אירועים היסטוריים רבים חזרו לאחרונה לכותרות. למשל, משפט אייכמן בעקבות הסדרה התיעודית החדשה על אודותיו; או מלחמת לבנון, שהקיץ אנחנו מציינים 40 שנה לפתיחתה. מעט אנשים, אם בכלל, ראו מקרוב את כל ההתרחשויות הללו. אחד מהם הוא מיכה בר־עם, חתן פרס ישראל לצילום, העומד במרכז סרטו התיעודי החדש של רן טל.
הסרט נקרא "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר־עם", ולאחר שזכה בפרסי הבימוי והעריכה בפסטיבל דוקאביב, הוא מוקרן כעת בסינמטק תל אביב וזמין גם ב־yes דוקו, שהפיקו אותו. נוסף לכך, מוזיאון תל אביב מלווה אותו בתערוכה מיוחדת, אבל אנחנו כאן לדבר על הסרט.
הסרט מתפרש על פני קצת פחות משעה וחצי, ואפשר לומר כי הוא מתנהל בשלושה מישורים. במישור אחד, כמשתמע משמו, הוא מציג בפנינו את מיטב הדימויים שבר־עם הנציח במצלמתו, ומשמיע לנו את ההרהורים שלו ושל אורנה בר־עם, שותפתו האישית והמקצועית לאורך השנים. כיוון שהמורשת שלהם היא כבר חלק בלתי נפרד מן המיתולוגיה הישראלית, אלה גם הרהורים על ההיסטוריה הישראלית כולה.
רגע מעניין במיוחד מתייחס לעבודתו של בר־עם במלחמת ששת הימים. הצילומים שלו מהתקופה הזו הזניקו לו את הקריירה הבינלאומית. הם הפכו אותו לחבר בסוכנות מגנום ולשותף קבוע של ה"ניו יורק טיימס", אבל הוא האחרון שיתענג עליהם.
התיעוד של הצנחנים בהר הבית הוא מהמפורסמים בתולדות הצילום הישראלי - אך בר־עם, לדבריו בסרט, "לא אוהב אותו". השליליות מתעצמת ביחס לצילום מאותו זמן של חייל המתפלל בכותל, כשעל ראשו כיפה ועל כתפיו שרשרת כדורים המדמה טלית. "היינו מאוד מאושרים מהצילום, אבל במשך השנים התחלנו לתעב אותו", מספרת אורנה, ואז מוסיפה פרספקטיבה פוליטית־היסטורית. "הסיבה: מיכה אומר שזו הייתה ההתגלמות של החיבור שבין הדת לכוח". תמונה אחת שווה אלף מילים, ואם בכל זאת מוסיפים לה עוד כמה מילים של מי שצילם אותה, מקבלים המחשה מרתקת ליחסים המשתנים בין יוצר ליצירה שלו, ולדרך שבה תמונה יכולה לספר סיפור של מדינה.
מהצד השני של הספקטרום, לקראת סוף הסרט מגיעים הצילומים של בר־עם מהטבח בסברה ושתילה. הצלם, שנולד בגרמניה ב־1930 ועלה לארץ שלוש שנים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, לא מהסס להשוות בין המראות שראה שם למראות השואה. "אני לא מאחל לאף צלם לצלם מראות כאלה", הוא מכריז, ובעצמו לא מבין מדוע התעקש להישאר שם ולהמשיך לצלם את הזוועות.
זה מוביל אותנו למישור השני של הסרט: דיון כללי יותר, על נושאים אוניברסליים שרלוונטיים לכל צלם ואולי גם לכל אומן, בכל מקום ובכל זמן. דרך צילומיו ותגובותיו של בר־עם, הסרט דן בקשר שבין אתיקה לאסתטיקה. "הדברים הנוראיים ביותר הם אסתטיים", הוא מכריז כבר במשפט הראשון של הסרט, ומאוחר יותר שב להרהר על כך שהוא וצלמים אחרים נמשכים לטרגדיות, וניזונים מהן כדי ליצור אומנות ולזכות בתהילה.
בר־עם לא תמיד עושה לעצמו חיים קלים, ואף שהוא תלוי בשיתוף הפעולה שלו, גם רן טל לא מקל עליו. כך, למשל, הבמאי מקשה עליו עם השאלה למה לא צילם גם מנקודת המבט הפלסטינית, קושיה שבן שיחו לא שש לדבר עליה.
ולסיכום, במישור השלישי, הסרט מתגלה גם כביוגרפיה אישית של בר־עם - מהלך הגיוני, כי הצלם תמיד שילב בין חייו האישיים והמקצועיים, למשל בצילומים שתיעדו את לידת בנו וחוללו סנסציה בזמנו. הקטעים העוסקים בהורות כנים ומרגשים. הצלם מדבר בפתיחות על יחסיו עם אביו, שכמיטב המסורת היקית היו קרים, והבנים של בר־עם עצמו מספרים איזה מין אבא הוא היה, ומודים שהיה רחוק מלהיות האבא הטוב בעולם, בלשון המעטה.
קולה של אורנה בר־עם כמעט דומיננטי כמו זה של מיכה. היא שותפה מלאה להרהורים ולפרשנויות. הסרט מתענג על הסיפור הרומנטי שלהם: הם הכירו בנעורים, נפרדו לזמן ממושך והנה הם ביחד עד היום, אבל הבמאי שואל גם אם אורנה לא הקריבה את הקריירה שלה למען מי שהפך לבן זוגה הנצחי ואבי שניים מילדיה.
כמו בסרטיו הקודמים של רן טל, למשל "ילדי השמש" ו"גן עדן", גם כאן הוא מפריד בין רצועות הקול והתמונה. אנחנו שומעים את הזוג בר־עם, אבל לא רואים אותם, אלא רק קטעי ארכיון ואת הצילומים הקאנוניים. זה מוסיף ממד של מורכבות ומסתורין, כי אנחנו לא נחשפים להבעות הפנים ולמחוות הגוף של השניים בזמן שהם מדברים, ולכן מתקשים לפענח עד הסוף את תחושותיהם. האם הם אומרים את מה שהם אומרים באירוניה, ברוגז, בהשלמה, במלנכוליה? כל זה נותר, פשוטו כמשמעו, מתחת לפני השטח. במובן הזה, צפייה בסרט משולה לקריאת ספר, כי הוא משאיר לקהל שלו הרבה מקום לדמיון.
ב"ילדי השמש" עסק הבמאי בקיבוץ; ב"גן עדן" בסחנה. לאחר מכן הגיע "המוזיאון", שצולם במוזיאון ישראל, ואז עבר הקולנוען ממקומות לאנשים - ראשית בסרטו הקודם והמצוין על אהוד ברק, ועכשיו בסרטו החודש. כך או כך, הסרטים שהוא מוציא מתחת ידיו תמיד מרגשים, מורכבים, מאירי עיניים והכל חוץ מאשר טריוויאליים. ראוי שבר־עם יצלם את רן טל, כי גם הוא ויצירתו כבר חלק מהקאנון.