מחזהו של ריינר ורנר פסבינדר "האשפה, העיר והמוות", שרבים התריסו כנגדו שהוא ספוג אנטישמיות, מתאר את העיר פרנקפורט כשהיא לכודה בצבת הזדון של סוחר נדל"ן נצלני ומתבהם, הקרוי לאורך המחזה בשם המיתי "היהודי העשיר". פסבינדר חיבר את המחזה ב–1975, ולאחר שנאסר עליו להעלותו על במה ציבורית בפרנקפורט טען הבמאי הנודע שבכתיבתו התבסס על דמויות מוכרות במרחב האורבני של עיר זו, המייצגת היטב את העוצמה הפיננסית של האיחוד האירופי.
 
מאין צצו לאחר שנות השואה כל אותם יהודים עשירים של פרנקפורט, שכה התסיסו את דמו של פסבינדר? אחת התשובות לתעלומה כלכלית זו נגזרת מתוך עלילת הסרט החדש "להתראות גרמניה", שבוודאי יהיו כאלה שיטענו כעת כי נימות מסוימות המוכרות מהלקסיקון של האנטישמיות המודרנית חדרו גם לתוכו.

 

מסגרת הסיפור של "להתראות גרמניה" עוקבת אחר שבעה ניצולי שואה, המוצאים קורת גג באחד ממחנות העקורים שפעלו בגרמניה בשנים 1945–1957. במחנות אלה התגוררו כרבע מיליון פליטים יהודים, שאיבדו בתים ומשפחות במהלך מלחמת העולם השנייה, ונותרו תלויים למחייתם בחסדי ארגון הג'וינט היהודי, וכן ארגון הסעד של האו"ם, אונר"א. ואכן המחנה שבו מתמקד הסרט מצוי סמוך לפרנקפורט.
 
בראש החבורה שמתגבשת סביב גרעין הסרט עומד דוד ברמן, שחייו ניצלו בזכות העובדה שהיטיב לספר בדיחות ששעשעו את אנשי האס–אס, שהופקדו על תפעול מחנה הריכוז שבו היה אסור ובו אף נרצחה משפחתו. אותו ברמן מלכד סביבו את הטיפוסים הנושאים שמות טיפוסיים של יהודים - פרנקל, הולצמן, פיינברוט, פרסטנדיג, קראוטברג וסורוס, ובצוותא עמם הוא יוצא להונות את הגרמנים, ובייחוד את אלמנות המלחמה, ששרדו את הרייך השלישי ונותרו בחוסר כל. אומללות אלה נידונו כעת לסבול מהרמאות הבסיסית שמזינה את היהודי באשר הוא. במקרה של "להתראות גרמניה" מדובר במכירת כלי מיטה - מצעים, שמיכות וציפות - במחירים מופקעים להחריד. עד כדי כך.
 
כל הגרמנים בסרט תמימים, ולמעשה כל היהודים רמאים. אחד מהם, לובלינר שמו, הוא לא סתם נוכל זעיר, אלא גנגסטר רב־עוצמה, המצויד באקדח וגם במכונית פאר, שעמה הוא משייט ברחבי פרנקפורט וגובה דמי חסות. נכון ששלטונות הכיבוש האמריקאיים, השולטים בעיר, מנהלים לאורך הסרט כולו חקירה נמרצת לאיתור נאצים מסתתרים, אך מה רבה ההפתעה כשמתברר כי החקירה היחידה שמתוארת בסרט היא החקירה היסודית שמתנהלת כנגד אותו דוד ברמן, בטענה ששיתף פעולה עם הנאצים. אגב, גם החקירה עצמה מנוהלת על ידי יהודים. במקרה הזה קצינה ממוצא יהודי, שבנעוריה נמלטה מגרמניה ועם סיומה היא מתנדבת לשרת כחוקרת מטעם הצבא האמריקאי, שמטרתה לצוד נאצים, אפילו אם הם יהודים שבסך הכל רוצים לנהוג כמותה, ולהשיג לעצמם אשרת כניסה לאמריקה. 
  
להתראות גרמניה. באדיבות קולנוע לבלהתראות גרמניה. באדיבות קולנוע לב

 
היקום כפי שהוא מתואר ב"להתראות גרמניה" מורכב, אם כך, מגרעין קשה של יהודים בטלנים, פושעים, בוגדניים, שאינם נאמנים לא לגרמניה ולא לבני עמם. אף שמדובר בספוילר ברור, חובה לציין כאן כי בסיום הסרט מחליט ברמן, מנהיג חבורת הניצולים, שלא לצאת לאמריקה, ומעדיף להישאר בפרנקפורט. או כמו שהוא מנסח זאת: מישהו הרי חייב להמשיך לעשות את העבודה בגרמניה. הנה כי כן התשובה לתעלומת מקורם של היהודים העשירים, כפי שהיא צפה במחזהו המושמץ של פסבינדר. 
 
לפני כ–50 שנה ראה אור "אדם בן כלב", ספרו של יורם קניוק המתחקה אחר ניצול שואה ששרד את מחנות ההשמדה משום ששימש ככלבו של מפקד האס–אס ושעשע מאוד את אדונו. קניוק מעמיק בתיאור הסיטואציה הלא אנושית הזו ואינו מרפה ממנה, שהרי גיבורו הוא אומנם ניצול שואה, אך עלילת הספר מוצאת אותו כשהוא מאושפז בסנטוריום ישראלי לחולי נפש. לעומתו, "להתראות גרמניה" מעדיף את הפתרון העממי יותר, שמציב את השורד הבדחן באותה משבצת גם לאחר שנות המלחמה וההשמדה. הוא לץ טבעי, קליל ונגיש, שאינו זקוק לאיחוי נפשי גם כשהוא משוחרר מעול האימה הנאצית. 
 
"להתראות גרמניה" היא קו–פרודוקציה בלגית–גרמנית–לוקסמבורגית. הבמאי סם גרברסקי, מי שעשה את המלודרמה "אירינה פאלם" (עם מריאן פיית'פול), מעניק לסרט גימור בעל נימות קלילות, הניכרות גם בשמו המקורי, "היה היה פעם בגרמניה...", המזכיר בהחלט אגדת ילדים. מי שעוד מסייע בכך הוא השחקן הגרמני מוריץ בלייבטראו, הזכור מ"ראן, לולה, ראן", שמגלם את ברמן כאילו זו בימת קברט. עוד על הבד, השחקן הישראלי מרק איווניר, שמגלם נוכל משנה.