בשנת 1953, שנתיים לאחר שפורסם ספרו "התפסן בשדה השיפון", שעד היום יש כאלה הסוברים כי מדובר ביצירת מופת עילאית, החליט הסופר ג'יי. די. סלינג'ר להיעלם מהעין הציבורית. סלינג'ר, שהיה אז בן 34, התמיד בחיים מתחת לרדאר עד מותו בגיל 91. וכל אותה העת נפוצו ברחבי אמריקה שמועות שונות ומשונות על אודות הסיבות שדחפו את הסופר הנערץ אל עבר ערפל האלמוניות, תוך הדגשת האוצרות הספרותיים שהוא ככל הנראה טמן עם השנים עמוק במגירותיו.

ואיך כל הסיפור הידוע והמשומש הזה קשור לסרט "ג'ולייט, הגרסה העירומה"? הוא לא קשור בכלל. לא במישרין ולא בעקיפין, לא בפשט ולא בדרש. ובכל זאת, הוא צץ כאילו מאליו לנוכח המתחולל על הבד בסרטו החדש של ג'סי פרץ, במאי אמריקאי ותיק שמעדיף בדרך כלל לעשות טלוויזיה, ו"ג'ולייט" הוא בסך הכל סרטו העלילתי החמישי מאז החל לעסוק בבימוי לפני כשני עשורים. קודם לעיסוק זה היה פרץ חבר בלהקת הפאנק "למונהדס", ונודעת לכך משמעות מסוימת לנוכח המסופר ב"ג'ולייט".

ומה כבר מסופר פה? טאקר קרואו (אית'ן הוק) היה זמר וגיטריסט רוק, שהוציא לאור כמה אלבומים שנחלו הצלחות מינוריות בשדה מוזיקת האינדי. 25 שנים קודם לפרוץ עלילת הסרט "ג'ולייט, הגרסה העירומה", ביצע הזמר הזה מהלך המזכיר בהחלט את סלינג'ר; באמצע אחת ההופעות שלו הוא קם ועזב את האולם, נכנס למכוניתו והסתלק פתאום מהתודעה הציבורית. מעריציו השרופים ידעו לספר שכל זה קרה לו משום שבהפסקת הקונצרט, בעודו עומד בשירותים ומרוכז במתן שתן, התגלה אליו אלוהים מתוך מימי האסלה. מעריצים אחרים הסבירו שהוא לא סתם הסתלק, אלא חבר לנסיכה שוודית אפופת מסתורין, ויחד הם חיים אי־שם באושר ובעושר. ונפוצו עוד תיאוריות על אודות החיים שלאחר קריירת הרוק של טאקר קרואו.

הסרט מצטרף אל קהילת מעריצי קרואו באמצעות אחד, דאנקן שמו (כריס אודווד), שאינו אלא מרצה לקולנוע וטלוויזיה באיזו מכללה זוטרה בחוף הדרומי של אנגליה. בשעות הפנאי שלו מריץ אותו דאנקן את אתר המעריצים האולטימטיבי המוקדש לזמר הנעלם, שם הוא מטפח את סיפורי האגדה האידיוטיים סביב אותו מוזיקאי, שהוא עצמו משוכנע כי המושג גאונות מתגמד לנוכח פועלו האומנותי. ובמיוחד אמורים הדברים לגבי אלבומו השגיב, "ג'ולייט" שמו.

דאנקן, בדרך כלל בן אדם רגוע, אם כי אובססיבי לשמו הטוב של קרואו הנעדר, חולק את חייו עם גברת ושמה אנני (רוז בירני). ביומיום שלה עסוקה אנני בניהול המוזיאון העירוני הקטן של אותה עיירת חוף, ששוכנת על גדת תעלת למאנש החוצצת בין צרפת לאי הבריטי. גם אנני היא פחות או יותר בן אדם רגוע, אלא אם מטרידים אותה בעניינים הקשורים לאחותה המעצבנת, שהיא מעין קריקטורה של לסבית טורפנית.

