הנכבה היא לא להיט בקולנוע הישראלי. מתוך כאלף סרטים שהופקו עד כה בארץ, רק שישה הפנו מבט אל הצד הפלסטיני במלחמת 48'. היו אלה הסרטים של עמוס גיתאי ("קדמה", "אנה ערבייה"), אודי אלוני ("מחילות", "ג'נקשן 48"), יעוד לבנון ("איים בחוף") וערן ריקליס ("זייתון"). רק שישה סרטים של במאים ישראלים־יהודים, שאליהם יש להוסיף כמובן עוד כמה שנוצרו בידי איליה סולימאן ועלי נאסר.

נדירותו של מופע הנכבה במבע הפילמאי מעניקה משנה תוקף לסרטו החשוב של דניאל וקסמן, "עכו חלומות", שהיה הטוב מבין שבעת הסרטים שהתמודדו ביניהם במהלך השבוע שעבר בתחרות השנתית שהתקיימה במסגרת פסטיבל חיפה. הוא הטוב מבין השבעה, אף על פי שיצא מטקס חלוקת הפרסים בידיים ריקות לגמרי.

מעבר לעובדה הסטטיסטית שזו רק הפעם השביעית שבה קולנוען מקומי מנסה להתמודד עם הנושא העקרוני שעליו בסופו של תהליך היסטורי תקום או תיפול הישות הציונית, הרי שווקסמן רושם ב"עכו חלומות" גם הישגים לא מבוטלים באופני הטיפול הקולנועי בנושא.

לפני שנים רבות ניסה וקסמן, מהבכירים שביוצרי הסרטים בארץ ("טרנזיט", "חמסין", "המיועד"), להרים הפקה שתתמקד בסיפורה של עכו, שבמהלך מלחמת העצמאות התבלטה בה פעילותו של רופא יהודי, שסירב להתפנות מהעיר הערבית למרות המתקפה הציונית שהתנהלה סביבה. כמעט ברור מאליו שלא נמצאו מממנים לפרויקט הזה, שכן התמודדות פילמאית ישירה עם הנכבה כמעט ולא באה בחשבון, גם ללא קשר לקולניותה של שרת התרבות.

עם השנים וקסמן עיבד שוב ושוב את סיפורו של הרופא היהודי מעכו, עד שהגיע לנוסחה המורכבת שאותה הוא מכונן על הבד ב"עכו חלומות". וקסמן ניגש כעת לסיפור מלחמת 48' בטקטיקת הדלת האחורית. לא עוד סיפור היסטורי ישיר, כי אם מעקב אחר התמודדות עכשווית של איש תיאטרון פלסטיני עם אירועי העבר ההוא.

במרכז העלילה העמיד וקסמן מחזאי־במאי השואף להעמיד חיזיון בימתי שלא רק יביא לידי הבהרה את הצד ההיסטורי בסיפור על אודות עכו, אלא גם יתרום לגאולת הסוד המשפחתי שלו עצמו. מסתבר, וזהו ספוילר, שאביו של איש התיאטרון היה בנו הנסתר של אותו רופא יהודי, שניהל רומן סודי עם זמרת פלסטינית נודעת בשנות ה–40. התעתוע הלאומי שעומד בבסיס זהותו האישית של הבמאי מכתיב לו גם הכרעה אומנותית, משום שהוא בונה את ההצגה–שבתוך–הסרט תוך חילופי זהויות לאומיות. אמו הערבייה מגולמת בידי שחקנית־זמרת יהודייה, ואילו תפקיד האבא הנסתר, שמוצאו כאמור יהודי, מופקד בידי ערבי.

הפקת ההצגה בעיר המעורבת עכו כשלעצמה מניבה תגובות ציוניות מהזן הלאומני מצדם של תושבים חובשי כיפות המאכלסים כיום את העיר. כדי להנציח את המתח הפוליטי הזה מצטרף לעלילת הסרט במאי דוקומנטריסט, שמתעד את הנעשה מאחורי הקלעים של ההפקה. וקסמן, במאי הפרויקט כולו, מגלם את דמותו של הדוקומנטריסט, תוך שהוא חוצה במודע קווים מפרידים בין בדיון למציאות, בין ניוז לפייק ניוז.

