"לא עושה סרטים בשביל סינמטקים" // "להיטון", אוגוסט 1983

הפגישה הראשונה עם עובדיה הייתה כשכתבתי ל"להיטון", אי־שם בתחילת האייטיז, כמה שנים טובות אחרי שנטשתי את חופי החוג לקולנוע. ג'ורג' עובדיה תמיד סקרן אותי. "ערביותו" בים הישראליות הדהימה אותי כל פעם מחדש. השאלה שנקרה במוחי: מה הוא ידע, בקצות ציפורניו, על הקהל הישראלי, שכל החכמים מהחוג לקולנוע לא ידעו? וכשנפלה לידי ההזדמנות לראיין אותו, קפצתי עליה כמוצא שלל רב.

אלף מבקרי קולנוע מורעלים היטב לא יצליחו לכבות את ג'ורג' עובדיה. מבקרי קולנוע לחוד ועם ישראל לחוד. וג'ורג' עובדיה יודע היטב את נפש בני עמו, המסרבים לשכוח את "נורית" הראשון. הוא זוכר היטב 900 אלף איש ואישה שמילאו את אסמיו ויקביו. הוא יודע גם כי מאז חלפו עשר שנים רזות, בלי שהצליח לחזור על ההצלחה ההיסטרית. עכשיו הוא מקווה כי אולי "נורית 2" תטיל לו מחדש את ביצת הזהב.

האולימפוס הקולנועי לעולם לא יעניק לג'ורג' עובדיה אות כבוד על תרומתו לתולדות הקולנוע. עד עכשיו ירדו עליו רצח. כתבו שהוא "מספק שמן בישול לעצמות הלבנטיניות, המאיימות להחזיר את ארצנו לעידן החושך התרבותי". בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב השוו את סרטיו לסרטי הטלוויזיה בערבית של יום שישי אחר הצהריים. ל"שעה טובה" בטח לא יזמינו אותו. האמת חייבת להיאמר: גם אני, בעוונותי, השתייכתי בעקשנות לחזית הסירוב שלא פתחה שעריה ל"זבל" של ג'ורג' עובדיה. אבל הרי חייבים לראות יום אחד סרט של עובדיה, כדי לדעת למה להגיד "לא" בפעם הבאה.

ג'ורג' עובדיה לא עושה הקרנות מוקדמות לעיתונאים. אם הם רוצים לראות סרט שלו, שישלמו כרטיס בקופה. הפעם חרג ממנהגו, אבל גם זה לא עזר. מרתף ההקרנות המוקדמות באלנבי 32, נראה הפעם שומם ממבקרי קולנוע, הפוקדים אותו מדי שבוע.

ישבתי ליד סימה, עוזרת הפקה ב"נורית 2", ולידה סיסי, ידידתה הטובה. בשורה הראשונה ישב גבר מסורק למשעי בחליפה לבנה, חגיגית, טבעות זהב על שתי ידיו, שהקליט מוזיקה מהמסך היישר לתוך טייפ קסטות ענק. לידו ישב ג'ורג' עובדיה, שחגג כל "פריים" יציר כפיו.

כל מאות יצירות המופת הקולנועיות שהספקתי לראות בימי חיי הקצרים לא עזרו במאומה כדי לפענח את "התחביר הקולנועי" של ג'ורג' עובדיה: עולם קולנועי שכל מילה עליו רק תהיה בזבוז זמן אחד גדול.

עובדיה, ניתן לציין לזכותו, לפחות לא מזיין ת'מוח על "חיפוש שורשי המלודרמה". הוא יוצק את המלודרמה לתוך זמר צמרת, שאשתו "בוגדת" בו עם אחיה החורג. הוא זורק אותה מהבית. היא חוזרת לאביה האביון, המשמש גם כצלע בשלישיית ליצנים מסמורטטים. יש הרבה שירים, סלומושנים מהממים, וילדה שעונה לשם נורית, בתו של הזמר ואשתו, פרסומת גלויה למלון "דן אכדיה", ואמא מסכנה שמקבלת כאבי ראש עד שהיא נופלת לזרועות מחלת הסרטן. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין שמשהו מביך מאוד (ומצחיק מאוד) קרה לי ב"נורית 2", שהחזיר אותי, בחבטה עזה, לאגן הים התיכון. בסוף ההקרנה מספר עובדיה בגאווה שיש לסרט "הרבה ת'עניינות".

