אגממנון מלך מיקנה שבר טאבו כאשר חדר ללא רשות לשטח השייך לאלת הציד ארטמיס, וקטל שם, חד וחלק, אייל מקודש. אגממנון עוד הוסיף חטא על פשע כשהתרברב ברבים שאפילו ארטמיס בכבודה ובעצמה לא הייתה עושה זאת באופן כל כך מדויק כמוהו. מובן שתגובת האלה הנזעמת לא איחרה לבוא, והיא עצרה מקצה העולם ועד קצהו את משב הרוח. ובלי הרוח מה יועילו כל ספינות הצי היווני שאגממנון ליכד יחד על מנת להפליג מזרחה למסע עונשין ונקמה בטרויה, ולהחזיר מהעיר הסוררת את הלנה היפה, גיסתו של מלך מיקנה, שנחטפה קודם לכן מידי בעלה מנלאוס, אחי אגממנון, על ידי פאריס נסיך טרויה.

הספינות תקועות במעגן, ואין רוח במפרשיהן. מה עושים? יצאה בת קול מטעם אלת הציד הנסערת ודרשה מאגממנון להקריב את בתו הבכורה איפיגניה כקורבן שישכך את עלבונה של ארטמיס. לאחר התלבטות לא קלה מחליט האב כי גורל הארץ חשוב מגורלה הפרטי של בתו, ומצווה להניף את המאכלת על צווארה. וכשזה קורה, ממש בעשירית השנייה האחרונה, מוחלף צווארה המושט של איפיגניה האומללה באייל מקודש, שכמו קודמו נשלף אף הוא מהעדר הפרטי של אלת הציד. מעין מהדורה בלקנית למיתוס התנ"כי של עקידת יצחק.

יורגוס לנטימוס, שנולד באתונה ב־1973, הכיר מן הסתם עוד מימיו כתלמיד בבית הספר את עיקרי המיתולוגיה היוונית, ובכלל זה את "איפיגניה באאוליס", מחזהו של אווריפידס המגולל את הפרשייה המפורטת לעיל. והנה כעת, בסרטו העלילתי החמישי במספר, לנטימוס עושה בה שימוש מושכל, ואינו מגביל זאת רק לבחירת השם המשונה במקצת לסרטו, שמושפע בבירור מתוך המחזה. גם העלילה עצמה ספוגה ברעיון הקטלני שעל התחצפות לאלים יש לשלם מחיר משפחתי כבד.

מובן שגם בלי שליטה ברזי המחזאות היוונית הקדומה אפשר להבין את "להרוג אייל קדוש", אבל במקרה הזה ההשכלה אינה יכולה להזיק. וזה הולך כאן כך: קולין פארל הוא מנתח לב מהולל, שדומה כי ברגע של חוסר תשומת לב מקצועית גרם למותו של אחד ממנותחיו. חולפות מספר שנים, ומרטין (בארי קוגן), נער בן 16, צץ איכשהו בחייו של המנתח, ומציג עצמו כבנו של אותו מנותח אומלל שנפח את נשמתו. הנער מרטין, כמו האלה הפגועה ארטמיס, מציב בפני פארל תנאי פשוט: או שהוא יגרום למות בתו האהובה העומדת לסיים את לימודיה בבית ספר תיכון, או שהוא, מרטין הקטין, יחולל עונש קולקטיבי, כאילו אנחנו עדיין מצויים בעידן המיתולוגיה היוונית. כלומר, לא רק הבת המתבגרת אלא כל המשפחה הזאת - פארל ואשתו ניקול קידמן וגם בנם הקטן - תיפול קורבן לנקמת מרטין על חיסול אביו במהלך אותו ניתוח כושל.

