בתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת, וכתוצר לוואי אפל של פרידתם של בני הזוג וודי אלן ומיה פארו משני צדי סנטרל פארק, עלו טענות על הטרדה מינית שביצע אלן בבתו המאומצת דילן, כשהייתה בת 7, ועשו כותרות סנסציוניות. אלן הכחיש אותן בכל תוקף, אבל המרפאה לטיפול בניצול מיני של ילדים בניו הייבן חקרה בהוראת משטרת קונטיקט את הטענות ביסודיות. בתום חצי שנה ובדיקות רפואיות ופסיכולוגיות הכריזה המשטרה שלפי ממצאי החקירה, דילן לא הוטרדה.

צירוף המילים "הטרדה מינית", כשהדבר נוגע לילדים בכלל ולילדים והוריהם בפרט, הוא מצמרר. כשאנחנו חושבים על הטרדה, אנחנו חושבים על סוג של ניג'וס, על נדנוד והפרעה, לא על ילדה בת 7 ואביה בעליית הגג. בדיקות רפואיות לא יכולות להעלות ממצאים שלפיהם לא הייתה הטרדה, כי אין ממצאים גופניים להטרדה. הבדיקה הייתה של משהו אחר, מחריד, שאנחנו רוצים לסלק ממחשבותינו, אבל הוא חשוב לסיפור הזה; הבדיקה הייתה ניסיון למצוא את עקבותיו של אלן על גופה של בתו הקטנה.

בחקירה שונה ונפרדת, שניהלו שירותי הרווחה לילד של מדינת ניו יורק, הגיעו בתום 14 חודשים למסקנה שלא נמצאו כל ראיות אמינות להטרדה או ליחס בלתי הולם. אלן עצמו נמצא בבדיקת פוליגרף דובר אמת, ואם נוסיף על כל אלו את העובדה שמיה פארו לא הסכימה להיבדק בפוליגרף, שילדיה האחרים סיפרו שהיא הייתה הורה אלים ומטיל אימה ואת הזעם שפארו ודאי חשה כשגילתה שבן זוגה מנהל רומן עם בתה המאומצת סון־יי - יש לפנינו הרבה מעבר לספק סביר.

וודי אלן. רויטרס וודי אלן. רויטרס

אלו שמיהרו לטעון לאשמתו של אלן בהתבססם על העובדה המסולפת ש"הוא בסוף שכב עם בת אחרת שלו", הוכיחו את רמת העיוורון ואת ממדיו של הטמטום האנושי. סון־יי הייתה בתם המאומצת של פארו והמנצח אנדרה פרווין, בעלה הקודם, ולא של אלן. אם כי העובדה שהוא פיתח רגשות רומנטיים וארוטיים לבתה של בת זוגו, שאותה הכיר כילדה קטנה, עדיין מעוררת אי־נוחות קשה ומדקרת תיעוב.

בתחילת 2014, כשאלן קיבל פרס על מפעל חיים - אותו הפרס שקיבלה לאחרונה אופרה ווינפרי ושלכבודו נשאה בטקס גלובוס הזהב את אותו נאום שפשט כאש בשדה קוצים - עורר הדבר שאלות ופתח פצעים ישנים. האם ראוי להעניק פרס לענק התרבות היהודי הצנום וקטן הגוף כששמועות עקשניות שלפיהן הטריד מינית את בתו רודפות אחריו באשר ילך?

דילן עצמה סיפרה שכאשר שמעה על הזכייה של אלן, היא התקפלה לשכיבת עובר ובכתה בהיסטריה במשך שעות ארוכות. לטענתה, היא אובחנה לפני שנים כסובלת מפוסט־טראומה. "העובדה שהוא הצליח לחמוק ממה שהוא עשה לי רדפה אותי כשגדלתי", סיפרה. "הייתי מוכת אשמה על כך שנתתי לו להיות בקרבת ילדות אחרות. הייתי מבועתת ממגעם של גברים אחרים. פיתחתי הפרעות אכילה. התחלתי לחתוך את עצמי".




וודי אלן. רויטרס וודי אלן. רויטרס

אי אפשר שלא לחוש אהדה לכאבה, אבל האם הוא מעיד על מה שעשה אביה המאמץ או אולי על הלחץ שהפעילה עליה אמה, שגייסה אותה כנשק במלחמתה נגדו?

