פרנסואה אוזון הצרפתי ראה הרבה סרטים והוא שואף, מן הסתם, שכולם יידעו זאת. וכך נפתח סרטו האחרון "מאהב כפול" בקריצה מודעת ל"ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק, ומיד לאחריה צצה הצדעה קטנה לרומן פולנסקי ול"תינוקה של רוזמרי" שלו. בהמשך העלילה נחשפים על הבד ציטוטים וחולפות גם הוקרות לסרטים נוספים דוגמת "בסוד תאומות" (בריאן דה פלמה), "בעולם השכחה" (היצ'קוק), "תאומי המריבה" (דיוויד קרוננברג), "נימפומנית" (לארס פון טרייר), "יפהפיית היום" (לואיס בונואל), ובעצם מה לא. כמו שנכתב לעיל: אוזון אכן ראה סרטים.

"מאהב כפול" חלול בדיוק כמו תמונת שער של מגזין האופנה "ווג". כלומר, הוא מאוזן היטב מהבחינה האסתטית, מואר כהלכה, מעוצב כמו ז'ורנל כרומו, אך יותר מכל מזכיר את ההוראה שצלמי האופנה נהגו להכתיב לדוגמניות שלהם - תרוקנו כל רגש מהפנים היפות שלכן, שימו מסיכה שכולה אטימות, שתמיד–תמיד מטעה את הצופה להניח כי מאחוריה מסתתרת איזושהי מחשבה טמירה.

ולמרות כל זאת, אי אפשר להאשים את סרטו של אוזון באחיזת עיניים. בעיקר משום שזהו בדיוק נושא הסרט, ולצורך כך נגדשת התמונה בזוגות של תאומים/ות, באנשים בעלי זהות כפולה שנעים במרחב מלא במראות משקפות ומכפילות מציאות, ולעתים אף נאלצים להשתכפל על הבד בשל נטייתו של הבמאי לפצל גם את התמונה המוקרנת.

דוגמנית לשעבר ושמה קלואי (מארין ואכט) סובלת מכאבי בטן קשים, ולאחר בדיקות רפואיות מקיפות היא נשלחת לקבל עצה ממומחה לבעיות נפש. כך מכירה קלואי את דוקטור פול מאייר (ג'רמי רנייה) הסבלני והאמפתי, שתוך כדי טיפול פסיכיאטרי צומחת ביניהם האהבה. עד כדי כך נוהים השניים זה אחר גופה הרענן של זו, שהצמד–חמד עוקר למגורים משותפים, ושימותו הקנאים.

בבוקר פריזאי נאה, ברחבה הסמוכה למוזיאון שבו עובדת קלואי, היא רואה מבעד לשמשת האוטובוס חיזיון טורד שלווה: הדוקטור שלה עומד ברחוב ולצדו אישה נאה. שפת הגוף שלהם מעידה בבירור על היכרות אינטימית עמוקה. מה זה? היא תוהה בשעת ערב באוזני הפסיכיאטר הפרטי–פרטי שלה. אה, זה כלום, זה רק האח התאום שלי, שעמו ניתקתי קשרים כבר לפני שנות דור, משיב לה בנחת בן הזוג. אלא שהדוגמנית לשעבר לא פראיירית, והיא מתחילה להתחקות אחר אותו תאום משוער, ובחקירותיה מעלה שהוא דוקטור לואי דלור, ואף הוא, סורפרייז סורפרייז, עוסק בפסיכיאטריה. עד כדי כך הם תאומים.

"מאהב כפול". צילום: יח"ץ"מאהב כפול". צילום: יח"ץ

מבלי ליידע את ד"ר מאייר מתחילה קלואי בטיפול נמרץ אצל ד"ר דלור, ששיטותיו שונות לגמרי מאלה שנוקט אותן אחיו התאום. דלור מעדיף לצלול אל מעמקי בעיות הנפש של הלקוחות שלו באמצעות גופן. כלומר, גופן העירום. כלומר, מיטת הטיפולים אצלו מקבלת משמעות המוכרת בעיקר מדיווחים על בתי בושת, על משחקי סאדו/מאזו המלווים בווריאציות על אודות שליטה.

