סצנת הלבן וסצנת המרד, “הלהקה״ (1978)
סרט הביכורים של אבי נשר, אז בן 25, יצא לאקרנים באפריל 1978 וגולל את קורותיה של להקה צבאית בימי מלחמת ההתשה. הקאסט כלל את גידי גוב, גלי עטרי, דבל’ה גליקמן, ששי קשת, מאיר סוויסה, דפנה ארמוני, גילת אנקורי, אלי גורנשטיין, סמדר ברנר, חלי גולדנברג ולירון נירגד.
שתי סצנות מתוכו הפכו לבלתי נשכחות: סצנת המרד בחדר החזרות, שבה יפצ’וק חריש (סמדר ברנר) נשארת לבד עם הבמאי פול אביב (טוביה צפיר), כשכל חברי הלהקה מנסים לעודד אותה להצטרף למרד ושרים לה את המשפט האלמותי: “יפצ’וק תשיר לנו סולו!".
“אני מאוד מודה לאבי על הדמות של יפצ’וק ובכלל על ההשתתפות ב’להקה’, זו נקודת מפנה בקריירה שלי", אומרת ברנר כעת. “נחמד להיות אייקון תרבותי שכולם זוכרים אותו מהסרט. עד היום אנשים ברחוב קוראים לי ‘יפצ’וק’. הדמות דבקה בי והפכה להיות חלק ממני. אבי עבד עם השחקנים בצורה מיוחדת, הוא ידע ליצור יחד עם השחקנים את הדמויות שלהם. זו הייתה חוויה לא נורמלית. הוא גם אפשר לנו המון לאלתר. בסצנה הזו אבי נתן לנו, השחקנים, חופש ביטוי מלא, וכך נוצרה סצנה אותנטית ובלתי נשכחת".
סצנה נוספת שהפכה לקאלט היא סצנת הלבן בסוף הסרט, כשזמי קליין (אלי גורנשטיין), חבר לשעבר בלהקה ששימש כחשמלאי והוחרם על ידי חבריו, לקח קופסת לבן וצעק על הבמאי: “לבן? הנה לבן!", כשהוא שופך על פרצופו שלו את הלבן. זה גרם לבמאי להתגלגל מצחוק ולהחזיר את החבורה יחד לחדר החזרות.
“הייתה רצינות רבה בתחקיר ובליהוק, אבי שוחח עם כל מי ששירת אי פעם בלהקה צבאית", אומר גורנשטיין כעת. “יחד עם אבי יצרנו את דמותו של זמי הצנום, השקט והביישן, שבסוף הסרט, ולא על פי התסריט, אלא באימפרוביזציה של רגע אחד, מתפוצץ ומציל את הלהקה. אבי נשר אפשר לי כשחקן צעיר להתחבר לכוחות משחק שבכלל לא ידעתי שטמונים בי".
"לא ידעתי מראש שאשפוך על עצמי לבן. באותו יום צילום אבי ניגש אליי ואמר שהתפקיד שלי עכשיו יהיה להציל את הלהקה, שזה צריך לקרות עם לבן ושיש לי רק טייק אחד, מכיוון שאין בגדים להחלפה עבורי. התהלכתי בחורשות של צריפין, מקום הצילומים, ושברתי את הראש מה אעשה. ואז זה קרה ושפכתי על עצמי לבן. כולם היו בשוק, ואז התפקעו מצחוק. אף אחד לא ידע שזה הולך לקרות, אפילו לא אני", אומר גורנשטיין.
סצנת השלישייה, “דיזנגוף 99“ (1979)
"דיזנגוף 99", סרטו השני של נשר, מגולל את סיפורם של שלושה צעירים: נתי (גידי גוב), מושון (מאיר סוויסה) ואוסי (ענת עצמון) בדירת השותפים שלהם ברחוב דיזנגוף בתל אביב. בסרט נרקם משולש רומנטי בין נתי, אוסי ומירי (גלי עטרי), האקסית של נתי, שמגיע לנקודת שיא בסצנה מינית של השלישייה, שנחשבת לאחת הסצנות הנועזות בקולנוע הישראלי.
“הסצנה הייתה מהפכנית", אמר נשר בעבר. “היא נורא הפחידה אותנו, כי האנשים האלה היו חברים שלנו, אז כל הזמן חיפשנו סיבות למה לא לצלם אותה. הסצנה הגדירה למעשה את הדנ"א של הסרט כעוסק בחציית גבולות".