נקודה אחת חשובה עולה מהדברים האלו. דילן כותבת שהיא חשה אשמה על כך שנתנה לאלן להיות בקרב ילדות אחרות, אבל חוץ ממנה אף אחת לא התלוננה על אלן אף פעם. כולנו מכירים את הפרוטוקול: כשאחת מתלוננת, מופיעות עד מהרה אחרות. דווקא בדבריה של דילן אפשר למצוא חיזוק להכחשותיו הנמרצות של אלן: "לפני יותר מ־20 שנים, כששמעתי לראשונה שמיה מאשימה אותי בניצול ילדים, לא הענקתי לכך מחשבה נוספת. היינו מעורבים בפרידה מרה, עם הרבה מאוד עוינות בינינו ומאבק משמורת על ילדינו. ההשתקפות של השנאה הייתה כל כך ברורה עבורי, עד שאפילו לא טרחתי לשכור עורך דין כדי להגן על עצמי". כך כתב אלן ל"ניו יורק טיימס" בתגובה למכתבה של בתו ב־2014. "דילן, שהייתה מאוד קרובה אלי ושאותה אהבתי מאוד, נלקחה אחרי שמיה אמרה: 'הוא לקח את הילדה שלי, עכשיו אקח את שלו'. מעולם לא ראיתי אותה שוב או דיברתי איתה, לא משנה כמה ניסיתי. אני עדיין אוהב אותה עמוקות".

גול עצמי
אבל השנה היא 2018, ואנחנו נמצאים בשיאו של קמפיין MeToo#, וגל כזה אופורי של שחרור מיני מחד וזעם פוריטני מאידך לא ראה העולם. אפשר היה לנחש שבנסיבות כאלה סיפורה של דילן ימצא את דרכו חזרה לכותרות. בראיון טלוויזיוני שהעניקה לאחרונה בסי־בי־אס לגייל קינג, חברתה הטובה (ויש האומרים שגם למעלה מכך) של אופרה ווינפרי, אמרה דילן: "אני רוצה להראות את פני ולספר את סיפורי. אני רוצה להשמיע את קולי, תרתי־משמע. אהבתי את אבי וכיבדתי אותו. הוא היה הגיבור שלי. זה לא מפחית מחומרת מעשיו, אבל זה גורם לבגידה לכאוב הרבה יותר".

תגובתן של שחקניות כמירה סורבינו, רבקה הול, גרטה גרוויג, ריס וויתרספון ונטלי פורטמן הייתה מהירה וחד־משמעית. הן אמרו שהן מאמינות לדילן ושהן לא יעבדו עוד עם הבמאי וכי הן מקוות שהקריירה שלו נגמרה.

חשוב לחזור להצהרה הראשונה: אחד הדברים היפים שקרו בגל הזה של מחאת הנשים נגד התקפותיהם המיניות של גברים הוא הסולידריות שהפגינו זו כלפי זו. חלקן התבטאו בהצהרה מפורשת שהן מאמינות לעדות חברותיהן. זה היה נכון וחשוב כשהעדות הזו נשמעה נגד אדם חזק בתעשייה כהארווי ויינשטיין, למשל, שהיה יכול לנצל את מעמדו ולטעון שזו מילה נגד מילה, והמילה שלו שווה יותר. אבל במקרה שהתרחש לפני יותר מ־20 שנה - ובו שתי החקירות שנערכו הסתיימו ללא כתב אישום, ותוצאות הבדיקה הרשמיות ניקו את אלן מכל חשד - להגיד שהן מאמינות לדילן זה כמו להגיד שהן לא מאמינות בכלל לרשויות החוק.

וזה כבר סוג של גול עצמי. אחת הטענות החזקות של נשים נגד פנייה לערוצים הפליליים היא סאגת הייסורים שמתלוננות עוברות. זו גם הסיבה לכך שבחלק מהסיפורים שנחשפים ברשתות ישנם מקרים של בחורות שעברו התעללות נוספת מידי שוטרים; התבקשו להדגים בבית המשפט איך בדיוק בוצע בהן המעשה; או ספגו אמירות חשוכות של שופטים כסילים. הרעיון, אם כן, הוא להפוך את החקירה המשטרתית ואת ההליך המשפטי למכבד וראוי. במקרה זה, שבו נעשו מאמצים לרדת לחקר האמת, לא נכון להשאיר את ההכרעה בנוגע לסיפור ברשות האינטואיציה. אם הבדיקות והחקירות הן חסרות ערך, האם אין סכנה שהן ייעלמו כי לא יהיה בהן צורך והן יעברו להתנהל בכיכר העיר, כלומר ברשתות החברתיות שבהן לינץ' הוא מעשה יומיומי?

