“אמרתי לעצמי: ‘לא בכל יום עושים על מישהו סרט, אז תתנהג יפה'"

המזל הגדול ביותר שקרה ליהודים בדורות האחרונים הוא הקמתה של מדינת ישראל והאפשרות שיש לכל יהודי ויהודי לעלות ארצה", אומר הסופר אלי עמיר, שעלה ארצה מעיראק בשנת 1950. “מדינת ישראל הצילה אותנו. הבעיה היא שאנשים לוקחים את המדינה כמובן מאליו. אנחנו ה'אמריקה' של העם היהודי, אבל אמריקה שקיבלה את היהודים עם זר פרחים וסל קליטה עם דיור, תעסוקה, עזרה, קופת חולים ומוסדות ההסתדרות, שהם מוסדות סוציאליים ממדרגה ראשונה. אנשים לא רואים את זה, אנשים עיוורים, רואים ומחפשים רק את החסר. אתה יודע איזו זכות זו שיש לך אפשרות ללכת לקופת חולים?".

ומצד שני המחירים פה רק מאמירים.
“יוקר המחיה כיום הוא יחסית לרמת המחיה במדינת ישראל. רמת המחיה במדינת ישראל היא יפה למדי, אנשים לא רואים את הפלוסים, אלא רק את המינוסים. יוקר המחיה הוא גם בגלל השלטון הממושך של הליכוד, של נתניהו, שבעצמו מכריז שהוא דוגל במדיניות קפיטליסטית, וכך הוא ינהיג הלאה. אז מה אתה רוצה? מפא"י אמרה סוציאליזם. עם כל העוולות של מפא"י, זה טוב פי 20 מהקפיטליזם של נתניהו".

הנה אנחנו נמצאים בסבב בחירות חמישי. אתה מאמין שהוא יהיה האחרון?
“להערכתי ניגרר לעוד מערכות בחירות מפני שהעם מפולג לגמרי, והוא לא מפולג לפי אידיאולוגיה. פעם היו שתי אידיאולוגיות, מפא"י הסוציאליסטית וחירות. היום יש ריבוי מפלגות".

עמיר (84) נולד בבגדד בשם פואד אליאס נאסח חלסצ'י. “הילדות שלי ושל כל בני דורי, אלה שנולדו בעיראק באמצע שנות ה־30, הייתה בשנים מכריעות", הוא אומר. “בשנת 1941 היה את הפרהוד, הפוגרום הגדול ביהודי עיראק שבו טבחו במאות אנשים, פצעו אלפים, אנסו נשים, שדדו ושרפו בתים. באותן שנים גם הייתה מלחמת העולם השנייה, ובהמשך גם היו ההצבעה באו"ם וההכרזה על הקמת מדינת ישראל; העשור הזה היה מלא באירועים, והיהודים נתפסו בעיני ארצות ערב כציונים בוגדים".

איך זה השפיע עליך כילד?
“הייתי אומנם ילד, אבל אסרו את הדוד שלי והגלו אותו לשנה. הוא היה עורך עיתון יומי יהודי בשם ‘דואר היום'. זה היה העיתון היהודי היחיד בעיראק והוא היה מאוד מחתרתי. עצרו את אבא שלי בתקופה מסוימת, וגם פשטו על הבית שלנו פעמיים וחיפשו נשק וספרים בעברית. זו הייתה תקופה גועשת וסוערת וגם מתוחה ומפחידה למדי. זה עיצב אותי כילד. לא יכולנו ללמוד כי היינו מתוחים בגלל מה שיקרה להורים שלנו ולנו. זה לא היה סיפור קל".

סרט דוקומנטרי חדש בשם “בשליחות המילים", שיצר עמרי ליאור, עוקב אחר חייו ופועלו של עמיר מאז ילדותו בבגדד ועד הפיכתו לאחד הסופרים המשפיעים בישראל. הסרט יוקרן, בנוכחות עמיר וליאור, בהקרנת בכורה במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה ב־13 בספטמבר בשעה 19:00.