ג'ורג' פילם, חברת ההפקה וההפצה שלו, ממוקמת בקומה השלישית של אלנבי 34. מעל קולנוע "זמיר". לעובדיה משרד קטן בקצה המסדרון. קצת מוזנח. על קירותיו פלקטים של סרטיו: "יום הדין", "בדרנית בחצות", "נערת הפרברים". נער בן 15 מנהל את המשרד כשהבוס בחוץ. "ג'ורג' צריך לחזור כל רגע. היה לו עכשיו ראיון ברדיו".

ג'ורג' מגיע. נראה חגיגי: חליפת תכלת משובצת, עניבה תואמת, שפם עבה. יש לו עכשיו הרבה עבודה על הראש ואין לו הרבה זמן. "בוא נתחיל ונגמור", הוא אומר ביזנסית. אני מתנצל בפניו שלא ראיתי אף סרט שלו עד אתמול. "לא נורא", הוא עונה אינסטינקטיבית. "אתה שייך לאלה שסיפרו להם שג'ורג' עובדיה עושה סרטים טורקיים בעברית".




מי הקהל של הסרטים שלך?
"אני לא עושה סרטים בשביל סינמטק. אני מאמין שישים אחוז מהקהל הישראלי מחפש סרטים כאלה. אם ארבעים אחוז לא מחפש סרט כזה, אז לא אכפת לי, אם יש כבר שישים. דבר שני, אני לא מאמין שהקהל הישראלי יאהב מאה אחוז את הסרט הזה. זה סוג, לא כמו סוג של סרטים ישראליים. זה הסוג שלי. זה סרטים שלי. אני לא טורקי. הייתי בטורקיה רק שלושה ימים, ואני לא קונה סרטים טורקיים ולא ת'עסקתי אף פעם בסרטים טורקיים, ולא ראיתי הרבה סרטים טורקיים. ערביים - כן. עשיתי בפרס 23 סרטים משנת 51' עד 64'. אחרי 64' הפסקתי לעשות שם סרטים".

והלב שלך נשאר שם?
"אין לי מה לעשות שמה. אין לי שם משפחה. גמרתי משמה. אבל זה היה מקום שהתפתחתי במקצוע הזה והייתי יכול לעשות הרבה יותר".

איך אתה מרגיש בארץ?
"בארץ גם הייתי יכול. התחלתי לעשות פה סרטים בשנת 70'. ובמשך 12 שנה עשיתי 11 סרטים. בשבילי זה לא מספיק. זאת ירידה. הייתי יכול לעשות בארץ כל שנה שלושה סרטים".

מה מונע בעדך?
"אין לנו מפיקים בארץ. במאים יש הרבה. אבל אני לא יכול להפיק בעצמי כל שנה שניים־שלושה סרטים. בקושי אני יכול לעשות כל שנתיים סרט.

"אין לי, אני, בעיה של קהל. אני מאמין בסרטים שלי. אם סרט אחד לא הלך, שני ילך טוב. ואם לא הלך, אז מה? אני יפסיק לעבוד? לא - ממשיך".

נדמה לי שהסרטים האחרונים שלך נכשלו בקופה.
"תראה, 'נורית' (במלעיל) לא היה הסרט הכי טוב שלי. עשיתי סרטים יותר טובים ממנו. אבל הקהל לא אהב אותם כמו שאהב 'נורית'. 'נורית' זה נכנס לו בלב. זאת לא אומרת שסרטים אחרים שעשיתי יותר גרועים מ'נורית'. להפך - הבימוי היה יותר טוב. אפילו הסיפורים היו יותר טובים. הצילומים היו יותר טובים".