כל האיזון העדין הזה מתפוצץ לו בוקר אחד כשהדוור השכונתי מניח בידה של אנני מעטפה המיועדת דווקא לדאנקן שלה. המעטפה אוצרת גרסת דמו לאלבום המהולל "ג'ולייט". גרסה זו כוללת הקלטה ישירה של השיר בטרם נוספו לו עיטורים ועיבודים מוזיקליים. כנגזר משם הסרט: גרסת העירום. אנני אצה להאזין לדמו הזה, ואפילו מקדימה בכך את דאנקן שלה. ומה שהיא שומעת לא ממש מוצא חן בעיניה, ועד שדאנקן - המעריץ מספר אחת של קרואו - מספיק להתעשת, היא משכילה להגניב אל תוך אתר המעריצים תגובה חמוצה במיוחד. עד כאן, שום דבר לכתוב עליו הביתה.

או־אז מגיעה משום מקום, ואולי בכלל מהעולם הבא, תגובתו של הזמר שאיננו. זה מזדרז להריץ אי־מייל תשובה אל המחשב של אנני. היתר, כמו ברור מאליו, מתגלגל לו על הבד כדרכם של כל סיפורי האהבה הווירטואלית. הוא כותב, היא עונה, הוא מסתקרן, היא מגיבה באמפתיה, וכך הלאה וכך הלאה, עד שהשניים קובעים פגישה בלונדון.

איך ולמה לונדון? הסרט עושה מאמץ להבהיר את המסתורין הכבדים: איפה הוא חי בינתיים, לאורך 25 שנים של היעלמות. ובכן, קרואו שהה במרחביה הכפריים של אמריקה, מחוץ לטווח המציצנות של מעריציו. הוא חי פה וחי שם, ובעיקר חי על חשבון כל מיני נשים סלחניות יותר וסלחניות פחות, שיחסיו עמן הותירו שובל של צאצאים, אחים ואחיות למחצה שמעולם לא ראו זה את זה. מרבית הערב־רב הזה נאלץ להתקבץ יחד דווקא בלונדון, לשם הוא מגיע כדי לממש פגישה בשר ודם עם חברתו להתכתבויות. אלא שבדרך לדייט עמה הוא לוקה בהתקף לב ומאושפז בבית חולים מקומי.

הסיבה שטקסט זה מתעכב כל כך על נפתולי העלילה של "ג'ולייט, הגרסה העירומה" נובעת בעיקר מהעובדה שכמעט אין על מה לכתוב בקשר לסרט דיאט, דל משקל זה, שאינו מוסיף דבר, אף על פי שהוא מתיימר לכך, להצצה על תהליכי היצירה האומנותית, או לתעשיית המעריצים שמהווה כיום רכיב מרכזי בפופ המסחרי (כמו גם בענף הכדורגל, שעיקרו כיום שיווק חולצות למעריצי מסי ורונאלדו).

ג'סי פרץ (שעיקר פרסומו באמריקה בא לו מהעובדה שהוא בנו של מרטין פרץ, מי שהיה המו"ל והעורך של כתב העת החשוב "ניו ריפאבליק") נסמך ב"ג'ולייט" על רומן מאת ניק הורנבי. סופר בריטי מצליח זה מוכר בעיקר בעקבות הספרים "היי פידליטי" ו"קדחת המגרש", שאף הם עובדו לסרטים אמריקאיים. למען האמת, אין הבדל רב בין הגיבורים מוכי האובססיה (לתקליטי ויניל ולקבוצת ארסנל הלונדונית) של ספרים/סרטים אלה, לבין הדמויות המובילות את עלילת "ג'ולייט".

