80 שנה חלפו מאז יצא לאקרנים הסרט ההוליוודי “קזבלנקה”, בכיכובם של המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן, שהפך את שחקניו לכוכבי ענק בהוליווד, זכה בשלושה פרסי אוסקר ונחשב עד היום לאחד הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים. שלל ציטוטים ממנו נכנסו לפנתיאון, כגון “תמיד תהיה לנו פריז” ו”זוהי תחילתה של ידידות מופלאה”.
“’קזבלנקה’ הוא כף גדושה של שמאלץ מהנה”, אומר יונתן גת, מרצה לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. “סוד ההצלחה שלו הוא תעלומה בתעשיית הקולנוע, ולמעשה היה תעלומה גם עבור היוצרים, שלא האמינו לרגע שיהפוך להיות הצלחה קופתית כזאת, שלא לדבר על הפיכתו לאייקון קולנועי לדורות. התעלומה מתעצמת כשבוחנים את התסריט, שלוקה באינספור בעיות וחוסר היגיון, את התפאורה המרושלת, וכמובן את הריכוז הגבוה של הקלישאות והקיטש. גם בוגרט וברגמן חשבו שהדיאלוגים מטופשים להפליא”.
“’קזבלנקה’ הוא סרט מאוד רומנטי, והכי רומנטי זה אהבות לא ממומשות, אהבות שנגמרות באופן טרגי, בעיקר כשהגבר הזה, שלבו נשבר, הוא גבר קשוח כמו המפרי בוגרט”, אומרת ד”ר מירי טלמון, מרצה בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. “זה קולנוע שעובד גם מעבר להקשר התרבותי הספציפי שלו. יש בסרט מרכיבים שמדברים מעבר לזמן ולמקום שלהם”.
הכל החל בקיץ 1938, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהמחזאי מורי ברנט נסע עם אשתו לווינה לבקר קרובי משפחה יהודים. בהמשך ביקרו בני הזוג בדרום צרפת במועדון לילה שבו אמן הערב היה פסנתרן שחור שניגן ג’אז לקהל צרפתי. בעקבות החוויה, ברנט החל לכתוב מחזה אנטי־נאצי. בשנת 1940 סיים את כתיבת המחזה יחד עם שותפתו לכתיבה ג’ואן אליסון.
המחזה שכתבו השניים מגולל את סיפורו של ריק בליין, עורך דין ביום ומנהל מועדון לילה בעיר קזבלנקה שבמרוקו. קהל לקוחותיו של בליין בקפה הם תושבים אירופאים, אנשי צבא ופליטים. ערב אחד פוגש בליין במועדון במאהבת לשעבר, שמגיעה יחד עם בן הזוג הנוכחי שלה, ויקטור לאזלו, מנהיג מחתרת מצ’כוסלובקיה הכבושה הנאבק בנאציזם. בליין זומם תוכנית שתגרום להסגרתו של לאזלו כדי להתאחד עם אהובתו, אך בסופו של דבר הוא מאפשר לשניים לברוח כדי להציל את עצמם. לאחר שברנט ואליסון נכשלו בניסיון לשכנע את תיאטרון ברודוויי להפיק את המחזה, הם מכרו אותו לחברת ההפקה “האחים וורנר” עבור 20 אלף דולר. שם בחרו לעבד את המחזה לסרט בשם “קזבלנקה”.
מי שהתמנה למפיק הראשי של הסרט הוא האל ואליס, שהגה את אחד המשפטים האייקוניים מתוכו: “זוהי תחילתה של ידידות מופלאה”. מי שנבחר לביים את הסרט היה הבמאי מייקל קורטז, מהגר הונגרי שהגיע לארצות הברית, אך חלק ממשפחתו נותר באירופה. “שלושת התסריטאים הראשונים הגיעו יותר ממחוזות הקומדיה, ולכן הוזמנתי להצטרף להפקה כדי לאזן בין הדרמה לקומדיה”, סיפר אחד התסריטאים, הווארד קוץ’, בראיון בעבר. “בשלב מסוים שלושתם היו צריכים לעזוב את ההפקה ועליי הוטלה מלאכת סיום ושיפוץ התסריט, שבעצם לא היה מוכן סופית עד הסצינה האחרונה. לפעמים הייתי כותב דיאלוגים בזמן צילום הסצינה. למייקל קורטז ולי היו לא מעט חילוקי דעות, אבל כיבדנו זה את זה. לפעמים ב’קזבלנקה’ הוא הגזים עם האקשן, אז הייתי צריך לעצור אותו ולמתן את האקשן. לפעמים הוא היה כועס עליי מול כולם כשהייתי עקשן לגבי זה, אבל הניואנסים האלה היו חשובים לי. בסופו של דבר שיתוף הפעולה שלנו עברד טוב”.