ואז החלטת לעשות את "נורית 2"?
"בזמנו כבר היה לי את התסריט מוכן. אבל השותפים פחדו. עכשיו בא לי לעשות את זה".

בניסיון נואש לחזור על ההצלחה האדירה של "נורית 1"?
"יש תקווה. גם דחיפה של בתי קולנוע. אני לא רציתי לעשות את הסרט הזה. לא בא לי בראש. הייתי רוצה לעשות סרט אחר. אבל בעלי בתי קולנוע שישבתי איתם אמרו לי: 'אתה טועה. יש לך דבר דומה ל'נורית' - תעשה. הקהל רוצה את זה".

כמה עלה לך הסרט?
"150 אלף דולר. 16 מ"מ בלו־אפ. השחקנים קיבלו את כל מה שהגיע להם, עד לפרוטה האחרונה. אם אני חוסך - אני חוסך. אף אחד לא יחסוך בשבילי".



זה שלאגר

אתה הבמאי היחיד בארץ שעושה סרטים כאלה. בפרס היה לך, לפחות, קשר תרבותי עם במאים אחרים, אבל כאן אתה בודד במערכה. אתה לא מרגיש לבד?

"זה טוב שרק אני עושה סרטים כאלה. אל תחשוב שלא מנסים לעשות סרטים כאלה, אבל אין להם את הרגשות מה שיש לי. אני אתן את הסיפור הזה לבמאי ישראלי אחר, והוא לא יוכל לעשות כמו שאני עושה, כמו שאני מרגיש, בשום פנים ואופן".

המדינה שלנו לא חסרה בעיות ומתחים - מלחמות, מזרחים, אשכנזים, ערבים, יהודים. כשרואים סרט שלך, נדמה כאילו אתה חי בסרט. מנותק. מה בעצם אתה מנסה למכור לאנשים?
"אני מאמין שהסרטים שאני נותן לאנשים, יש בהם משהו חינוכי. אני לא עושה סרט סתם. 'נורית 2' זה סיפור משפחתי. פה, למשל, הבעל חשב שאשתו בגדה בו, זרק אותה מהבית - זה קורה אצלנו - למה ראה אותה ערומה. אם היה חוקר טוב, לא היה זורק אותה מהבית, כי היה מתברר לו שהיא לא בגדה בו. זה תכננו לה את זה. היא גם קיבלה מחלת סרטן. לא מקבלים בארץ מחלת סרטן? יש פה גם את העניין של עישון סיגריות - זה פרסום למדינה בכיוון תרופות. שאחרים יעשו סרטים על מלחמות".

פוליטיקה לא מעניינת אותך?
"עשיתי גם. זה לא שלא עשיתי - 'פישקה במילואים', 'נחצ'ה והגנרל'".




אבל אתה מסתפק בסיפור פשוט, בלי יותר מדי פילוסופיות.

"אני התחלתי עכשיו לחשוב שאני אייצא את הסחורה שלי לחוץ לארץ. הסרטים הראשונים שלי גם יצאו - 'נורית' הוצג באיטליה, באמריקה, באוסטרליה. גם 'שמיל' וגם 'שרית'. הסרט הזה אני רוצה לעשות שידבר ערבית, ואולי אציג אותו במצרים, בלבנון, במרוקו. אני עושה אותו גם באנגלית. חוץ מזה, איך אני יכול בתקציב כזה לעשות סרטים על מלחמה?".