“לאבי הייתה יכולת לגרום לשחקנים להיכנס לדמות באופן טוטאלי. היות שאנחנו האמנו שהסצנה הזו התרחשה בחיים שלו, אז כשחקנית צעירה חשבתי שאנחנו צריכים להיות נאמנים לאמת. להגיד שזה היה קל? זה לא היה קל", אמרה עצמון בעבר.
“הייתה לנו בהתחלה התחבטות איך לצלם את הסצנה הזו, אבל לא חששנו ממנה", מספר יצחק צחייק, עורך רוב סרטיו של נשר וחברו הטוב, שהעניק את ההשראה לדמותו של מושון בסרט. “הסצנה צולמה עם מינימום אנשים על הסט כי הייתה מבוכה גדולה לכל הצוות. גם אני לא נכחתי שם. בסופו של דבר הסצנה הזו, כמו הסרט, שרדה את מבחן הזמן".
סצנת “שירו של שפשף“, “שוברים“ (1985)
הסרט מגולל את סיפורה של קבוצת שחקנים שיורדת לנגב לצלם אופרת רוק, בכיכובם של יזהר אשדות, גלי עטרי, אלונה קמחי, נתן דטנר, אריק סיני, מאיר סוויסה, יאיר ניצני, אייל גפן, דודו דותן, סי היימן ומאיר בנאי. הלהיט הגדול מתוכו היה “שירו של שפשף" שכתב יאיר ניצני והלחין וביצע בנאי בהפקה מוזיקלית של אשדות. בסצנה שבה מבוצע השיר נראה בנאי, אאוטסיידר בשם “שפשף", יושב בחדר עם אשדות, מתחיל לנגן את השיר, וכל חבורת האמנים מתלהבת, רוקדת ומפזזת לצליליו.
“זה סרט שרובו היה אלתור, לא היה לו תסריט סגור, אך רוב הפסקול היה מוכן, הודות ליזהר אשדות", סיפר נשר בעבר. “אבל היה חסר לנו שיר, אז שלחתי את מאיר בנאי שיכתוב מנגינה והוא כתב מנגינה מדהימה. ואז היינו צריכים מילים אז ביקשנו מיאיר ניצני שיכתוב בתוך לילה אחד את הטקסט למנגינה, אבל הוא היה כל כך מנומנם, שכשהוא התעורר בבוקר וקרא אותן, הוא לא הבין מה הן אומרות בדיוק".
“זו הייתה הפעם הראשונה של מאיר בנאי על המסך, אבל יזהר אשדות התלהב מהרעיון לשלב את מאיר בסרט, והוא הדליק אותנו על מאיר", נזכר צחייק. “הסרט לא הצליח אבל השיר הזה כבש את הרדיו. מהפעמים הבודדות שזוכרים סרט בזכות שיר".
סצנת הנשיקה בין שרה וניקול, “סוף העולם שמאלה“ (2004)
הסרט, זוכה שני פרסי אופיר, תיאר את המציאות החברתית של אנשי עיירת עולים בנגב בסוף שנות ה־60 דרך סיפור חברותן של שתי נערות, שרה (לירז צ’רכי), עולה חדשה מהודו, וניקול (נטע גרטי), בת להורים יוצאי מרוקו. בסרט השתתפו גם רובי פורת־שובל, רותם אבוהב, ישראל קטורזה, נדב אבקסיס, מריאנו אידלמן, נתי רביץ ואוולין הגואל. הסצנה הבלתי נשכחת מתוכו היא סצנת הנשיקה בין שרה וניקול, כשניקול, המקומית והמנוסה, מעבירה את שרה שיעור בחיזור.
“להרבה מהשחקנים זו הייתה הפעם הראשונה על המסך, גם לנטע וללירז, והן ממש זרמו עם הסצנה הזו", אומר יצחק צחייק. “אבי הוא איש המזל שלי שפתח את השער הראשי לצעירה מבוישת שחולמת לשחק", אומרת צ’רכי. “הסצנה הזו היא חלק טבעי מהדמות".
