לפני תשע או עשר שנים פרסמה הנהלת פסטיבל קאן הודעה שפסקה כי הפסטיבל ימשיך להיות נאמן למדיניותו הישנה ויקרין אך ורק סרטים שיגיעו לחדרי ההקרנה בפורמט של פילם 35 מ"מ ולא בשום שיטת וידיאו. מיותר כמעט להוסיף ששנתיים לאחר ההודעה הפסקנית ההיא נשכח העניין, ומאז פסטיבל קאן מקרין סרטים אך ורק בשיטות הווידיאו לסוגיהן. הפילם נזנח מזמן.

ההודעה הזניחה ההיא צפה ועלתה בזיכרון לנוכח הודעה פסקנית לא פחות, שקידמה לפני כשבוע את פני הבאים להשתתף באירוע הקולנועי מספר אחת בעולם. הפעם פרסמה הנהלת הפסטיבל הצהרה שקובעת כי החל מהשנה הבאה יתקבלו להקרנה רק סרטים שהמפיקים שלהם יתחייבו להקרינם בבתי הקולנוע בצרפת. ההודעה הזאת יצאה בעקבות פשלה של ראשי הפסטיבל, ששיבצו לתחרות הראשית שני סרטים שהופקו בידי רשת נטפליקס האמריקאית, שמעדיפה בדרך כלל לחשוף את סרטיה בסטרימינג המיועד אך ורק למנויי הרשת.

מדובר בסרטים "אוקג'ה", הפקה אמריקאית־דרום קוריאנית, ובקומדיה הניו יורקית "סיפורי מאירוביץ'" עם אדם סנדלר ובן סטילר בתפקידים הראשיים. הזעזוע משיבוץ סרטי נטפליקס בתחרות היה כביר, עד כדי כך שפדרו אלמודובר, המשמש השנה כיו"ר חבר השיפוט של הפסטיבל, הודיע שאינו מתכוון להעניק פרסים לסרטים שהקהל הרחב אינו רשאי לצפות בהם. כך או אחרת, המשבר הרגעי הזה חלף עבר מן העולם מאותו רגע שבו הנהלת נטפליקס בישרה ששני סרטי המריבה אכן יגיעו לבתי הקולנוע בצרפת.

מובן שכל הסערה המיותרת הזאת – שבין כה וכה לא יהיה אפשר ליישם בעתיד את ההחלטות שהתלוו לה – הייתה נמנעת אילו בוועדת הקבלה שמגבשת את הרכב הסרטים שבתחרות הראשית, היה שולט הטעם הטוב. שהרי במקרה כזה אף אחד לא היה חולם לשבץ פרודיה קוריאנית מגושמת על אודות תעשיית המזון באמריקה או עוד מחווה קומית כאילו משעשעת על אודות משפחה יהודית בהפרעה. עד כדי כך נגעה סוגיית נטפליקס ללבם של ראשי ענף בתי הקולנוע בצרפת, שהם בעלי משקל רב בהנהלת הפסטיבל, שאלה הזדרזו להוציא עוד הודעה בהולה, שהכריזה כי טקסי הפתיחה והסיום של הפסטיבל השנה יוקרנו גם באולמות בתי הקולנוע ברחבי המדינה חובבת המסכים הרחבים ולא רק באמצעות שידורי הטלוויזיה.

***

נטפליקס, מה לעשות, היא רק הבעיה הקטנה יותר של הפסטיבל השנה, שנערך זו הפעם ה-70. ברור מאליו שחמורה ממנה היא רמת הסרטים שהגיעו השנה לריביירה, אל הפסטיבל הנכנס כעת אל יומו השביעי, כלומר, מציין את נקודת האמצע שלו. אפשר לקרוא לזה "כשל יום ראשון", על שם יום ראשון האחרון, זה שהתרחש רק לפני שלושה ימים, והיה אמור להיחשב כשיא ופסגה בהבעה הפילמאית. לגמרי במקרה שובצו להקרנה ביום הזה שלוש פרמיירות עולמיות ליצירות שהבטיחו לשרטט עבור הקולנוע קו רקיע חדש.