“התהליך הזה של עשיית סרט הוא כל כך ארוך ומייגע ומפותל שאין לך חוויה מרנינה, רצופה ומרוממת נפש", מספר עמיר. “זו עבודה. עמרי הוא איש נהדר, משכיל, עורך סופרים וספרות, ויש לו סבלנות גדולה. בכל פעם הוא בא אליי, חלב אותי ולקח כל מה שהוא רצה שיהיה בסרט. התהליך עצמו היה נעים, אבל זו לא חוויית חיים כי לפעמים חזרנו על קטע פעמיים או שלוש. כל העניין הזה לקח כחצי שנה. אמרתי לעצמי: ‘לא בכל יום עושים על מישהו סרט, אז תתנהג יפה', ובאמת זה מה שהיה. אני חייב להגיד ששמחתי לראות את התוצאה הסופית של הסרט. אני חושב שעמרי עשה עבודה טובה ויש לברך על זה".

“שמחנו להיענות לפנייתו של הבמאי עמרי ליאור ולתרום את חלקנו בהפקת סרט חשוב זה", מציינת גם עליזה דיין, מנכ"לית מוזיאון בבל. “הסופר המוערך אלי עמיר הוא בן בית במרכז מורשת יהדות בבל ומכהן כבר מספר שנים כחבר בוועד המנהל של המרכז. עמיר בכתיבתו המרגשת מפליא להביא לקוראיו, בארץ ובעולם, את המראות והניחוחות של הרחוב היהודי בבגדד ואת קשיי העלייה והקליטה של העולים בראשית קום המדינה. הסרט נוגע בתחנות חייו של עמיר המתכתבות עם הנושאים שבהם עוסק המרכז באופן יומיומי".

בשנת 1950 עלה כאמור עמיר עם משפחתו לישראל. “לפני העלייה היינו צריכים לוותר על האזרחות העיראקית שלנו, לפי החוק שחוקק ראש ממשלת עיראק דאז, שחשב שזה פתרון יעיל להיפטר מהציונים ומהקומוניסטים כי הוא ראה בהם גורמים מסיתים", הוא מספר. “אבא שלי העיר אותי בשעה שתיים בלילה ביום ההרשמה לעלייה לישראל. הייתי אז בן 12, הבן הבכור, ואמא שלי שאלה את אבא שלי: ‘לאן אתה לוקח את הילד בשעה כזו?'. והוא ענה: ‘לבית הכנסת'. היא שאלה: ‘מה קרה לך? חזרת בתשובה?'. אבי באותו לילה לקח אותי להירשם בתור לעלייה וחשב שהוא יהיה הראשון כי מי יגיע בשתיים בלילה? איך שיצאנו מהבית, ראינו מרחוק את ניצוצות הסיגריות ליד בית הכנסת, שם התקיימה ההרשמה. היינו בין 4,000 הראשונים בכל עיראק לעלות לישראל. כל יהודי עיראק נרשמו ועלו לארץ. הם ידעו שבעיראק אין להם יותר פרנסה, אין חיים בטוחים. אני זוכר שבהפגנות צעקו: ‘תשחטו את היהודים'. זו סיטואציה מפחידה. איך אפשר לחיות ככה?".

בעלותה לארץ, הגיעה משפחתו לכפר עיוורים ליד גדרה. “תהליך החיים של עולה חדש, במיוחד מהמזרח, היה קשה מאוד", הוא נזכר. “היינו משפחה של תשע נפשות וקיבלנו צריף קטן. ליד הצריף הייתה אדמת חול, אז משה, אחי בן ה־12, הקים שם גן ירק נהדר ובהמשך הביא תרנגולות מטילות ביצים וקנה עז שיהיה לנו חלב. כולנו עזרנו לו. לא היינו משפחה שהתבכיינה, אלא משפחה שניסתה להוציא לחם מן האדמה. כל זה עשינו בנוסף ללימודים, וגם אחיי וגם אחיותיי היו תלמידים מצטיינים. אני מספר את זה לא כדי להשוויץ, אלא כי אני חסיד מדינת ישראל ורוצה לומר שהמדינה הזו מובילית: מי שלומד ועובד בה – מתקדם".

ידעת עברית כשהגעת לישראל?
“בוודאי. קלטתי מהר את השפה. היה לנו שכן במעברה, שהיה מנהל בנק בבגדד, בן גילו של אבא שלי. יום אחד הוא שאל את אבא שלי: ‘אתה מרשה לי ללמוד עברית עם הבן שלך?'. אבא אמר: ‘ברצון, אם הילד רוצה'. התחלנו ללמוד יחד, מנהל הבנק ואני, ובתוך זמן קצר כבר קראנו עיתון בעברית".