במרכז התסריט הקולנועי ניצבת דמותו של ריק בליין, בעליו של מועדון בקזבלנקה בשנות מלחמת העולם השנייה, כמו במחזה. בליין, ציניקן מטבעו ובעל פוקר פייס, מספק לבאי המועדון אשרות מעבר שמאפשרות לרוכשיהן לצאת מתחומי שלטון וישי ללא שאלות או עיכובים. אל המועדון נכנסת יום אחד אילזה לונד, שהכירה את בליין בעבר בפריז, שם ניהלו קשר רומנטי. לונד מגיעה כשהיא מלווה בדמותו מהמחזה המקורי של ויקטור לאזלו, מנהיג מחתרת מצ’כוסלובסקיה הכבושה. מערכת היחסים המורכבת של בליין ולונד עוברת תפנית כשהיא מגלה כי בידיו אשרות מעבר. דמויות נוספות בעלילה הן פקד רנו המושחת ורב־סרן שטראסר, מנהיג קבוצת הקצינים הגרמנים. מלחמת העולם נכנסת גם לכותלי המועדון של בליין כשבשלב מסוים שטראסר מנהיג את חבורתו לשיר את “משמר הריין” (שיר פטריוטי גרמני), בעוד לאזלו מנהיג את שאר הלקוחות בשירת המנון צרפת. כשהשירה הצרפתית גוברת על השירה הגרמנית, הקצינים הגרמנים מורים לרנו לסגור את המועדון.
“במקור חשבנו לסיים את הסרט בכך שריק שולח את אילזה למטוס לבד, אבל זה לא הסתדר לנו כל כך”, סיפר קוץ’ בעבר. “בסוף החלטנו על הפתרון שבו ריק שולח את אילזה עם ויקטור למטוס כדי להציל אותה והולך לאטו לערפל הלא ידוע”.
“האישה בסרט זה היא מעין אובייקט של חליפין בין הגברים”, אומרת טלמון. “האישה היא בסוף פחות חשובה מהסולידריות הגברית הפטריוטית. הסרט ‘קזבלנקה’ עוסק בפטריוטיות ובבחירה של ארצות הברית לא לעמוד מהצד ולהילחם בנאצים”.
רק משמאל
בתום כתיבת התסריט החלה מלאכת ליהוק צוות השחקנים, שהורכב במכוון מבני אומות שונות. בוגרט, שבתחילת הקריירה שלו נהג לשחק תפקידי גנגסטרים ונבלים, התחיל לצבור פרסום בינלאומי כשכיכב בשנת 41’ בסרטים “הרי הסיירה הגבוהים” ו”הנץ ממלטה”, אך ליהוקו כריק בליין הפך אותו לסופרסטאר; אינגריד ברגמן, שהגיעה בסוף שנות ה־30 משוודיה להוליווד, נחשבה שחקנית כושלת עד שלוהקה לתפקיד של אילזה לונד. פאול הנרייד, השחקן האוסטרי שנמלט מגרמניה הנאצית בשנת 35’, סירב בתחילה לשחק את דמותו של ויקטור לאזלו בסרט כי חשש שיקבל מעתה ואילך רק סוג אחד של תפקידים, אך השתכנע לבסוף כשהובטח לו כי שמו יופיע לצד שמם של ברגמן ובוגרט בכרזות לסרט. מטרת טכניקת הצילום בסרט הייתה ליצור אווירת פילם נואר קודרת ואקספרסיוניסטית. ברגמן צולמה רק מצד שמאל כדי ליצור אפקט שיהפוך אותה לדמות עצובה ונוסטלגית.
“אחת הסיבות להצלחת הסרט היא המטמורפוזה שעובר הגיבור הראשי - המפרי בוגרט, שהיה אחד הכוכבים הגדולים ביותר באותן השנים”, מסביר גת. “הקהל הכיר אותו כמאצ’ו מחוספס, גנגסטר, סוציופת וקר לב. בסרט הזה, רגשותיו משתלטים עליו והוא מתרכך בעקבות אותה אהבה נכזבת. למעשה, זהו התפקיד הרומנטי הראשון שלו. העולם ראה בפעם הראשונה את הצד המורכב של דמותו של בוגרט. עד אז קיבל הקהל דמות סטריאוטיפית וכעת הוא נחשף למאפיינים יותר עמוקים. ייתכן שזה הרגע הקולנועי שבישר לעולם על ‘הגבר החדש’ בתרבות הפופולרית. האבולוציה של האלפא־מייל עד לגבר הרגיש והמתחשב. זה תהליך ארוך שייקח זמן, אבל ניתן לראות את בוגרט מתחיל את הדרך הזו בסרט הזה”.
צילומי הסרט, כולו בשחור־לבן, החלו במאי 1942 והסתיימו באוגוסט של אותה שנה. עלותו הכוללת הייתה 950 אלף דולר. הסרט כולו צולם באולפן, למעט הסצינה האחרונה שצולמה בנמל התעופה “ואן נויס” הסמוך ללוס אנג’לס. הרחובות בקזבלנקה ובפריז שבהם צולמו סצינות החוץ - נבנו כתפאורה עבור סרט אחר בכלל, “שיר במדבר”.
