הסרט "ולנטינוס", שנכתב ובוים על ידי בילי בן משה, מעמיד על סדר היום את מה שאנחנו הכי אוהבים לפטפט עליו: סקס, נישואין ומיזוגניה טהורה. על פניו הוא היה אמור להיות הצלחה מסחררת, אבל משהו התפספס בדרך.
הסרט, שכולו פריים אחד, מתרחש בערב השנה החדשה. משה מזרחי (נירו לוי), עבריין מוכר, לוקח את אשתו היפה טלי (הילי לואיס) למסעדה האיטלקית האהובה עליהם. טלי לא ממש מצליחה להבין איך בדיוק זה קורה, אבל מהר מאוד היא מוצאת עצמה יושבת מול אלכס (אוהד שחר), המאהב הסודי והמבוגר שלה, ואשתו הדעתנית והכעוסה – דליה (אסתי זקהיים). וכך, זוג מבוגר בסוף עשור החמישים לחייו וזוג צעיר בסוף עשור השלושים, מביטים לעבר ולעתיד בעיניים, שואלים שאלות ומנסים להבין מה הם באמת רוצים ומה הם באמת צריכים.
שם הסרט הזכיר לי את השיר "נסיך החלומות" של גלי עטרי. כמו בשיר "ולנטינו, ולנטינו, מי היה מאמין שהיית פשוט, שהיית תמים", כך גם בסרט, כאשר מתבוננים לעומק הדמות הגברית, בין אם זה לוי המשחק את העבריין המוכר או מנגד, שחר הבעל חסר הביטחון, שניהם מבטאים תיאורים שונים של הגבר הטיפוסי אך מייצגים חוסר הביטחון הפנימי שמתחבא מאחורי מסיכה שוביניסטית, מיזוגינית, פוגענית שרואה באישה מי שצריכה לעמוד בבית, לגדל את הילדים ובעיקר להגיד תודה על כל פיסת תשומת לב שהיא מקבלת מהגבר שלה.
הסרט מתחיל כמעין פרודיה של סרטי המאפייה של שנות ה-70. לפני שהדרמה מתחילה, ישנה הופעה ג'אז נעימה לאוזניים שעטופה בצילום ממוקד על האוכל, האווירה ותנועת ה"לחיים" שחוזרת על עצמה ומבטאת אירוע שמח. אך ברגע בו האמת יוצאת לאור, המוזיקה משתנה, האווירה מקבלת פנים אחרות, של פחד. לצד זאת, התסריט המביך מעלה כעס וטינה שמקבלת ביטוי ציני, ומגמד את האישה בצורה דורסנית עד כדי כך שלא האמנתי שהוא כתוב בידי אישה.
בעוד שמזרחי מזמין סטייק נא, הוא מקבל את הסכין לידו וחותך את הנתח כך שהוא רואה את הדם הנוזל ממנו. באותה העת נכנס שיח על התפרצויות הזעם של אשתו והוא מוסיף "איך אפשר להסביר את הכעס שלה, היא בטח במחזור". כאשר המלצרית מגיעה הוא מבקש סטייק חדש שיהיה "וול דאן". אי-אפשר שלא להתייחס לקשר בין השניים, תחושת הגועל שעולה אצל מזרחי מהסטייק כאשר יש שיח של מחזור מבטאת את היחס הפרימיטיבי וההתבוננות על אישה במחזור כדבר טמא ומלוכלך עד כדי כך שצריך לפסול אותה.
בהמשך מזרחי מציע לארבעה לשחק משחק, כשהמסקנה היחידה שהמשחק מביא היא "שלטנגו צריך ארבעה אנשים". לכל אחת מן הדמויות יש תפקיד בסיפור האהבה הכואב הזה. לכל אחת יש אשמה בהיעדר הביטחון שיש לפרטנרית שלה. כאשר הזוג הצעיר מספר שהוא הולך לטיפול זוגי, הזוג המבוגר מהנהנן ומספר שגם הם הלכו לאותו מטפל. המטפל הכניס להם מנטרה על מנת לייצב את הזוגיות שאומרת "אם תיפתח בך אבטח", וכך כל הארבעה מתקשרים בפתיחות איומה שרק מנכיחה את הבעייתיות במודל הזוגיות הקיים, שתמיד יצמצם את אחד מבני הזוג. האמת שיוצאת לאור איננה מובילה את הזוגות לסיום מתוק אלא להמשכיות של נרטיב חברתי איום ונורא שאנו לא מצליחים להתנתק ממנו.
הרעיון המונוגמי שמחייב את בן הזוג להקטין את עצמו ולצפות מעצמו פחות כאשר הוא חלק מרעיון משפחתי, מוביל כל אחד מהארבעה להוציא את המפלצת שבתוכו כלפי חוץ והאמת שיוצאת, היא המחשבות של כולנו. האישה הצעירה שחושבת כי בעלה יימשך אליה רק אם תספור כל ביס, הגבר האומלל שחושב שאם אשתו מרוויחה יותר ממנו זה אומר שהוא פחות מוצלח, העבריין המורשע שמאמין שאם יפגע בגבר שאשתו בוגדת בו איתו זה יטשטש את הבעיות, והאישה המרירה שנשואה בעצב ובצער לאדם שהיא איננה אוהבת אותו, רק בגלל הילדים.
הארבעה משחקים משחק פתקים שבו כל אחד כותב מה הוא היה רוצה מהפרטנר שלו, אך פוחד להגיד לו. הצגת סודות חיי הזוגיות על השולחן פוגעת בכל אחד מהיושבים בשולחן וכמו בחיים לא מציעה סוף מתוק. הרעיון נחמד אך התוצאה קצת כושלת. זקהיים בעצמה לא מצליחה להמריא עם הסרט לגבהים, כי התסריט כל כך פוגעני שלא ניתן להתעלות מעליו. בסוף הסרט אלכס אומר לדליה אשתו "אז מה, ככה בזבזנו 25 שנה?", והיא עונה לו "אז בוא לא נבזבז עוד שנייה אחת". אז אולי באמת כדאי לא לבזבז שעה וארבעים כדי לצפות במקבץ כל כך רחב של סטריאוטיפים ונראטיבים עצובים.