שוב זיגי מתאהב בחבובה. דומה שמאז ימי "סאלח שבתי" (1964) ועד היום לא קרה הרבה בקולנוע הישראלי. לפחות לא בכל הקשור להיבטים של הרומנטיקה הבין־שבטית. הבחור האשכנזי, חננה ורכרוכי כשהיה, מוסיף ללכת שבי אחר המזרחית הצוהלת, ובעיקר אחר תבשילי המטבח הכורדי שאמא שלה (עינת שרוף) רוקחת במטבחון הדל שלה.

ומה שדפק טיפ־טופ בעידן הקדמוני של סרטי הבורקס, דופק גם כיום. דן פרייליך, עורך דין צעיר מחיפה, נקלע שלא באשמתו לירושלים, ושם בדרך מקרה הוא נתקל במירב לוי, שממלצרת במסעדה מקומית. כמתבקש מהנחות היסוד של ז'אנר סרטי הקומדיה, מתפתחת בין השניים סדרה קצרה של אי־הבנות, שבסופן נותר הבחור הלבנבן כשנשימתו נעתקת מחמת חיוניותה האינסופית של השחורה והנאווה (חן אמסלם). והסוף? מה יהא בסוף? נו, זה כבר ברור מלכתחילה (או כפי שמאבחן זאת במומחיות עידו (גל פרידמן), משכיב הנשים המדופלם, חברו הטוב של הפרקליט הנחנח: "הכורדית הצעירה תמיד נותנת סקס טוב, משום שעליה לכפר על הדימוי הנמוך של העדה שלה".

עם תובנות גזעניות שכאלה מתנהלת לה העלילה הכי צפויה בעולם, שבמהלכה נדרש הגיבור (מיכאל אלוני), המתלבט באהבתו, להכריע בין ארוסתו (אפרת דור) משכבר הימים, פולנייה יבשושית מחיפה, לבין בת העדה הכורדית שכולה ספונטניות משוחררת. שי להב, שכתב את התסריט לסרט, אינו מסתפק בקונפליקט המפוהק הזה, ומצרף עוד שני רבדים כבדי משקל, כאילו, אל המבנה הדרמטי הרופס של "ואז היא הגיעה".

"ואז היא הגיעה", באדיבות סרטי יוניטד קינג "ואז היא הגיעה", באדיבות סרטי יוניטד קינג

הרובד האחד עוסק בהגשמת חלום נעורים, מעין נרטיב־על למכלול חייו של דן המתלבט, שנאלץ לזנוח את ההתמכרות הטוטאלית שלו למוזיקת רוק (כמתבקש משמו היידי פרייליך) בעבור התקבעות בתוך הנישה של המרובעות הבורגנית. חלום שני קשור לילדותו המוקדמת של גיבורנו, הנוהה מגיל אפס אחר קבוצת הכדורגל הפועל חיפה, שנודעה משכבר בלוזריות האינסופית שלה. להב מיקם את סיפורו דווקא בשנת 1998־1999, בדיוק כאשר מאמציו של רובי שפירא המנוח - אז הבעלים של האדומה מחיפה - להשיג אליפות ראשונה לקבוצה האהובה והחבוטה התקרבו לכדי מימוש.

"ואז היא הגיעה" הוא מעין סיפור חניכה והתבגרות, כשהגיבור המרכזי מנהל משחק פוקר (או במקרה שלו רמי) עם קלפים מנצחים; אם רק ידע לכלכל מעשיו בתבונה, הוא יוכל לצאת מההתנסות המורכבת הזו כשאליפות הליגה בכיסו האחד וכורדית חיננית בכיסו האחר, וגם אס חזק בשרוול – הקובה סלק השמימי שמכינה האמא של ההיא משכונת העוני בירושלים.

"ואז היא הגיעה", באדיבות סרטי יוניטד קינג "ואז היא הגיעה", באדיבות סרטי יוניטד קינג

אין גבול כמעט לצפיפות הקלישאות הקולנועיות ולאמירות המתנשאות כלפי המזרחים שהסרט מציע לצרכניו. כל תפנית מפתיעה בסיפור, נניח, כבר נוסתה מיליוני פעמים קודם לכן בקולנוע, וכל התבוננות מקוממת בפער הבין־שבטי בישראל, הוצעה כבר בעבר מאות אלפי פעמים. למרות זאת, חברו יחד להב התסריטאי, רועי פלורנטין הבמאי ועמם חבר המפיקים והמשקיעים, ומבלי למצמץ כלל במבוכה ומבלי לחוש איזושהי בושה, הם פורשים על הבד את כל שכבות המחזור הבוטה שעומד בתשתית הסרט הזה.

באדיבות סרטי יוניטד קינג - ואז היא הגיעה באדיבות סרטי יוניטד קינג - ואז היא הגיעה

עם דיאלוגים קהים, סיטואציות נטולות הומור בעליל ויכולות משחק מסורבלות, אם לא חובבניות ממש, מנסה הסרט נטול הסטייל הזה לכונן קומדיה רומנטית שהשנינות, הברק והקצבים המדודים אמורים היו להיות כלי הנשק שלה. דומה שרק הופעתה המרעננת של אורנה בנאי מזריקה סם מעורר אל תוך ורידי ההתנמנמות הזו, אלא שבנאי מפציעה בסרט למשך דקה אחת בלבד.

"ואז היא הגיעה", ישראל, 2017 1/5