לנטימוס, שבסרטיו הקודמים ("שיני כלב", "הלובסטר") כבר צבר לו מוניטין כמי שמיומן בשזירת סיפורי אימה, נסחף בהתלהבות מרובה בעקבות האולטימטום השטני שמציב הנער מרטין בפני הרופא הספקן, שדוחה בבוז את האיום על חיי בני משפחתו. "להרוג אייל קדוש" הוא אם כך חזרה מסוימת על קורותיה המדממים של משפחת אגממנון, כפי שנפרשו בתיאטרון היווני העתיק לא רק ב"איפיגניה באאוליס", שאוזכר קודם לכן, אלא בעוד מספר מחזות שהנודע בהם הוא "אלקטרה". וכדי שהדברים לא יישארו סתם בבחינת איזה הגיג של מבקר סרטים, משלב לנטימוס סצינה המדגישה שהנערה המאוימת בהחלט שולטת בעניינים האלה. וכל זאת למה? משום שעבודת בית שהיא הכינה על אודות הקורבן שמקריבה איפיגניה זיכתה אותה באות הצטיינות של בית הספר.

"להרוג אייל קדוש". IMDB "להרוג אייל קדוש". IMDB

"להרוג אייל קדוש" הוא סרט על אודות קללה ונקמה בנוסח "פסגת הפחד" של מרטין סקורסזה (עם רוברט דה נירו). לנטימוס, בצוותא עם התסריטאי הקבוע שלו אפטימיס פיליפו, מכוננים על הבד מבנה עלילתי בעל היגיון פנימי מוצק ומתובל ברטבים מעט סוריאליסטיים, המעלים בזיכרון את סרטה הסאדו–מאזוכיסטי של לין ראמזי, "חייבים לדבר על קווין" (2011). ממש כמו בסרטה של ראמזי, גם לנטימוס אינו יודע לשמור על גבולות האיפוק והרמז, ולא אחת מועד "להרוג אייל קדוש" אל מגוון של צרימות וחריקות בכל הקשור לטעם טוב. במיוחד קשורים הדברים לניקול קידמן ולאופן שבו היא מעצבת את דמות אשתו של המנתח פארל. הוא מצדו ממשיך להפגין משחק חיוור, ממש כמו במפגש הקולנועי הקודם שהיה לו השנה עם קידמן בסרט "הפיתוי".

ובכן, כאן קידמן בדמותה של רופאת עיניים, אם לבת מתבגרת ולבן קטן, שניצבת מול האתגר של השלת גבולות האני הבורגני והרחבת מרחב החוויה המינית - אתגר המוכר לה עוד מהתפקיד הנודע שביצעה לצדו של טום קרוז ב"עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק. הנער מרטין מטיל על אשת המנתח מעין מצור שמתאפיין בסאדיזם נצלני, וזה דווקא מדרבן אצלה נימות רדומות של מאזוכיזם מודחק. שילוב הדברים יחד מעורר לחיים לא רק יסודות אדיפאליים (אנחנו הרי משתכשכים בטרגדיה היוונית) המוטמעים בעלילה הזו, אלא בעיקר מגחיך חלק מהסצינות המפגישות את קידמן המבוגרת עם הנער בארי קוגן המגלם את מרטין הנורא. ואגב כך: זו הפעם השנייה השנה שבה אפשר לצפות בשחקן האירי הצעיר הזה, שגם ב"דנקרק" גילם דמות טורדת שלווה.

"להרוג אייל קדוש". קולנוע לב "להרוג אייל קדוש". קולנוע לב

כמו בסרטים קודמים שלו, משכיל לנטימוס לעצב גם כאן תמונה מוקפדת שנודפת ממנה אסתטיקה צוננת ומאיימת. גם הפעם, כמו בעבר, המצבים המתוארים בסרטיו מסרבים לקבל על עצמם את המגבלה הריאליסטית, וכל חפץ או סיטואציה יומיומית הם בבחינת פוטנציאל של איום האצור בתוכם. זוהי מעלתו של קולנוען זה, וכמובן גם חסרונו הבולט ביותר. שכן מרוב מוזרויות העוברות בסך על הבד, אובד לגמרי האימפקט הדרמטי, ולנטימוס נותר כמשרת של מנגנוני הפחדה מאוד צפויים. ככל שהוא מתאמץ יותר, והדברים בלטו כבר ב"שיני כלב" ובמיוחד ב"הלובסטר", נחשפת הריקנות שמצויה בבסיס סרטיו המניפולטיביים.