“כשהחזקתי בפעם הראשונה את התסריט של ‘סוף העולם שמאלה’, אבי נשר אמר לי, סטודנטית אלמונית למשחק בשנה ב’, שמה שאני הולכת לקרוא עכשיו הוא רק דראפט ראשוני, ושאת התסריט הסופי ניצור יחד בעבודת צוות", משחזרת גרטי. “הוא שלח אותי לכתוב סצנות, לעשות אימפרוביזציות, לראות סרטים וככה במשך חצי שנה עברתי לימודי קולנוע אצל המורה הטוב ביותר. היכולת להצית יצירתיות בשחקנים היא אחד הסודות להצלחה הגדולה של היצירות שלו. באמצעות האהבה האינסופית לקולנוע אבי סחף את כולם לעבר מטרת העל - הסרט".
סצנת המקווה, “הסודות“ (2007)
הסרט מגולל את סיפורן של נערות דתיות במדרשה תורנית בצפת, שפוגשות את אנוק הצרפתייה, שמערערת את עולמן וחושפת בפניהן את סודות העולם החילוני. השתתפו בו אניה בוקשטיין, מיכל שטמלר, פאני ארדן, אדיר מילר, טלי אורן, דאנה איבגי ועוד. במיוחד זכורה ממנו הסצנה של נעמי (בוקשטיין), מישל (שטמלר) ואנוק (ארדן) טובלות במקווה ומנסות לסייע לאנוק לגאול את עצמה מחטאיה הרבים.
“סצנת המקווה הייתה בולטת במיוחד כי יש רגע נשי מאוד יפה שם", מסביר יצחק צחייק. “זו אחת הסצנות הטובות בסרט שמעבירה הרבה מהמסר שבו - ניסיון המיזוג בין העולם החילוני והעולם החרדי".
“העבודה עם אבי חקוקה אצלי בלב", אומרת בוקשטיין. “את הסצנה במקווה צילמנו פעמיים כי הייתה בעיה עם החומרים בפעם הראשונה. זה אפשר לנו לדייק אותה ולהתמסר אליה שוב. חוויית הצילום הייתה אינטנסיבית ואינטימית מאוד, ופאני, מיכל ואני נתנו כוח זו לזו. בטחנו באבי ויחד הרגשנו את הקסם קורה".
“אבי התייחס לסצנה בחרדת קודש", מוסיפה שטמלר. “היה הרבה כבוד לסיטואציה שיכולה להיות מביכה ומלחיצה. מי שלא היה חייב להיות - התבקש לצאת החוצה. די מהר, גם בזכות אניה ופאני ארדן, התמסרנו למה שקורה בסצנה ויכולנו כמו לשים בצד את העובדה שאנחנו עירומות. הייתה תחושה שיש משהו יותר חשוב ועמוק שקורה פה".
סצנת ההלוויה של קלרה, “פעם הייתי“ (2010)
הסרט מגולל קשר מיוחד שנרקם בקיץ 1968 בין אריק (תובל שפיר) בן ה־16 ליעקב ברייד (אדיר מילר), שדכן מצולק, רווק וניצול שואה, כשברייד שוכר את שירותיו של אריק כדי לבלוש אחר משודכים ולגייס לקוחות. בין היתר כיכבו בו נטע פורת, מיה דגן ודרור קרן.
אחת הסצנות הבלתי נשכחות ממנו היא סצנת הלווייתה של קלרה (דגן), ניצולת שואה ממוצא רומני שמנהלת יחד עם ברייד מועדון מחתרתי של משחקי קלפים. ברייד, שקלרה ניתקה קשריה עמו שנים ספורות לפני מותה, מסתתר מאחורי אחד הקברים כדי להיפרד מאהובתו, אך נקלט בעיניו של אריק. חילופי המבטים בין אריק וברייד יצרו רגע סנטימנטלי.
“מערכת היחסים שלי עם הסרט הזה נמשכת עד היום", אומר תובל שפיר. “כל צפייה בו מגלה לי נדבך רעיוני או רגשי שלא הייתי מודע אליו אז כשעבדנו עליו. כמו שאריק בסרט מנסה לענות על השאלות המהותיות של חייו, מה זה טוב? מה זה רע? מה מוביל בני אדם לפעול בדרך שבה הם פועלים? ככה גם אני, גדל וממשיך לשאול את אותן שאלות, וחוזר לסרט הזה ונותן לו לקחת אותי מחדש עמוק יותר, רחוק יותר".