אתה מתאים את התסריט לתנאי ההפקה?
"בטח. אם אתה, כמפיק, נותן לי מיליון דולר לעשות 'נורית 2', אל תחשוב שאני מבזבז את המיליון דולר בים. אני מבזבז אותו על הסרט עצמו, ואני עושה אותו יוצא מהכלל. אדייק יותר, אצלם יותר חומר, מביא שחקנים הכי טובים. במקום שלושה שבועות אצלי, אצלם שמונה שבועות: כל יום דקה. לא שמונה דקות ביום כמוני. וחוץ מזה - אתה חושב שאם הייתי עושה 'נורית' באיטליה, זה לא היה שלאגר? גם בספניה היה יכול להיות שלאגר".

מה מעניין אותך יותר - הכסף או האומנות?
"למה לא אומנות? זה מקצוע שאני יודע לעשות. אני לא יודע לעשות שום דבר אחר. אני פילם מייקר. אני יודע לעשות סרט יותר טוב מכל הבמאים בארץ".

העיתונים יורדים עליך רצח.

"שירדו. זה לא מזיז לי. לא נפגעתי. מותר להם. אני לא עונה להם. מי שיודע לעשות כמוני, שיעשה - נראה אותו. לא מוצא חן בעיניך? - תהיה גבר, תעשה כמוני, בתקציב שלי, בזמן שלי, בצמצום שלי. מה שכן, אני לא יכול להמשיך עם השוק המקומי. לא כדאי לי. גם אם אני אצליח. מה אני כבר ארוויח? זה לא רווח. ומה יקרה אם אני יעשה רק 5,000 צופים? מה אני יגיד לאנשים שאני חייב להם? העיתונאים יבואו להציל אותי?".

"נורית 1" עשה 900 אלף צופים. אתה מאמין ש"נורית 2" יביא אותו מספר צופים?

"שיעשה רבע ממנו. תודה לאל. ואני מאמין שיעשה את הרבע מיליון. היום קשה להביא 900 אלף צופים לבתי הקולנוע. גם הכרטיס יקר - בזמן של 'נורית' הראשון כרטיס עלה שלוש וחצי לירות, וכל אחד ראה אותו עשרים פעם".

רגע לפני שאנחנו נפרדים הוא שואל אותי בנימוס: "טוב, גמרנו עם העיתונות?".



"לא יכול להיוולד מחדש" // "קול תל אביב", 1984

זמן קצר אחרי כן, תחת הכותרת: "מתגרש מהקולנוע", ראיינתי את עובדיה ל"קול תל אביב" ב"ידיעות אחרונות" (23.3.1984), אז כבר פגשתי אדם שבור לגמרי.


ג'ורג' (ג'ורג'י) עובדיה (62), חליפה ירוקה בהירה, עניבה באותו גוון, טבעות זהב, יושב במשרדו חפוי ראש, כואב, מדוכא ושבור, לעתים מוחה דמעה מזווית העין, מוציא מהלב את כל כאבו, אחרי ששני סרטיו האחרונים, "נורית 2" ו"הדודה מארגנטינה", נכשלו קשות בקופה והוא נאלץ למכור את הבית, לחסל את עסקיו ואולי אפילו לרדת מהארץ.

ב־1972, כשהסרט "נורית" עלה למסכים, מבקרי הקולנוע כיתתו עטיהם לחרבות. "השבוע ביקרתי בקולנוע 'תל אביב'", כתב אז אהרון דולב, מבקר הקולנוע של "מעריב", "אבל הייתי בטוח שאני נמצא בבגדד או בדמשק. אני מסרב לקרוא לדבר המוצג שם בשם קולנוע. לא אלאה את קוראי בכתיבת ביקורת על תופעה שהיא למטה מכל ביקורת; לא אספר את תוכנו האינפנטילי של הסרט 'נורית'; ולא אתייחס לתסריט המפגר; לא אזכיר את הבימוי הפרימיטיבי ואעבור בשתיקה על המשחק הדבילי. ינצור האל את תדמיתנו. אם לא יימעך ויטואטא בעודו באבו, יתפשט אותו סוג של תרבות שהוא מייצג כגידול ממאיר, העלול לפורר את תאי החיים של תעשייה חלשה ורעועה".

