לא קל לנהל מערכת יחסים עם אמן, זה ידוע. ראינו אינספור סרטים על הסבל הנורא שהוא מנת חלקה של אישה שאתרע מזלה ומצאה את עצמה מאוהבת באמן, מכל סוג שהוא (משום מה הסרטים הללו כמעט אף פעם לא מציגים את המצב ההפוך, שבו האישה היא האמנית). וכך גם כאן, בסרטו החדש של הבמאי האמריקאי פול תומאס אנדרסון (“לילות בוגי", “מגנוליה"), שזהו סרטו הראשון המצולם מחוץ לארצות הברית. 

הדרמה ההיסטורית “חוטים נסתרים", שעלתה אצלנו בסוף השבוע, מתרחשת בעולם האופנה העילית של לונדון בשנות ה־50. אנדרסון החל להתעניין בתעשיית ההוט קוטור לאחר שקרא על מעצב האופנה הספרדי־בסקי, כריסטובל בלנסיאגה, מייסד בית האופנה היוקרתי בלנסיאגה. זה נתן לו השראה לכתוב תסריט על מעצב אופנה בריטי, אובססיבי, קפדן ושתלטן, שמתאהב במלצרית צעירה. את דמותו של המעצב מגלם דניאל דיי־לואיס, שכבר שיתף פעולה עם אנדרסון לפני עשור כשכיכב בסרטו, “זה ייגמר בדם".

“אין משהו מטורף שאתה יכול לעשות שלא יעודד אותך להיות עוד יותר מטורף", אמר דיי־לואיס על העבודה עם אנדרסון. “אני מת על זה. אתה תמיד כל כך קרוב למקום של כאוס, וזה חייב להיות ככה כדי שזה ירגיש חי... אני חושב שפול אוהב את תחושת הסכנה".

מלבד ההזדמנות לחזור ולעבוד עם אנדרסון, דיי־לואיס התלהב מלהשתתף ב"חוטים נסתרים", בעיקר כי מדובר בסרט המתרחש בלונדון שאחרי מלחמת העולם השנייה. הוא שמע לא מעט סיפורים על התקופה מהוריו ותמיד התעניין בה. דיי־לואיס חי כבר שנים בניו יורק עם אשתו, הבמאית־תסריטאית־סופרת רבקה מילר, בתו של ארתור מילר, ובתור אנגלי שחי בארצות הברית, הוא שמח לחזור ולצלם במולדתו. דיי־לואיס מגלם בסרט את ריינולדס וודקוק, יצרן שמלות יוקרה, שמלביש את נשות האצולה, נשות בית המלוכה וכל המי ומי של לונדון הזוהרת של הפיפטיז.

וודקוק הוא רווק נצחי; נשים נכנסות ויוצאות מחייו, אם כמאהבות או כמוזות, והנוכחות הנשית הקבועה בחייו היא אחותו, סיריל (לזלי מאנוויל, שמועמדת על תפקידה לאוסקר לשחקנית המשנה), שמנהלת את עסקיו ואת חייו של אחיה. עד שאישה צעירה בשם אלמה (השחקנית הלוקסמבורגית ויקי קריפס) מפריעה את שלוות חייהם, ופוצחת איתו ברומן חתול ועכבר ביזארי.


 חוטים נסתרים. אלקו מדיה דיסטרביושן חוטים נסתרים. אלקו מדיה דיסטרביושן


***
אחת הסיבות לכך שהסרט הזה כל כך מדובר היא כמובן העובדה שדיי־לואיס הצהיר כי זהו סרטו האחרון. כזכור, ביוני האחרון, הודיע אחד מגדולי השחקנים של דורו כי הוא פורש מעולם המשחק, ולא נתן הסבר מעבר לכך שמדובר ב"סיבות אישיות". דיי־לואיס בן ה־60 הוא השחקן היחיד שזכה בשלושה אוסקרים על תפקיד ראשי (על “כף רגלי השמאלית", “זה ייגמר בדם" ו"לינקולן"), וייתכן שהוא יקבל גם את הרביעי על “חוטים נסתרים", שמועמד לשישה אוסקרים בסך הכל, כולל לסרט הטוב ביותר ולבמאי הטוב ביותר.

אלקו מדיה דיסטרביושן  : חוטים נסתרים אלקו מדיה דיסטרביושן : חוטים נסתרים


“לפני שצילמנו את הסרט לא ידעתי שאני עומד להפסיק לשחק", אמר דיי־לואיס בראיון למגזין W, שבו גם סיפר שבמהלך העבודה על הסרט הוא נהיה עצוב. “אני ופול (אנדרסון, הבמאי – ד"ק) צחקנו הרבה לפני שעשינו את הסרט, ואז הפסקנו לצחוק, כי עצב גדול השתלט על שנינו. זה הפתיע אותנו. לא קלטנו מה ילדנו. היה קשה לחיות עם זה. וזה עדיין קשה". עצם ההודעה שזהו סרטו האחרון אינה אופיינית לדיי־לואיס. “רציתי למתוח קו ברור", הוא אמר, “לא רציתי שוב להישאב לעוד פרויקט. כל החיים הצהרתי שאני הולך להפסיק לשחק, ואני לא יודע למה זה שונה הפעם, אבל הדחף להפסיק השתרש בי, וזה הפך למשהו קומפולסיבי. זה נהיה משהו שאני חייב לעשות".

אנחנו מכירים לא מעט שחקנים, במאים ויוצרים שהודיעו על פרישה וחזרו אחרי כמה שנים, ובהם סטיבן סודרברג. כך שגם אם את שנותיו הקרובות יקדיש דיי־לואיס לנגרות - אחד מתחביביו העיקריים – אין לומר נואש.