"את העומק שאני מוצא בו אני משייך לאבי, ליצירתיות ולכנות שהוא מכניס לסרטים שלו ולאנושיות שהם מקרינים. את הסצנה של ההלוויה של קלרה צילמנו כבר ביום הראשון לצילומים. יש שם רגע, בתום ההלוויה, שאריק מגיע ואוחז בידו של יענקל’ה ולא מסוגל להסתכל עליו תוך כדי. זה מרגש אותי כל פעם מחדש. אני נזכר בעבודה עם אדיר מילר ובעומק הרגשי שיצא ממנו שנייה אחרי שריסק את כל הצוות מצחוק, ואיך הוא השתגע ממני שעל כל דבר היה לי מה להגיד. לא היו לי בקריירה הרבה פרויקטים כאלה, ועל הזכות הזו אני רוצה להודות לאבי", אמר שפיר.
הסצנה שבה ד״ר ברוך מילך מקריא לבנותיו את יומן השואה שלו, “החטאים“ (2016)
הסרט מגולל את סיפורן של שתי אחיות: ננה (נלי תגר) וספי (ג’וי ריגר) מילך, האחת עיתונאית והשנייה זמרת ומלחינה. בעקבות סוד נורא שמתגלה לבנות על אירוע שהתרחש בתקופת השואה, מתערער עולמן. הסצנה הבולטת מהסרט היא זו שבה אביהן, ד"ר ברוך מילך (בגילומו של דורון תבורי), ניצול שואה, חושף בפני בנותיו את יומן השואה שלו. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי.
“הסצנה הזו היא הזיכרון העיקרי שלי מהעבודה על הסרט, ואני אסיר תודה לאבי שאפשר אותה כי זו הייתה עבודת בלשות", אומר תבורי. “היומן של ד"ר ברוך מילך היה בפולנית, ואני לא יודע פולנית בכלל, אז עבדנו, אבי ואני, עם מתורגמן שסייע לנו לחקור את היומן וכיצד הוא איבד את אשתו ואת בנו הפעוט. זה סיפור שהשפיע עליי מאוד, עוד בשלב קריאת התסריט. להיכנס ליומנים האלה יחד עם אבי במחקר משותף יומיומי עזר לי ליצור את הסצנה הזו, שלא אשכח אף פעם. את המבטא של הדמות שלי המצאנו יחד, אבי ואני, תוך כדי עבודה".
סצנת הקרב על ניצנים, “תמונת הנצחון״ (2021)
הסרט האחרון עד כה של נשר, שזכה בשלושה פרסי אופיר, מתרחש בחודשים שלפני קום המדינה, בימים שקדמו לקרב על ניצנים ובקרב עצמו, שבסופו נכבש קיבוץ ניצנים והמגינים שנותרו בחיים נלקחו בשבי. הסצנה העוצמתית ביותר בסרט היא סצנת הקרב על ניצנים, שבה כיכבה בין היתר מירה בן ארי ( בגילומה של ג’וי ריגר), אלחוטנית שהתגוררה בניצנים.
“זו הייתה סצנה מאוד מורכבת כי לא היה לנו את האלמנטים לסרט מלחמה", אומר יצחק צחייק. “לא היו לנו עשרות טנקים למשל. היו רק שני טנקים, שאחד מהם לא זז ואחד מעץ, ומזה הרכבנו את הצבא המצרי בסרט. זה היה מעניין, מאתגר ומורכב, וחלק גדול מהעריכה הייתה מול מסכים ירוקים. היה צריך לדמיין את זה בזמן העריכה, ורק בחלק המוגמר ראינו את זה כמו שזה".
“העבודה עם אבי על הסרט הזה הייתה אחד הדברים הכי מרתקים ועוצמתיים שחוויתי בקריירה שלי, כמו חלום שמתגשם", אומר השחקן ידין גלמן, שמגלם בסרט את דמותו של אברהם שוורצשטיין, מפקד הכוח הישראלי בקרב. “אבי היה מעורב בכל הפרטים הקטנים. מה שהיה מיוחד בסצנת הקרב זה שאבי כמעט לא הסכים שיהיו אפקטים. הכל היה צריך להיות אמיתי על הסט: זה סרט מלחמה שהיו בו עשן ואבק שעפו לכל מקום, הפגזות, בתים נשרפים – כל זה קרה ממש בשטח. פוצצו לידנו דברים. זה היה אותנטי ונתן את היכולת לשחק הכי אמין, אמיתי וטוב".
לרגל חגיגות ה־70 של אבי נשר, תיערך בסינמטק תל אביב רטרוספקטיבה של יצירותיו ב־19 עד 31 בדצמבר.
