את הסיפור הזה הקהילה היהודית בארגנטינה הייתה כנראה מעדיפה להשאיר נעול בתוך כספת, ואת הזהות של המעורבים בפרשה בוודאי הייתה רוצה למחוק. למרות זאת, סיפורו של ארגון הפשע היהודי "צבי מגדל", שפעל בארגנטינה בתחילת המאה ה־20 וסחר באלפי נשים יהודיות לצורכי זנות, יובא במוצאי השבת הקרובה בשעה 22:00 בסרטו של הבמאי דניאל נחנסון, "טמאים", שישודר בערוץ הראשון.

ראשיתו של הארגון בסוף המאה ה־19, אז הייתה בואנוס איירס עיר של מהגרים, שנהרו אליה בהמוניהם מכל רחבי העולם. ארגנטינה הייתה במצוקה כלכלית, ושלטונות המדינה עודדו הגירה מסיבית אליה. מיליוני מהגרים שטפו את המדינה רחבת הידיים, וחלקם של היהודים בהם עמד על כ־100 אלף. אלו עשו את דרכם אל המדינה בעיקר ממזרח אירופה, לאחר שסבלו מפוגרומים וממצוקה כלכלית קשה.

במרוצת הזמן הפכה בואנוס איירס לעיר שמספר הגברים בה עלה בהרבה על מספרן של הנשים, ביחס מוערך של כעשרה גברים על אישה אחת. רחוקים מביתם וממשפחותיהם, הגברים חיפשו פורקן מיני, והזנות שגשגה. באותם ימים נחשבה הזנות בארגנטינה חוקית לגמרי, וסרסורים לא נחשבו עבריינים. בורדלים נפתחו בכל מקום, גם ברחובות הראשיים, גלויים ולעיני כל.



הכסף הגדול שעבר מיד ליד בתחום הוביל עד מהרה לחדירתם של אלמנטים שליליים לעיר הבירה, בהם ארגון הפשע היהודי "צבי מגדל", שהוקם ב־1870 ונקרא על שם אחד האנשים המרכזיים שפעלו במסגרתו, לואיס צבי מגדל. חברי הארגון היו יוצאי פולין שבאו לדרום אמריקה והקימו בה עסקים משגשגים של סחר בנשים וזנות במסווה של ארגון צדקה. בשיאו היו לארגון כ־3,000 בתי בושת בארגנטינה ועוד מספר לא ידוע של בתי בושת בברזיל ואף במקומות שונים בעולם.

"הסיפור הצית את הדמיון שלי". דניאלל נחנסון, צילום: קארן שמיט

עסק לכל דבר

בתחילת דרכו נקרא הארגון "ארגון לעזרה הדדית ורשה", אך בשל כעסם של שלטונות פולין הוא שינה את שמו ב־1906 ל"צבי מגדל". תחום עיסוקו לא השתנה, אבל הוא פעל במתכונת מסודרת להפליא. היו ב"צבי מגדל" נשיא וסגן, גזבר ואפילו בית דין עצמאי, שבו פתרו סכסוכים בין הסרסורים שנקראו "רופיאנים". זה היה עסק לכל דבר, רק שבמקום מוצרים – סחרו בנשים. תחת ידיהם עברו אלפי נשים, שאת רובן הביאו אנשי הארגון בעורמה ממדינות במזרח אירופה, באמתלה של נישואים או עבודה כמטפלות. "רמונטה", כך קראו חברי הארגון למסעות הללו, שבהם העשירו את מגוון הנשים הצעירות, ושלצורך מימונם שילמו הסרסורים דמי חבר חודשיים בסך 250 פזו.