פתוחה ומובילית

שנות חייו המעצבות ביותר בנעוריו, אשר מקבלות ביטוי נרחב גם בסרט, הן שלוש השנים שבהן חי בקיבוץ משמר העמק. “הקיבוץ הוא המתנה הכי גדולה שיכולתי לקוות לה בארץ", הוא מספר. “הוא חולל בי מפנה. הקיבוץ הזה היה אחד הקיבוצים הראשונים, מבצר תנועת השומר הצעיר. גרו פה יעקב חזן, המנהיג המיתולוגי של השומר הצעיר, מרדכי בנטוב שהיה שר מטעם מפ"ם, מאיר תלמי שהיה ח"כ מטעם מפ"ם. להגיע לקיבוץ המשגשג הזה ולפגוש את גדולי החלוצים של התקופה ולשמוע כיצד הם הקימו במו ידיהם את המדינה - זה היה הכל עבורי. הייתי נער סקרן מאוד. בקיבוץ התעצבה אישיותי כישראלי, ועד היום, כשאני בא למשמר העמק ונכנס לשדרת הדקלים, לבי מחסיר פעימה. אני מתרגש מאוד".

אביו הגיע לבקרו למשך שבוע בקיבוץ. “אבא הגיע לבוש בחליפת שלושה חלקים, עניבה, פרח בדש, מטפחת ומגבעת כמו של המפרי בוגרט מ'קזבלנקה'", הוא משחזר. “הסתובבנו בקיבוץ והראיתי לו את הכל, ואבא, שהיה סקרן כמוני, אמר לי בסיום הביקור: ‘בני, תלמד מהם. אלה אנשי ערכים. אלה החלוצים'. באותו רגע ערכו של הקיבוץ עלה בעיניי עוד יותר".

איך התקבלת בקיבוץ כעולה חדש?
“המבוגרים קיבלו אותי יפה. המדליה הכי גדולה שיכולתי לזכות בה הייתה שבגיל 14 הם נתנו לי לנהוג על טרקטור. זו הייתה אחריות עצומה, כלומר האמינו בי. ילדי הקיבוץ לא קיבלו אותי ושכמותי, ואין לי אליהם טענות. היינו ילדי מעברה, דמינו ויזואלית לערבים, גם בקולניות שבה דיברנו. היינו זרים מהם, ואי אפשר היה לצפות שיתנהגו אלינו כשווים בני שווים. לא היינו שווים בני שווים. כאבנו על זה מאוד בזמנו, וכתבתי על זה גם בספרי ‘תרנגול כפרות' (1983)".

אותן חוויות הובילו אותך לפעילותך לאורך השנים לצמצום פערים חברתיים?
“בוודאי, העניין הזה של צמצום פערים חברתיים, המאבק באנאלפביתיות והמאבק למען השכלה היה יצוק בדמי. אבא שלי ודוד שלי היו סוציאליסטים בבגדד, כלומר גדלתי במשפחה סוציאליסטית, ולכן הקליטה שלי במשמר העמק הייתה יותר קלה. הסתכלתי על החיים בקיבוץ אחרת. התפעלתי מהעובדה שהאנשים האלה עובדים בפרך ובאים לחדר האוכל לאכול את אותה ארוחה ואותו אוכל ומקבלים את אותו לבוש ממחסן הבגדים. זה ריגש אותי. זה היה בשבילי הסוציאליזם והשוויון האמיתיים. האנשים האלה היו אידיאליסטים, אלה בוני המדינה, אנשים שמרדו בגטו היהודי ועזבו אוניברסיטאות ובתי ספר תיכון ועלו לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה. הם היו הדור הראשון, וזכיתי לצקת מים על ידי הדור הראשון. בגיל 13 אמרתי לעצמי: ‘אתה תהיה ספוג. אתה תקלוט כל מה שהאנשים האלה אומרים, חושבים ועושים, תסיים את תקופת ההתחנכות שלך ותעשה מה שאתה רוצה'. עברו עליי המון חוויות בכל מיני תחומים, אבל הן לא השתוו לחוויה הגדולה המעצבת של השנים האלה בקיבוץ. אני קשור עד היום, בכל נימי נפשי, לקיבוץ".