האחת היא של בכיר קולנועני תבל הפעילים כיום, מיכאל האנקה האוסטרי. השנייה מאת הנועז ומרסק הגבולות המוכרים של האמנות השביעית, ברונו דומון הצרפתי. והשלישית של החובבן, הלא קולנוען, הכי חשוב בתולדות הענף – קלוד לנצמן, זה שלא רק ששינה לעד את פניה של העשייה הדוקומנטרית, אלא גם עיצב מחדש ב"שואה" שלו את הראייה ההיסטוריוסופית באירופה. והתוצאה הייתה בבחינת מכה משולשת ולגמרי לא נעימה.

תחילה "סוף מאושר" של האנקה. סרט שאישר את העובדה שגם גדולים מזדקנים לפעמים. כשם שסרטיו האחרונים של פדריקו פליני, למשל, "עיר הנשים", "חזרת התזמורת", "קולו של הירח", לא דמו כלל לסרטים שיצר בשעותיו הגדולות, כך גם היחס בין "סוף מאושר" לסרטים כמו "הווידיאו של בני", "מחבואים" או "סרט לבן". התסמונת הידועה של יוצר – בין אם הוא סופר, צייר או מלחין – המהסס בסוף דרכו לחרוג מנתיב יצירה שהוא עצמו ניסח, תקפה הפעם את האוסטרי הגדול, שבשני העשורים האחרונים טופל בעיקר בידי מבקרים וצופים מעריצים ואולי איבד כעת משהו מהנשכנות שאפיינה את עבודותיו המוקדמות יותר. "סוף מאושר", סרט על אודות הבורגנות, שמסתייע באמצעים בורגניים כדי לומר בקול את המתבקש מאליו. בשביל זה לא היה צריך להמתין חמש

שנים בקוצר רוח, מאז ערך האנקה את מסע הניצחון העולמי שלו ב"אהבה".

שחזור של סיפור אהבה חטוף. "נפאלם"

שונה הוא המקרה של ברונו דומון, שלאחר סדרת סרטים מעולים כמו "האנושות", "פלנדריה", "מחוץ לתחום השטן", פנה לכיוון יצירתי שונה, שבו הוא ניסה לשרטט על הבד את גבולות הגרוטסקה האנושית. כך היה סרטו "קנקן הקטן" (2014), וכך גם "מפרץ האהבלים", שהוקרן בקאן אשתקד. הפעם דומון שלח (אל מחוץ לתחרות) את "ז'אנט, ילדותה של ז'אן ד'ארק", מעין מיוזיקל פרימיטיבי, המבוצע באופן חובבני במתכוון, ועוסק באותן שנים שבהן הגיבורה הלאומית של צרפת הייתה עדיין רועת צאן, והיא בת שמונה בלבד.

כבר אז היא משוחחת באמצעות מזמורי תהילה עם אלוהים ומשתדלת לעורר את כפר הולדתה למסע של תיקון המידות. החיבור הקטלני בין קנאות דתית ללאומנות קיצונית – אחת מקללות תקופתנו אנו – מעניין את דומון הרבה יותר מאיכות הסצינות בסרטו, שחלקן הגדול מדיף טיפשות כבדה, גם אם מושכלת, שנועדה להגחיך את האמונה בבורא. בפועל, הסרט מתרכז יתר על המידה בהגחכת שחקניו. דומון, שקודם היותו קולנוען לימד פילוסופיה, היה צריך להבין מראש מה יהיה האפקט המצטבר של המסלול שהתווה בסרט זה. והוא לא.

"נפאלם" של קלוד לנצמן הוא סרט מיוחד. לנצמן, אין לשכוח, התרכז מאז "שואה" (1985) בעיקר בעיבוד חומרי צילום ישנים שלא נכנסו לסרט הקאנוני ההוא, ובהפצתם באריזה חדשה. "נפאלם" הוא ממש סרט חדש, שהמתעד הגדול עשה בשנתיים האחרונות, כשהוא כבר חצה את גיל 90. בסרט משחזר לנצמן סיפור אהבה חטוף שהתחולל לפני 59 שנים בינו לבין אחות רחמניה מקוריאה הצפונית. כלל לא ברור מה דחוף היה לו להציב את עצמו על הבד בצילום תקריב בן שעה וחצי, שבו הוא חוזר על מה שכבר פרסם בספרו "הארנב מפטגוניה". אין זו המחשה או המחזה של הטקסט מהספר, אלא הטקסט עצמו. כנראה גם הוא, כמו דומון למשל, שכח שלא כל מילה שלו היא בבחינת כתבי הקודש.