השיטה התנהלה כך: הארגון היה שולח גבר נאה למראה, בעל חזות עשירה, אל מדינות מזרח אירופה. אותו גבר היה מסמן לעצמו בחורה שיכולה להתאים לצורכי הארגון, רוכש את אמונה ואת אמון הוריה, מציע לה נישואים ומביא אותה לארגנטינה. הנשים הללו, ששרדו את הפוגרומים ואת המצב הכלכלי הקשה במדינתן, קפצו על המציאה, והוריהן היו מוכנים לשלם את הנדוניה, כדי שהבת תינשא לחתן יהודי טוב. אולם ברגע שהנשים ירדו מהאונייה, הן נמכרו למתווכים ולמרבה במחיר במכירות פומביות, נכלאו בבתי בושת, נאנסו, הוכו, הורעבו ואולצו לעבוד במשך שעות ארוכות בלי שהיו יכולות לפדות את דרכן החוצה. הנשים שעסקו בזנות בארגנטינה כונו "פולאקאס", כלומר פולניות. אולם בהמשך שם זה ניתן לכלל הנשים בעלות המראה המזרח־אירופי, בלי התחשבות בארץ מוצאן.

הובאו במרמה ממזרח אירופה. פרוצות בארגנטינה, צילום מסך

בסרט "טמאים", שנקרא על שם הכינוי שהודבק לחברי הארגון הידוע לשמצה בידי חברי הקהילה היהודית, מציג הבמאי נחנסון את המכתבים קורעי הלב שכתבו הנשים לקרובי משפחתן שנשארו מאחור, ובהם הן תיארו את מצוקתן. כמו כן, הוא מביא גם מסמכי ארכיון, יומנים אישיים ושירים מהתקופה, שמעידים שכולם ידעו על המתרחש ועל קשייהן של הנשים, אבל אף אחד באמת לא היה שם כדי לסייע להן.

הרעיון לסרט נולד במהלך סיור שערך נחנסון בארגנטינה. "הלכתי עם דוד שלי בבואנוס איירס, והוא הצביע על בניין", הוא מספר. "'אתה מכיר את הסיפור של הבניין הזה?' הוא שאל אותי. עניתי בשלילה. הוא השיב שבקומה הראשונה של הבניין פעל בית כנסת ובקומה השנייה בית בושת. כשניסיתי להבין יותר, הוא לא ידע להשיב לי. הסיפור הצית את הדמיון שלי, ולאחר כשנה החלטתי לפתוח אותו ונדהמתי לגלות על ארגון הפשע היהודי ועל כך שגם למשפחה שלי הייתה נגיעה לכך".

נחנסון, שבני משפחתו הגיעו לישראל מארגנטינה, גילה במסגרת העבודה על הסרט שאחת מקרובות משפחתו, אווה, הייתה חברה בארגון "צבי מגדל" ושימשה כמאדאם בארגון, לצד בעלה, שהיה סוחר נשים. "הפתיע אותי שלא שמעתי על זה לפני כן", מודה נחנסון. "העובדה שאווה הייתה מאדאם לא אומרת שהיא עצמה לא סבלה ולא הייתה קורבן של הנסיבות". לדבריו, אף שבעלה סייע ליהודים להימלט מאימת הנאצים והבריח אותם לארגנטינה בזמן מלחמת העולם השנייה, עדיין הקהילה היהודית לא אפשרה לו לשוב לארצו ולא אפשרה לבני משפחתו לקבור אותו בארגנטינה.

"אחת המטרות בעשיית הסרט הייתה להוציא את הסיפורים של הנשים החוצה", אומר נחנסון. "הדילמה הייתה אם לחשוף את הנשים הללו או לתת להיסטוריה לשכוח אותן. הבחירה הנכונה בעיני הייתה להוציא את זה החוצה ולהתמודד עם ההשלכות ולא לתת לסיפור להיקבר. מעבר לזה שהסיפור מעניין בפני עצמו, אחד הדברים שניסיתי להראות הוא עד כמה הסיפור רלוונטי גם היום, 100 שנה אחרי, כאשר הנשים שעוסקות בזנות עדיין מושתקות”.