עם שחרורו מצה"ל עבד עמיר כמנהל ארכיון של משרד ראש הממשלה; עוזר ראשי ליועץ לענייני ערבים לראש הממשלה; בעל תפקידים בכירים במשרד לקליטת עלייה; מנכ"ל הפדרציה הספרדית בארצות הברית; מנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית; וכמובן מרצה ופעיל בולט למען צמצום הפערים בחברה הישראלית, טיפול בנוער ובמשפחות במצוקה, מתן ביטוי לתרבותם של יהודי ארצות ערב והנהגת לימודי ההיסטוריה שלהם בבתי הספר.

מה השתנה בישראליות לאורך השנים?
“הארץ השתנתה. המדינה השתנתה. שלטון הליכוד לאורך השנים שינה את הארץ לגמרי. אנשים באים בטענות שלמדינה אין איך לסייע לעולים להיקלט. גם בשנים ההן, כשהמדינה הייתה ענייה, היא נתנה לנו המון. אנשים לא רואים את האור, אלא רק את החושך. מסתכלים על מה שחסר להם ולא על מה שיש להם. אני ומשפחתי הגענו עם בגדים בלבד, ולכל אחד מאיתנו היו בסוף דירה, מכונית ועבודה קבועה. כולנו סיימנו תיכון וחלקנו גם לימודים באוניברסיטה. המדינה הייתה פתוחה ומובילית למי שעבד קשה".

ומה עם הגזענות והאפליה שהיו פה?
“לא אגיד לך שלא הפלו בין בני אדם ולא אגיד לך שלא הרגשנו זרים בין האשכנזים ודוברי היידיש. בוודאי שכן הרגשנו. כמו שהם הרגישו זרים בקרב דוברי הערבית כמונו. אנחנו מהגרים. בין קבוצות מהגרים יש המון זרות ועוינות. זה לא אומר אוטומטית ששנאו אותנו כי באנו מארצות האסלאם. היינו זרים להם בכל. כשאני ביקרתי במוסקבה, פחדתי ללכת שני צעדים כי לא ידעתי את השפה והמנהגים, מה אני מבין שם?".

הצבר היחיד

קריירת הספרות של עמיר החלה לתפוס תאוצה בשנות ה־80 עם ספרים כמו “תרנגול כפרות", “מפריח היונים", “אהבת שאול" ו"נער האופניים", שזיכו אותו בפרסים והקנו לו פרסום ברחבי העולם.

“עוד כילד בבגדד התחלתי לכתוב סיפורים קצרים וחיבורים ארוכים, וכשהגעתי לארץ זו הייתה דרך הביטוי שלי להביע את כל הרגשות וכל התחושות שחשתי, להוציא את הסערה הפנימית שלי החוצה", הוא מספר. “אף פעם לא חתרתי לשיאים. כשהייתי נער שליח על אופניים במשרד ראש הממשלה, זו הייתה העבודה הראשונה שקיבלתי לאחר שעזבתי את הקיבוץ. משפחתי עוד הייתה במעברה. לקחתי מכתבים ממקום למקום והיה לי חלום שלא הגיתי אותו בפני אנשים כי היו מאשפזים אותי: רציתי להיות מנהל כללי. מנכ"ל. כעבור 30 שנה הגעתי לזה. לפעמים יש קשיים, לכל אחד מאיתנו יש, עשיתי 20 תפקידים בדרך לזה וטיפסתי תפקיד אחר תפקיד עד שנבחרתי להיות מנכ"ל עליית הנוער. לא מוניתי, אלא נבחרתי בוועדה בינלאומית. עשיתי זאת בשתי ידיים, וכמוני רבים אחרים עשו זאת".

בתקופת הקורונה איבד עמיר את אחיו הצעיר, הרצל, למחלת הקורונה. “הרצל היה הצבר היחיד במשפחה שלנו, שנולד חודשיים אחרי שעלינו ארצה", הוא מספר. “הוא חלה בקורונה בבית החולים. זה היה עצוב מאוד".

איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“השתגעתי בבית ופחדתי".

מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“סיימתי לכתוב רומן חדש ונתתי אותו להוצאת הספרים. אני ממשיך לכתוב. אני עוד בסדר. לא עם אותה אנרגיה של בן 30, אבל אני איש עבודה, עובד ומשתדל. אין לי שום טענות. הדרך הצליחה בארץ, וילדיי מוצלחים, ואני מברך יום־יום את מזלי ומזלה של אשתי שגידלנו ילדים נפלאים כאלה".