שנתיים אחרי כן, כש"שרית" עלה למסכים, השחיז שוב דולב את עטו ופעפע בין דפי "מעריב" ארס גזעני: "מי שמפקפק בקביעה הגנטית כי אימבציליות היא תכונה שנובעת מפיגור תורשתי, ילך לקולנוע 'תל אביב', שם נולדה, בשעה טובה, עוד בת אימבצילית למשפחת הקולנוע המפגר: שרית, אחות לנורית האינפנטילית ולאריאנה הדבילית, לפישקה החיגר, לנחצ'ה הפיסח ולז'אקו הסתום". השבוע, כך נדמה, התגשמו במלואן כל תקוותיו של מר דולב.

"יכול להיות שאני לא מרגיש אותו הדבר שאתה מרגיש", אומר לי עובדיה, בתגובה לחיסול הממוקד שעשה בו דולב. "אני לא למדתי פה. התרבות שלי אחרת. לימודים שלי אחרת. אני גם לא יכול להיוולד מחדש. זה בתוכי. אני לא יכול להוציא את זה. הטרגדיות, הדרמות החזקות, הסיפורים העצובים, זה בדם שלי, בחיים שלי. אם העם הישראלי מתחיל לחשוב עלי שאני במאי ערבי־מזרחי, שעושה סרטים טורקיים בעברית, אז גם אני התחלתי לחשוב ככה, ואני לא אעשה עוד סרטים.

"בזמנו עמדנו ליד קולנוע 'תל אביב', בזמן 'נורית', ראינו שבאות הרבה נשים אשכנזיות, נשים מבוגרות, 60, 65, 70. שאלתי אותן 'איך הסרט?', והן אמרו: 'זה סרט נהדר, ואנחנו לא יודעות למה המבקרים ירדו עליך'.

"מה אתה חושב, 900 אלף צופים שראו 'נורית', כולם באו מפרס, מעיראק, מטורקיה וממצרים? גם אשכנזים הלכו לסרט. מה אתה חושב? אשכנזים לא רואים את הסרט בערבית ביום שישי בטלוויזיה?".




לקחו הכל

בהזדמנות זאת חושף עובדיה ניסיון שהיה לו כשחקן בתיאטרון העברי, כשעלה בפעם הראשונה מפרס ב־1964. "אין מקום שלא הלכתי לחפש עבודה בתור שחקן. הלכתי לרדיו, אז נתנו לי להשתתף בהצגות ערביות, רצו לשלם לי 40 לירות. בסוף הלכתי לתיאטרון חיפה, רציתי לשחק שם. היה הבמאי והמנהל מילוא (יוסף פפו מילוא). אתה מכיר אותו. בקושי עד שאני הצלחתי בכלל לראות אותו. הראיתי לו תמונות שלי ואמרתי לו שאני שחקן, במאי, שיחקתי בכמה תפקידים בפרס. אמר לי: טוב, תבוא מחר, נבחן אותך. אז הוא מכר לי שיש הצגה בשם 'לה אפנדי' ואנחנו בחזרות. אני אתן לך תפקיד של ערבי, בגלל שאתה לא יודע עברית.

"באתי, מסרתי את הקול שלי, האולם היה ריק, כאילו התפוצץ. יש לי קול חזק. אז הוא אמר לי: תעזוב עברית, תדבר ערבית. מצא חן בעיניו. ואז הוא אמר לי: לך למטה, תגמור, ואתה ממחר תבוא לעשות חזרות ויהיה לך תפקיד קטן בהתחלה. שאלתי את הפקיד למטה, אמר לי משלמים למתחילים 250 לירות לחודש. אמרתי לו, אני רוצה משכורת של יום עבודה אחד בפרס, שזה 800 לירות לחודש. למחרת צלצלו אלי ואמרו לי: דיברנו עם מילוא, זה מה שיש, חבל, תבוא, תשחק. אמרתי להם: לא, חביבי. ולא באו אלי יותר. ואז החלטתי לרדת מהארץ בפעם הראשונה. חזרתי בחזרה בפרס".