ומי שמתחיל עם תאומים, לא אומרים לו גמור. וכך קורה שאל הסיפור על אודות הצעירה ושני המטפלים בגופה/נפשה מצטרפים סיפורים נוספים סביב תאומות נסתרות, אמהות כפולות היסטוריה פרטית, ילדים מאומצים. כל הממבו–ג'מבו הזה רק הולך וגובר, והתפניות החדות בעלילה מתחוללות על הבד אחת לשתי דקות, ומביאות בהכרח להכרה שאוזון לא תר כאן אחר הזדמנות לפתח סיפור מתח, אלא הוא ממש ניסה להתמודד - ובחוסר הצלחה מרבי - עם תהומות הנפש האנושית, על שלל סודותיה, מערות המסתור שלה, ואופני הגירוי והחשיפה המגוונים שהיא נצרכת להם. מינימום פרויד בריבוע.

 

"מאהב כפול" . צילום: יח"ץ"מאהב כפול" . צילום: יח"ץ

אוזון איננו סתם עוד במאי; הוא מהמובילים שביוצרי הקולנוע בצרפת ומתעסק בבימוי סרטים כבר 30 שנה, מאז שהיה בן 21. בין 17 הסרטים הארוכים שביים (בנוסף לעשרות סרטים קצרים ודרמות לטלוויזיה) אפשר למצוא את "מתחת לחול", "בריכת שחייה", "שמונה נשים" או "צעירה ויפה", העוסקים כולם בחזות והסתרה, תעתוע והטעיה. ב"מאהב כפול" הוא נסמך על ספר המתח "חיים של תאומים" (1987), שפרסמה (תחת השם הבדוי רוזמונד סמית) הסופרת האמריקאית הנערצת ג'ויס קרול אוטס. ספר זה שימש כבר ב–1991 כבסיס לסרט אמריקאי שבו איזבלה רוסליני גילמה את הדוגמנית, ואיידן קווין שיחק את שני האחים שמטפלים בה מכל הכיוונים.

עד כמה מודע אוזון לכל מחווה פילמאית שלו, ועד כמה הוא שולט באימאז'ים שלו, יכולה להעיד התמונה הפותחת את הסרט, שבנויה על בסיס הסצינה שבה היצ'קוק בחר להתחיל את "ורטיגו", שנחשב כיום לגדול הסרטים בכל הזמנים. כזכור, היצ'קוק פתח את סרטו בצילום תקריב ענקי של עין, וכך עושה גם אוזון. אלא שאצלו מתברר חיש קל ש"העין" איננה אלא הצד הגלוי של בדיקה גינקולוגית, ובתוך כך מקבלת משנה תוקף שאיפתו לתצפת על הטבע האנושי מבעד לזווית הראייה הנשית, כלומר הווגינלית. שיהיה.

"מאהב כפול" . צילום: יח"צ "מאהב כפול" . צילום: יח"צ

מיד לאחר פתיחה מעקצצת זו מדלג הסרט לסצינה שבה נגזזות מחלפותיה של קלואי, במעין ציטוט של קטע דומה מתוך "תינוקה של רוזמרי" עם מיה פארו, שבו פולנסקי מנציח את הרגע שבו מתממשת נשיותה של גיבורת הסיפור, כלומר כשהיא נכנסת להריון. השימוש בהנחות היסוד של שני סרטים אלה - מין, רחם, גירוי - כמו גם חיקוי של סיטואציות מתוכם, מלווה את "מאהב כפול" לכל אורכו. אך במקום להפיק מכך ערך מוסף של עומק עלילתי, הופכים הציטוטים הללו לנדנוד אחד ארוך.

לבד מההתמקדות במחזור חומרים של אחרים, לוקה "מאהב כפול" בתסמונת המאפיינת רבים מסרטי אוזון; הוא מעוצב יתר על המידה, וככל שהסטייל על הבד גובר, כך מנוטרלים סימני החיים של גיבורי העלילה. מאוזון לא נדרש כמובן לכונן על הבד חיקוי ריאליסטי של המציאות. אבל מידה של אמינות בהתנהלותם של בני אדם, וגם משמעות החורגת מצווי האופנה העכשווית לעצם נוכחותם על הבד, היו מתקבלות בברכה. אבל אין כאלה ב"מאהב כפול".

מה שיש הוא צלם מיומן (מנואל דאקוס), אתרים נוצצים ושחקנית חסרת הבעה בפניה. אוזון השתמש כבר במארין ואכט לשם גילום דמות המובילה סרט, כשהפקיד אצלה ב–2013 את התפקיד הראשי ב"צעירה ויפה", שבו גילמה זונה קטינה מבית טוב. ב"מאהב כפול" נדרשת ואכט לא רק להתגבר על תסריט חסר מטרה, ועל שתלטנותם של הסטייליסטים, אלא גם לברוא גרסה חדשה של עליסה בארץ המין, וזה בהחלט מעבר לכוחותיה.