ריסוקו של הנרטיב הלאומי המקובל, בין שהוא ציוני ובין שהוא פלסטיני, הוא ההישג הבולט ב"עכו חלומות", שבעצם מקדם בברכה כל סימן שאלה המונח על כל אחת מהסוגיות שסביבן בוערת הארץ. מהבחינה הזו, כך נראה, בשלילתו של כל ציון לשבח ל"עכו חלומות" שופטי התחרות בחיפה כמו הצטרפו למעצבי הנרטיב הציוני, כשהם מוחקים מסדר היום את עקבותיו של סרט מאתגר זה.

***

לעומת הסרט הטוב ביותר שלא זכה בכלום, הרי הסרט החלש ביותר בתחרות, "תל אביב על האש", הוכתר כמנצח הגדול של הפסטיבל. בסרט זה לא עומדת על הפרק הנכבה של 1948 אלא הכיבוש של 1967. סאמח זועבי ("איש ללא סלולרי"), קולנוען שמוצאו פלסטיני, הוא בוודאי הכתובת הנכונה לעצב מראה עקומה ליחסים הטעונים בין העמים, ואמירה שלו המעמידה באור מפוקפק גם את השותפים הערבים לסכסוך האזורי תקפה יותר מזו שיכול היה לנסח במאי ישראלי־יהודי.

נקודת המוצא הפרודית של "תל אביב על האש", כמו נקודת המוצא בסרטו של וקסמן, היא ארס–פואטית; אומנות המפנה את מבטה פנימה לשם דיון בגבולות המבע עצמו. המציאות שזועבי בורא על הבד מתחוללת ברמאללה, בשטח האוטונומיה של אבו מאזן. באולפני הטלוויזיה הפלסטינית הפועלת שם טורחים על הכנת טלנובלה המנסה להתמודד עם האירועים סביב מלחמת 67', תוך הלעגה ברורה על הצד הישראלי המנצח.

סיפור הטלנובלה עוקב אחר מעלליה של מרגלת פלסטינית המשתחלת אל תוך מטה הפיקוד הצה"לי, ובתוך כך מפתחת מערכת יחסים רומנטית עם גיבור חיל ישראלי הנושא דרגת אלוף. אל גרעין גרוטסקי זה מצרף זועבי סיפור מסגרת שעוקב אחר תסריטאי מתחיל המועסק בהתקנה של אפיזודות יומיות לטלנובלה הזו. התסריטאי לוקה, כמקובל בסיפורים מהסוג הזה, במשבר כתיבה, ומי שמחלץ אותו מהצרה אינו אלא רב סרן ישראלי המפקד על מחסום שמוצב על אם הדרך בין מזרח ירושלים לרמאללה, ואותו מחויב התסריטאי לצלוח מדי יום.

מערכת היחסים של תן וקח המתפתחת בין הקצין, שתורם שורות דיאלוג "אמינות" לפרקי הטלנובלה, לבין התסריטאי שתורם לעסקה הזאת מנות של חומוס אסלי שאותן הוא מעניק לרב סרן, אמורה לשקף את הסמטוחה במזרח התיכון. הכל טוב ויפה, חוץ מהעובדה שזועבי מכונן על הבד יצור קולנועי עם אורך נשימה של מערכון קצר ב"זהו זה".

לעומת "המצב" שתופס מקום מרכזי ב"עכו חלומות" וב"תל אביב על האש", דומה ששרון בר–זיו ("חדר 514"), שכתב וביים את "בוקר טוב ילד", מעדיף את הדחקתו המודעת. הסיפור הדחוס בסרטו של בר–זיו (המגלם בו גם את התפקיד הראשי) מלווה משפחה ישראלית שבנה הצעיר נפצע אנושות במהלך פעילות מבצעית, במסגרת הנצחת הכיבוש, כנגד פלסטינים.

"בוקר טוב ילד" מתרחש כולו בחדר בית החולים שבו מאושפז הפצוע הקשה, שאל מיטתו עולים לרגל נציגים שונים של ההוויה הציונית. בני משפחה החרדים למצבו הבריאותי, הורים שכולים וכן חברים ליחידה הצבאית של הפצוע, שגופם ניצל אומנם בתקרית הדמים ההיא, אך נותרו שריטות בפרופיל הנפשי שלהם. דומה שדווקא ההימנעות הרועמת ממש של בר–זיו מדיון בסיבות שהניבו את פציעתו של החייל היא ההופכת אותו לסרט פוליטי ישיר יותר מאשר הפולקלוריזם הגרוטסקי שטבוע ב"תל אביב על האש" המנצח.