אף על פי שזה נשמע מעט מוזר, עיקר חִנו של "ג'ולייט" נובע מאופן עיצובו של הזמר החמקן על ידי אית'ן הוק, שבדרך כלל איננו בדיוק המוצלח שבשחקני הקולנוע האמריקאי. כאן מיטיב הוק להיכנס אל דמות שהיא נטולת משקל סגולי משל עצמה, ועיקר המסה שלה מעוצבת בתוך עולם הדמיונות של מעריציה. טאקר קרואו של הוק הוא אדם נרפה, נטול רגש אחריות, הנסמך בעיקר על חן טבעי שעיקרו טמון ביכולות של התפלספות בגרוש. למעשה, הוק מבצע פה פרודיה מורכבת על אותו סוג של דמויות המקשקשות בקומקום שכה פרסמו את שמו בטרילוגיה "לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "לפני חצות" של ריצ'רד לינקלייטר, כמו גם בסרט "התבגרות" של אותו לינקלייטר.

"טרנזיט"

במקום ספוילר: סצינות הסיום של "קזבלנקה", מהמצוטטות ביותר בתולדות הקולנוע, מוצאות את ריק, גיבור הסרט, כשהוא אוחז בידו בשתי אשרות כניסה לאמריקה, מחוז הכיסופים והחופש של מיליוני אירופים בימי מלחמת העולם השנייה. האשרה האחת מיועדת לו עצמו, ואילו האחרת היא עבור אלזה, האקסית המיתולוגית שלו. באקט שכולו פרץ של הומניזם ודאגה לעולם החופשי, מפקיד ריק בידי אלזה את שתי הוויזות, על מנת שתיתן את שלו לבעלה הנוכחי, ויקטור לאזלו שמו, שאותו היא בוודאי פחות אוהבת, אבל החשיבות הפוליטית שלו היא מכרעת, לפחות עבור אזרחי העולם הנרמס על ידי הנאציזם.

אף על פי שאין לסרט הקלאסי "קזבלנקה" שום קשר ישיר אל "טרנזיט", סרטו החדש של כריסטיאן פצולד, כדאי שהצופים בו יחקקו בזיכרונם את האופן שבו "קזבלנקה", בכיכובם של המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן, מעצב את הסצינות המסיימות אותו, שכן יש בסיס איתן להשוואה בין סצינות אלה לרגעים החותמים את "טרנזיט", שעלילתו מתרחשת בדיוק באותה העת שעליה מדבר גם "קזבלנקה".




"טרנזיט" (שעליו הורחב כאן רק לפני שלושה שבועות) מבוסס על ספר נודע בשם זה, שראה אור במהלך שנות מלחמת העולם השנייה. הסופרת היהודייה אנה זגרס, לימים נשיאת איגוד הסופרים של מזרח גרמניה הקומוניסטית, העלתה בספר זה (שתורגם לעברית לפני כחמש שנים) את עיקרי מסלול הבריחה שלה מפני צבאו של היטלר; מפריז למרסיי ומשם למקסיקו סיטי, דרך האי מרטיניק וניו יורק. זהו אף המסלול שעליו חוזר גאורג, גיבור העלילה, שנקלע לעיר הנמל מרסיי בניסיונו להגיע אל מחוזות החופש, ומרסיי היא עבורו סוג של קזבלנקה.

פצולד, שביקר בחודש שעבר בישראל והשתתף באירועי פסטיבל הקולנוע בירושלים, הוא כיום הבולט בקולנועני גרמניה, וברזומה שלו סרטים רבי חשיבות כמו "ילה", "ברברה" ו"פניקס". בניגוד לסרטיו הקודמים שבהם הוצבה הכוכבת נינה הוס במרכז הסיפור, מפקיד הפעם פצולד את ההובלה אצל פרנץ רוגובסקי (הופיע זה לא כבר ב"סוף טוב", סרטו האחרון של מיכאל האנקה), המעצב חרק אנושי שנמעך על ידי כוחות טוטאליטריים, כאילו זה עתה נמלט מתוך יצירה של פרנץ קפקא.