הסמיכות בין עונת הפרסים לבין ההצהרות של השחקניות האלו אינה מקרית, כפי שלמדנו מטקס גלובוס הזהב ומשמלות הערב השחורות ומהמצלמה שהתעכבה על פניה הקפואים מאימה של מריל סטריפ, שימים אחדים קודם לטקס הפכה בעצמה לקורבן של קמפיין משנה של MeToo#, כשפוסטרים שלה עם הכיתוב "היא ידעה", בגלל יחסיה הקרובים עם הארווי ויינשטיין, הופצו ברחבי לוס אנג'לס ועוררו בה פחד מוות. אם נאום ה"יום חדש באופק" של ווינפרי יכול להביא אותך אל הבית הלבן וחברות ישנה עם ויינשטיין יכולה להרוס את שמך הטוב, אין לדעת מה יילד יום.

אופרה ווינפרי בגלובוס הזהב. רויטרס אופרה ווינפרי בגלובוס הזהב. רויטרס





לעשות הבחנה
באופן כללי, הרכיבה על גבו של פר משתולל אינה מומלצת לאנשים שאינם מומחים בזה, וגם המומחים שברו לא אחת את כל עצמותיהם. הקמפיין בחודשים האחרונים הוא פר משתולל כזה. כידוע, בצרפת חתמו יותר ממאה אומניות, בראשן השחקנית קתרין דנב, על מכתב גלוי נגד הקמפיין וקראו לו "גל של טהרנות". "אונס הוא פשע, אבל לנסות לפתות מישהו, אפילו באופן מתמיד, הוא לא. גברים נענשו ללא משפט, איבדו את מקומות העבודה שלהם, כשכל מה שעשו זה לגעת למישהי בברך או לנסות לגנוב נשיקה. נענשו על כך שדיברו על נושאים אינטימיים במהלך ארוחות ערב מקצועיות או על כך ששלחו הודעות טעונות מינית לנשים שלא השיבו להם תשומת לב".

אנדרו סאליבן ממשיך ומצטט אותן במאמר מעורר מחלוקת ב"ניו יורק מגזין": "אישה יכולה, באותו יום, להוביל צוות מקצועי וליהנות מהיותה אובייקט מיני של גבר, בלי להיות זנזונת או משת"פית זולה של הפטריארכיה", הוא כותב ומוסיף בלעג: "תארו לעצמכן: ליהנות מלהיות אובייקט מיני של גבר!". נו, טוב, היינו יכולות להסתדר מצוין בלי הציניות של סאליבן, אבל לא חייבים להתייחס אל מאמרו השערורייתי שבו הוא משווה בין הקמפיין או מה שהוא יצר באמריקה לבין מקארתיזם, כיוצא להגנתם של אלו המנצלים לרעה כוח. הוא, לדבריו, רוצה לעשות הבחנה בין תחקירים מעולים של עיתונאים חרוצים שפרסמו לבסוף את עלילות רוג'ר איילס, ביל אוריילי וויינשטיין לבין מקרים מעורפלים, גבוליים או אפורים כמו הסיפור עם השחקן עזיז אנסרי, שהואשם בחוסר רגישות בדייט.

האם הסיפור של דילן נשמע עכשיו בזכות השחרור שמציע הקמפיין או בגלל הטרור שהוא משליט? כך או כך, זו טרגדיה שאורכה מעל שני עשורים, וגם אם היא אינה בהכרח מקרה מבחן, צריך לעקוב בסקרנות אחר המשך עבודתו של וודי אלן, שבעשורים האחרונים מוציא סרט מדי שנה. יש האומרים שכל אחד מהם יותר גרוע ממשנהו, ושבלי העבודה הנמרצת הזו הוא ישקע ודאי במלנכוליה. עד כה עמדו שחקני הוליווד בתור כדי לשחק בסרטיו ובכך לזכות בתו תקן של איכות. נראה לי שהשנה הקרובה תכריע אם הקמפיין שינה את העולם וכיצד עשה זאת.