קאט ל–1970, השנה שבה עלה בשנית לארץ, להצלחה הקופתית הגדולה של סרטיו הראשונים, לפגיונות המורעלים שהטילה בו הביקורת. "בפרס אף אחד לא ירד על הסרטים שלי, וגם שם יש מבקרי קולנוע. המבקרים בפרס הבינו בדיוק מה אני עושה. זה הטעם שלהם. הסרטים שהם אוהבים. אני לא מאמין שהארץ הזאת היא מדינה מערבית. זאת מדינה מזרחית. רוצים או לא רוצים, אנחנו גרים במזרח התיכון. הילד שגדל פה, יש לו כבר טעם אחר. נכון, הוא מפותח יותר מהמזרחים, אבל יש לו משהו מזרחי. שנית, שני שליש מהעם הזה באו מארצות המזרח, ויש פה גם יותר משני מיליון ערבים.

"אני גם מפיץ סרטים ולא הייתי זקוק ליותר מזה. לפני שנתיים, בגיל 60 כמעט, התחתנתי בפעם הראשונה. ראיתי שהסרטים שאני מפיץ, קראטה שמראטה, לא יכולים לקיים משפחה וילדים. אמרתי, נתחיל להפיק עוד סרט. בא אלי אחד מבעלי בתי הקולנוע ואמר לי, תעשה 'נורית' מספר 2. יש לזה דרישה. היה לו תנאי אחד, שאני אקח את ששי קשת ויונה אליאן. לא הצלחתי. הם דרשו הון תועפות כסף. רצו לדחות אותי בשישה חודשים, לא הלך. הם שכחו שג'ורג' עובדיה עשה אותם. אם הם שכחו מזה. שישכחו.

"לחצו עלי לעשות את הסרט הזה. עשיתי ונפלתי. עכשיו נפלתי גם עם 'הדודה מארגנטינה'. הפסדתי 80 אלף דולר מהכיס שלי. עכשיו אני רוצה לחסל את העסקים שלי. לקחו, לקחו הכל. אפילו את הבריאות שלי לקחו. המשקיעים בארץ לא מוכנים להשקיע בי יותר. מתייחסים אלי כאל במאי שעבר זמנו. זה המקצוע שלי, האהבה שלי. עכשיו אני הולך מזה. אני מתגרש מהקולנוע. גם לאשתי אמרתי: 'אומרים שאם תתחתן ותביא ילדים, אלוהים ייתן לך גם את הפרנסה. אצלי זה להפך, בא לי ילדים, הלכה לי הפרנסה".



"לפני שאני הולך לעולם אחר" //"הפטיש", 1993

במרץ 1993 חזרתי לעובדיה בשלישית. הפעם במסגרת "הפטיש" (העיתון שיפתח לך את הראש), עיתון חברתי־מזרחי־לוחמני־חתרני. להלן הפרק השלישי בתולדות ג'ורג', מלך בגלות, שמת בודד, נטוש כוחות, אבל לא נשכח מלב.


עובדיה, בלי להיות מודע לפלישתו לתוך ואקום תרבותי הולך ומתרחב, שחרר את אחת הנצרות התרבותיות החשובות ביותר, וסרטיו היוו שמן דליק במיוחד שתדלק את המלחמה בין מזרח למערב, שממילא התרחשה במלוא עוזה, גם מתחת לפני השטח. סרטיו של עובדיה היו על תקן פצצות תאורה זרחניות, שהאירו באור יקרות שכבה חברתית שלמה, שהייתה נתונה יותר משני עשורים באפילה ומצור תרבותי מתמשך. שכבה חברתית, שהייתה ידועה יותר בכינויה: "ישראל השנייה".