***

מורכבת יותר היא הסיטואציה ב"טרילוגיה על אהבה: עירום", סרטו של ירון שני ("עג'מי"), המשרטט תמונת מצב פסיכולוגית שנזעקת לתאר אישה במצור נפשי הנובע מאונס שאותו חוותה. לצד גיבורת הסיפור, מפתח שני דמות משנית של נער תיכון תל אביבי העוסק במוזיקה קלאסית, והמנסה לזכות במעמד של אומן מצטיין שיבטיח לו שירות צבאי שלא ביחידה קרבית. הנער כושל במשימה הזו, וכשהוא מצויד ברובה הוא נשלח לשירות צבאי מלא, ובכך כמו נרתם למערכת המשומנת המגדירה את הגבריות הישראלית, שאחד מסימניה הוא האונס.

בין הקורבניות הנשית לבין ניצני הגבריות שתניב יום אחד עוד חייל המיישם את הכיבוש, נעה העלילה המעט סתומה ששני מפתח על הבד. דומה שעלילה זו יכולה בקלות להתכתב עם מה שלא נאמר ב"בוקר טוב ילד" - הציווי להתעמת מקרוב עם הסכסוך האזורי.

מוזר, אבל גם הסרט החצי סוריאליסטי "בלי דם", המציין את בכורתו הפילמאית של יוסף אל דרור, עוסק בזוועות השירות הצבאי. אל דרור, שמוכר היטב בזכות עבודותיו לתיאטרון ולטלוויזיה, בורא על הבד מציאות סטלנית, שבמרכזה כמה בטלנים תל אביבים המעדיפים, שומו שמיים, את צריכת הסמים הקלים על פני עבודה פרודוקטיבית למען החברה.

הגיבור שסביבו נעה העלילה הינו איש תיאטרון שנמאס לו מהתחום. הוא עומד בקשרים חברתיים הדוקים עם זוג צעיר, שלא עושה כלום בחייו חוץ משאיפת עשב. השלישייה הזו מסתבכת איכשהו עם ספקית סמים, המשלבת קריירה פלילית עם קריירה פוליטית כעוזרת פרלמנטרית בכנסת. עד כאן, בעצם, יש לנו עסק עם עוד פרק של "החמישייה הקאמרית", שאל דרור היה בין הכותבים הראשיים שלה.

אלא שמעבר לאופקים הגלויים של הסיפור ניצבת התפיסה הביטחונית המוכרת. הסטלנים הם סחים עוד מימי השירות בסיירת המובחרת, ואבא של אחד מהם הוא גם שפיץ בולט בשירותים החשאיים של ישראל. ואם לא די בכך, הרי שסוכני השב"כ המצויים בכל חור משכילים לתעד כל צעד בחייהם של הבטלנים מתל אביב. בעיקר משום שהם מתעניינים בחברים הערבים של הדילרית. והנה, משום מקום ובלי סיבה, גם אל דרור כמו מסתבך עם הסכסוך האזורי.




שני סרטים נוספים שהשתתפו בתחרות החיפאית - "פרא אציל" של מרקו כרמל, על פי ספרו של דודו בוסי, ו"עץ תאנה", שכתבה וביימה עלמוורק דוידיאן - בורחים מהמצב הפוליטי הגלוי או הסמוי. זאת בעיקר משום שהם מתחפרים בתוך עמדות הצצה ביסודות החלשים של החברה הישראלית. כלומר באלה שאינם משתתפים בפועל בעימות על עתיד הארץ. "פרא אציל" מתמקם בתוך טריטוריה מזרחית של עזובה, פשע ואלכוהוליזם, ואילו "עץ תאנה" משתדל לספר על אודות ההגירה לארץ של יהודי אתיופיה מזווית ראייה בלתי מקובלת.

ברור ומובן מאליו שאף אחד - לא אנשי פסטיבל חיפה, ובוודאי שלא יוצרי הסרטים - לא תיאם מראש את הרכב סרטי התחרות. אבל אפילו באקראי, וללא כוונת מכוון, הצליחו שבעת הסרטים לשרטט את גבולות ההסכמה של מי שמשתתפים בתוך המשחק הפוליטי, ומי שמודרים ממנו. ולא רק על הבד.