יש סרטים שאי אפשר להתייחס אליהם בלי לדבר קודם על הפיל שבחדר. “תתקשרי לג'יין" הוא סרט כזה. עלילת הסרט מתחילה בשלהי שנות ה־60, כשהפלות היו מחוץ לחוק במדינת אילינוי וברוב המדינות האחרות בארצות הברית, ומסתיימת ב־1973, עם ההחלטה ההיסטורית של בית המשפט העליון שלפיה הפלה היא זכות חוקתית. הקרנת הבכורה העולמית שלו נערכה בפסטיבל סאנדנס בינואר האחרון, כשההחלטה הזו עמדה על כנה - אבל הוא יוצא לאקרנים עכשיו, אחרי שהשופטים שטראמפ מינה הפכו אותה על פיה.
כמשתמע משמו, הסרט עוסק בארגון בשם The Jane Collective, שחזר השנה לכותרות. דוקו לא מוצלח במיוחד על אודותיו הוקרן מוקדם יותר השנה גם כן בסאנדנס, ואצלנו בפסטיבל דוקאביב. הארגון קם ב־1969 בשיקגו שבאילינוי במטרה לסייע לנשים לבצע הפלות לא חוקיות, והוא התפרק ב־1973, בין השאר כי ההחלטה של בית המשפט העליון יתרה את קיומו. בארבע השנים הללו, לפי ההערכות, הוא הספיק לעזור ל־11 אלף נשים.
הארגון היה באמת, אבל גיבורת הסרט, אישה בשם ג'וי, פיקטיבית. מדובר בעקרת בית מסביבה בורגנית ושמרנית, שמעולם לא העזה לספר לבן זוגה כי היא מצביעה למועמד הדמוקרטי לנשיאות. יש לשניהם ילדות משותפות, ואז היא נכנסת להריון נוסף שמסתבך ומעמיד אותה בסכנת חיים, מה שלא מרשים במיוחד את הרופאים הגברים. למרות הסיכון, הוועדה הרפואית מסרבת לאפשר לה להפסיק את ההריון. היא נוכחת בישיבה, שבה הגברים מתעלמים מקיומה ומדברים על גופה כאילו לא הייתה שם.
בעקבות זאת, פונה ג'וי לארגון, שעוזר לה לבצע הפלה מחתרתית, ומבינה שיש עוד נשים רבות במצב שלה. היא הופכת בעקבות כך לפעילה מובילה בקולקטיב, ובשלב מסוים אף לומדת כיצד לבצע את ההפלות בעצמה.
את ג'וי מגלמת אליזבת בנקס, בתפקידה הטוב עד כה. סיגורני וויבר, שאותה נראה בקרוב בתפקיד אחר לגמרי בהמשכון של “אווטאר", מגלמת את הרוח החיה בארגון. כמעט כל הדמויות והשחקניות לבנות, והסרט מנסה לאזן זאת באמצעות כמה רגעים מאולצים, שבהם הדמויות השחורות הבודדות מתרעמות נגד ההגמוניה הלבנה.
את הסרט ביימה פיליס נאגי, שעד כה הייתה ידועה בעיקר כתסריטאית - למשל של “קרול" המהולל. מבחינה מקומית, השם הבולט הוא של המפיקה לי ברודה, ישראלית שבשנים האחרונות עושה חיל בהוליווד. כל בעלות המלאכה עושות עבודה מעולה. את התסריט כתבו היילי שור ורושן סייטי, והוא מצליח לשחק עם הציפיות של הקהל ולהוסיף מתח ברגעים לא צפויים. בסופה של המערכה הראשונה מגיע רגע שבסרטים אחרים היה מופיע רק בסוף, והסיומת מעוררת השראה.
תצוגות המשחק מעולות, וכך גם עבודת הבימוי. צפיתי בסרט פעמיים, פעם בסטרימינג בזמן פסטיבל סאנדנס, שהתקיים וירטואלית בגלל הקורונה, ופעם בקולנוע - והוא נראה נהדר על מסך גדול ומצדיק את הצפייה בו בפורמט הזה. טענה מקובלת נגד הסרט היא שבדיוק כמו “קרול", הוא “נחמד מדי". סביבת ההתרחשות בורגנית ופרברית; האסתטיקה צבעונית ומלוטשת; בתסריט יש נגיעות של הומור; הפסקול כולל כמה שירים נעימים לאוזן; והגישה הכללית סולידית, לא בועטת.
אך אף שהסרט נע לכאורה על מי מנוחות, פעם אחר פעם מתפרצים מתוכו רגעים מצמררים. אלה מזכירים לנו, בצורה חדה ועוצמתית, כמה עובדות: ובכן, יותר מאשר שהם מצילים חיים, האיסורים נגד הפלות מסכנים חיים, והם הובילו, מובילים ולמרבה הצער עוד יובילו נשים לעבור הליכים מסוכנים בתנאים לא אנושיים.
“תתקשרי לג'יין" ממחיש כי עוד יותר מאשר עניין של אפליה מגדרית, הפלות הן סוגיה של אפליה מעמדית. לנשים פריבילגיות קל יותר למצוא את הדרך לעבור הפלה, חוקית או לא. נשים אחרות נמצאות במצב אחר, כי אין להן למשל הכסף הדרוש לנסוע מן המדינה שלהן למדינה שבה הפלות הן חוקיות. מתוך 11 אלף הנשים שהקולקטיב המחתרתי עזר להן, הרוב היו דלות אמצעים ו/או לא לבנות. כיאה לשמו, הרגע המצמרר ב"תתקשרי לג'יין" הוא שיחת טלפון. הגיבורה, ודרכה גם אנחנו, מבינה את גודל המצוקה של הנשים הפונות לעזרת הארגון, ואף שהשיחה מתנהלת בלחש, “תתקשרי לג'יין" מצליח להעביר באמצעותה זעקה רמה.
בסופו של דבר, הרגע המטלטל באמת מגיע בתום הצפייה, כשאנו מבינים משהו כמעט בלתי נתפס: אף שהפסקול מלא בשירים תקופתיים, אף שהסטייל מזכיר את “מד מן", אף שהדיאלוגים מתייחסים לשמות כמו ניקסון, “תתקשרי לג'יין" הוא לא דרמה תקופתית אלא מסמך אקטואלי.
הפסיקה שאפשרה לארגון המחתרתי להפסיק את פועלו כבר לא רלוונטית, ונשים במדינות רבות בארצות הברית שוב מנועות מלממש את הזכות על גופן, כאילו שהשנה היא לא 2022 או אפילו 1973, אלא 1969 - שלא לומר ימי הביניים. לכן הצפייה בסרט מקוממת יותר ממה שהיוצרות שלו חלמו בסיוטים הכי גרועים שלהן, ובסופו מתעורר חשק להרים כף 9D על בית המשפט העליון באמריקה.