ג'ורג' עובדיה, כמו ג'ו עמר, כמו פלפל אל־מסרי, כמו זוזו מוסא, כמו פאיזה רושדי, כמו האחים סלאח ודאוד כווייתי, ועוד ועוד אומנים מזרחים יקרים, טואטאו, נמעכו, הושתקו ונמחקו בצורה כזו או אחרת מהמפה התרבותית הכל־ישראלית.

ג'ורג' עובדיה, אדם קרוב אצל עצמו, אדם קרוב לטוהר מזרחיותו, לא ידע רק שאם הוא לא היה, היה צריך להמציא אחד כמוהו. במרקם התרבות הישראלית המתהווה, שימש עובדיה אחת מאבני הדרך החשובות ביותר, למה שיהפוך, בבוא היום, לתרבות מזרחית עצמאית. כשעזב את פרס ועלה לארץ, הוא באמת ובתמים לא ידע שהיגר לארץ גזירה; ומעתה נגזר עליו לחיות בתוך גלות תרבותית ולנטוש את התרבות שכה אהב. עשר שנים עוד הצליח, איכשהו, לשרוד ולתעתע ב"קשר האשכנזי" שכיתר אותו מכל עבר: עד שבשלהי 1983 ירדה על צווארו חרב הגיליוטינה, ועובדיה, בעקבות ארבעה כישלונות רצופים, נאלץ "להתגרש מהקולנוע".

"כשהקהל בוכה, הקופה צוחקת, וכשהקופה צוחקת, הביקורת בוכה", נהג עובדיה לתמצת את השקפת עולמו הקולנועית. הוא פשוט חשב בטרמינולוגיה אחרת. טרמינולוגיה שלעולם לא תוכל להיות לה נקודת מפגש, קטנה כגדולה, עם הטרמינולוגיה של אהרון דולב ושותפיו האשכנזים. ג'ורג' עובדיה ואהרון דולב הם המשל המוצלח ביותר למלחמת התרבות על הזהות התרבותית שלנו. מלחמה אכזרית שנמשכת כבר יותר ממאה שנה, ובינתיים אין בה מנצח.

ההכרה המחודשת שלה זכה לאחרונה עובדיה והסרט המרגש, "מוכר הרגשות", שעשה עליו הסטודנט לקולנוע רן טל, מסמנים ניסיונות ראשונים לכפר על העוול הנורא שנגרם לעובדיה. מעין ניסיון להודות: נכון, היינו גזענים כלפיך, אבל עכשיו, כשאתה כבר לא יכול יותר לעשות סרטים, אין לנו בעיה לחבק אותך, לאמץ אותך קרוב אל לבנו, ולהכריז מעל כל במה ועיתון רענן: ג'ורג', אחינו אתה.

כשנאלמה תרועת "פסטיבל ג'ורג' עובדיה" שערכה לו התקשורת בפברואר 93', התקשרתי לביתו בחולון, שכונת תל גיבורים, רחוב ה־א' 13 (כתובת סמלית?), וביקשתי לדעת מה תחושתו בנוגע לכבוד שחלקו לו. "תאמין לי, זה הכל דאווינים. שום דבר לא השתנה. הכל אותה מאפיה. אין פרנסה מזה. אף אחד לא רוצה להשקיע בי יותר. גם לא הקרן לקולנוע. תאמין לי, היו צריכים לתת לי לא חשוב איזה תסריט, רק על השם שלי ועל מה שעשיתי. כמה במאים אתה מכיר שהביאו מיליון איש לבתי הקולנוע? זה מספיק. ואני באמת לא יודע אם אני יעשה לפחות עוד סרט אחד, לפני שאני הולך לעולם אחר".

ג'ורג' עובדיה ז"ל נפטר ב־27 ביוני 1996 והוא בן 81. אחרי מותו, כתב מבקר הקולנוע אורי קליין ("הארץ"), שעובדיה לא זכה ליחס הראוי לו והיה קורבן של מלחמת תרבות בין מזרחים לאשכנזים. יהיה זכרו ברוך.