על חוויית הצילומים סיפרה ברגמן בעבר: “זו הייתה חוויה נהדרת עם שחקנים נפלאים ומגוונים. כשצילמנו את הסרט לא היה לנו שום אמון בו כי התסריט היה גרוע, ונדרש לשכתב אותו בכל יום מחדש תוך כדי הצילומים. לא ידענו בזמן הצילומים איך בדיוק הסרט יסתיים, אלא רק ברגע האחרון, כשצילמנו את הסצינה האחרונה. בשלב מסוים לא הבנתי איזה גבר הדמות שלי אמורה לאהוב, את ריק או את ויקטור, ואני זוכרת שמייקל קורטז אמר לי לא להיות טוטאלית עם הרומנטיקה כי הוא בעצמו לא ידע איך יסתיים הסרט ואיזו אהבה תנצח. הייתה אי־ודאות מוחלטת לכל אורך הצילומים. בפועל היינו אמורים לצלם שתי סצינות סיום כדי שיהיה לבמאי ולמפיק שתיים לבחור מתוכן, אבל אחרי שצילמנו את הסצינה שבה אני וויקטור עולים יחד למטוס – הם אמרו שאין צורך לצלם סצינה אחרת. אם להיות כנה, הסוף כלבבי היה להישאר עם המפרי בוגרט”.
על העבודה עם בוגרט אמרה ברגמן בעבר: “הוא אהב להיות לבד. הוא נהג להתבודד ולהתרחק מכולם. לא הכרתי אותו. נישקתי אותו, אבל לא הכרתי אותו באמת. הוא לא נהג לדבר איתי או עם אף אחד על הסט מלבד בסצינות עצמן. ברגע שהבמאי צעק קאט, הוא היה נכנס לחדר שלו ולא יוצא משם עד הסצינה הבאה. לפעמים הוא היה מגיע לאולפן שיכור. במובן מסוים, המפרי היה הדמות והדמות הייתה המפרי. בסוף הצילומים אזרתי אומץ והצעתי לו לצאת לארוחת ערב. הוא דחה את הצעתי והעדיף לבלות לבד”.
מאחר שברגמן הייתה גבוהה בכמה סנטימטרים מבוגרט, בחלק מהסצינות בוגרט עמד על ארגז וכן נדרש לנעול נעלי פלטפורמה כדי להגביה את עצמו. “זה הוסיף קושי להמפרי כי הוא גם ככה לא היה רגיל לשחק את הגבר הרומנטי, אז בתפקיד הראשון שלו ככזה להיתקל בבעיות גובה? אבל בסוף הוא קיבל את זה יפה מאוד”, סיפר קוץ’ בראיון.
מבחן הזמן
הקרנת הבכורה של הסרט נערכה ב־26 בנובמבר 1942 ב”תיאטרון הוליווד” בניו יורק. באופן סמלי, באותו חודש כבשו בעלות הברית את קזבלנקה. בישראל הוקרן הסרט לראשונה ב־18 בנובמבר 1943 בבית הקולנוע “אוריון” בתל אביב.
“בתקופה זו המלחמה כבר הורגשה מאוד בעורף האמריקאי, ולכן כש’קזבלנקה’ יוצא זה מאוד משמעותי לאמריקאים”, אומרת ד”ר טלמון. “מהגרים הגיעו לארצות הברית כבר מסוף שנות ה־30, וזה התחבר גם לעלילה של ‘קזבלנקה’ ותרם לתחושת השייכות של הצופים האמריקאים לסרט. הסרט ניסה לבטא עמדה פוליטית בזמן אמת לגבי ההצטרפות של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. מהבחינה הזו, עבור האמריקאים זה סרט חשוב שעומד במבחן הזמן”.
מיד עם צאתו זכה הסרט לביקורות מהללות ברובן ולהכנסות של 3.7 מיליון דולר. אלא שהיו שניים שלא נהנו מהצלחת הסרט: יוצריו המקוריים, המחזאים מורי ברנט וג’ואן אליסון, שלא הוזכרו בטקס קבלת פרסי האוסקר. אפילו שחקני הסרט סיפרו כי לא ידעו שלסרט הייתה גרסת מחזה, זאת אף שבכתוביות נכתב כי התסריט מבוסס על המחזה של ברנט ואליסון. בשנת 73’ אמר קוץ’ בראיון כי המחזה המקורי רק סיפק מקום אקזוטי לעלילה ונתן את השמות לחלק מהדמויות, אבל תרם מעט לגרסה הקולנועית. ברנט תבע אותו בעבור 6.5 מיליון דולר על עוגמת נפש, אך הפסיד במשפט.
“בסופו של דבר זו יצירה שביטאה את הסולידריות הגברית בשדה הקרב בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל גם יצירה על אהבה שלא התממשה בגלל אילוצים חברתיים והיסטוריים”, אומרת ד”ר טלמון. “זה לדעתי מה שחזק ועוצמתי בסרט, וזה מה שהפך אותו לסרט פולחן”.