ירד מגדולתו

חברי ארגון "צבי מגדל", עשירים וחסרי רחמים, שלטו בעזרת ממונם במוסדות השלטון, ועל אף התנגדות הקהילה היהודית למעשיהם, הם המשיכו לקיים את מצוות היהדות: כשהקהילה נידתה אותם מבית הכנסת, הם הקימו לעצמם את אותו בית כנסת שבו ביקר נחנסון, שבקומה השנייה שלו פעל בית בושת, וכשהקהילה סירבה לקבור את מתיהם בבתי הקברות היהודיים, הקימו בית קברות משל עצמם, על אחת האדמות היקרות של העיר. עד היום בית הקברות הזה סגור מאחורי מנעול ובריח ואי אפשר לבקר בו ולברר את זהות הנשים הקבורות בו.

היהודים המקומיים באותה תקופה ביקשו להתנער מחברי הארגון, מחשש שיקשרו את כלל היהודים לתופעת הסחר בנשים, ושהדבר יציג אותם באור שלילי, יפגע בערכים היהודיים שלאורם הם התחנכו וחינכו את ילדיהם ויגביר את האנטישמיות. אולם הסיפור לא היה כל כך פשוט. למרות סלידתם מהארגון, חברי הקהילה היהודית לא יכלו להרשות לעצמם לוותר על התרומות הנדיבות של חבריו למוסדות הדתיים והקהילתיים. לפיכך הפעולות שנקטו נגד הארגון היו מינוריות. ב־1885, למשל, הם הקימו את "הארגון היהודי להגנה על נשים ונערות", שניסה לסייע לאותן קורבנות זנות.

מביא מכתבים קורעי לב שכתבו הנשים לקרובי משפחתן. צילום מסך

גם כיום נראה שהקהילה היהודית בארגנטינה לא ששה, כאמור, לפתוח את הסיפור הקשה הזה. "שיתוף הפעולה של אנשי הקהילה איתי היה מאוד חלקי", מעיד נחנסון. "לא אפשרו לי להיכנס לבית הקברות של הזונות והסרסורים ולא אפשרו לי לצלם או לסרוק את המסמכים שקיימים בארכיון של 'הארגון היהודי להגנה על נשים ונערות'. הם הערימו בפני מכשולים. אני מאמין שיש פה שילוב של בושה ושל רצון לא להפוך את הסטיגמה של סחר בנשים לרלוונטית לכל היהודים. אולי יש גם רגשות אשם על כך שהם נתנו לדבר הזה לקרות בקהילה, ואולי ניסיון להגן על הצאצאים של הסרסורים שעדיין חיים בקרבם".
במשך שנים פעל הארגון ללא הפרעה, הודות לשוחד שמן שניתן לפקידי ממשלה, למפקדי משטרה ולשופטים ולמעשה לכל מי שהיה היה להיות איום על המשך פעילותו. רק ב־1930 הגיעו ימי הארגון לקצם, לאחר שרחל־לאה ליברמן, אחת הנשים שנפלו ברשתו של הארגון, הגיעה למשרדו של חוליו אלסוגאראיי, חוקר המשטרה הפדרלית המקומית, והפלילה את ראשי הארגון.

ליברמן הגיעה לבואנוס איירס מוורשה ב־1922 עם שני ילדיה והתאחדה עם בעלה, אשר הגיע לעיר בניסיון למצוא עתיד טוב יותר לו ולילדיו. לאחר שנה, כשבעלה נפטר, נאלצה ליברמן לעסוק במקצוע העתיק בעולם, כדי לפרנס את ילדיה. היא חסכה פרוטה לפרוטה, כדי להשתחרר מהסרסור שלה, וכשהצליחה פתחה חנות במרכז העיר.

אולם עד מהרה היא נפלה בפח של נוכל, מאפיונר שרמנטי שגנב את כספה וכפה עליה לחזור לעסוק בזנות. ליברמן הגיעה אל ארגון "צבי מגדל", כדי להתלונן על אותו נוכל, אולם שם לא שעו לתחינותיה ודרשו ממנה בתוקף להמשיך לעבוד. זה היה הרגע שבו החליטה שלא לשתוק עוד. בעזרת עדותה המפורטת, שנמשכה ימים ארוכים, זומנו עשרות חשודים למשפט. למרות השחיתות שהגיעה עד לפתחו של בית המשפט, הודות לעדותה ירד הארגון מגדולתו, וחבריו התפזרו לכל עבר.