לרגל צאת הקומדיה “שער הפרחים", שבה הוא עושה מחווה לבית המרוקאי שבו גדל, התסריטאי והבמאי חיים בוזגלו חוזר ליצירותיו הגדולות כמו “זינזאנה" ו"נישואים פיקטיביים", מדבר על הגיל (“צריכים להתחיל לכבד פה אנשים בני 70 כי זה שהתבגרנו, לא אומר שהפסקנו") ומסביר למה צריך להכניס את סרטיו לתוכנית הלימודים: “מדברים על התרבות שלנו בקמצנות בבתי הספר, אבל זה חשוב".
הרעיון לסרטו החדש של התסריטאי והבמאי חיים בוזגלו, “שער הפרחים", נולד בעת שהגיע לצפות בהצגה מרוקאית. “פתאום ראיתי כמות מטורפת של אנשים שהגיעו לראות את ההצגה", הוא מספר. “הרגשתי שהקהל צמא לשפה הזו. אמרתי לאריק משעלי, ששיחק בהצגה, שחייבים לעשות סרט במרוקאית בסגנון קומדיה איטלקית. היה תהליך של כמה חודשים שבהם אריק ואני כתבנו. בהמשך נתתי לסמי שלום שטרית לקרוא את זה, והוא הוסיף את הטאץ' שלו לסיפור. אריק הכיר לי את אשר כנפו מאשדוד, בלשן, והוא תרגם את התסריט למרוקאית מדויקת. כיוון שלא כל השחקנים הכירו מהבית את המרוקאית על בורייה, אז אריק הקליט במרוקאית את התסריט כדי שהשחקנים ילמדו איך להגות זאת נכון. המצחיק הוא שיש גם שני רוסים בסרט, סשה דמידוב ואלינה לנדסמן".
“שער הפרחים", שעולה היום לאקרנים בבתי הקולנוע, מוגדר כקומדיה דרמטית, ניאו־ריאליסטית דוברת מרוקאית, שבמרכזה משפחת וקנין, משפחה יהודית מרוקאית שהיגרה לעיירה ציורית פיקטיבית בשם באב אל ווארד. בסרט משתתפים אריק משעלי, אנט כהן, חיים זנאתי, ריימונד אמסלם, הילה סעדה, אלברט אילוז, סשה דמידוב, זאב רווח, איציק זוהר ועוד. “רוב הסרט צולם בשדרות, קצת במצפה רמון ובאשקלון", מספר בוזגלו. “בהתחלה המשפחה בסרט לא נקראה ‘וקנין', אבל יום אחד, אחד השחקנים בסרט, יוגב קינן (במקור וקנין), הסיע אותי לבית אמו בשדרות, וראיתי בית שבו הזמן עצר מלכת. הם השאירו את הבית כמו שהוא לאחר מותה, עם תמונות של הבאבא סאלי וכו'. הוא אמר שאני יכול לצלם שם, ובאמת צילמנו שם. כשהיינו צריכים לצלם סצנה בבית קברות, צילמנו אותה על רקע הקבר של אמו של יוגב, מלכה וקנין, ובאופן טבעי שם המשפחה שונה ל'וקנין'".
הסרט כבר קצר שבחים בפסטיבלים בחו"ל. “ביום הולדתי נערכה הקרנת הבכורה העולמית של הסרט בפסטיבל הסרטים באגאדיר במרוקו, כך שקיבלתי מתנה יפה", הוא אומר. “זה היה בפני קהל מרוקאי מוסלמי ברובו, וזו הייתה הפעם הראשונה שסרט ישראלי הוצג באופן רשמי במרוקו. זו הייתה חוויה יוצאת מן הכלל. הם צחקו במקומות הנכונים, וזה באמת היה מרגש. בהמשך עשיתי טיול שורשים וביקרתי גם בקזבלנקה. עברתי חוויה דומה של התרגשות גם בפסטיבל בפריז, שם היה קהל יהודי צפון־אפריקאי. היה מדהים לראות אותם מבינים, צוחקים, בוכים. הסרט גם זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל סרטים בניו יורק".
עד כמה הסרט מזכיר לך את בית אמך?
“מה שיפה בסרט זה שהוא מזכיר לי את הבית של אמא שלי, את הבית של אמא של אריק ובכלל את כל הבתים המרוקאיים. זה יצא מאוד אותנטי, וכל מרוקאי יזהה את הבית שלו שם. הסרט מספק הזדמנות להיות זבוב על הקיר בבית של משפחה מרוקאית".
מה ההבדל בין משפחה מרוקאית של אז לזו של ימינו?
“זו אחת השאלות שאני שואל בסרט. זה לא סרט על קיפוח, אלא זה סרט ששואל אם משהו באמת השתנה מאז. לפי הסטטיסטיקות, בעוד 99 שנים יהיה פה שוויון מוחלט. אחת השאלות המעניינות בסיפור הזה היא אם לילד שנולד בתל אביב ולילד שנולד בשדרות יש אותה הזדמנות. התשובה היא לדעתי לא. יש עוד הרבה עבודה לעשות עד שנגיע לשוויון הזה. הסיכוי של ילד משדרות להיות קצין ביחידת 8200 קלוש לעומת הסיכוי של ילד תל־אביבי בעל נתונים זהים. יש הרבה אנשים שבגלל שלא קיבלו הזדמנות שווה - הפכו לקורבנות. תחשוב על שם הסרט ‘באב אל ווארד' לעומת ‘באב אל וואד' (שם השיר העברי שנכתב על ידי חיים גורי בימי מלחמת העצמאות על מי שנפלו בקרבות על הדרך לירושלים – ד"פ) ותעשה את החיבור".
רגע מכונן
בוזגלו נולד בירושלים להורים יוצאי מרוקו. “היינו משפחה מפא"יניקית", הוא מספר. “אבא שלי היה פעיל במפלגת רפ"י ושמעון פרס אפילו היה בבר המצווה שלי. כשגולדה מאיר אמרה ש'הפנתרים השחורים' ‘אינם נחמדים', אנחנו היינו בצד שלה. אני עברתי תהליך מעניין של התפכחות, הרבה בזכות דברים שקראתי ולמדתי, ואפילו הייתי בכנס של ‘הפנתרים השחורים' ועשיתי תיקון".
לדבריו, עוד כנער גילה את המשיכה לכתיבה וליצירה. “תמיד הייתי יותר טוב במקצועות ההומניים", הוא אומר. “הייתי כותב חיבורים יפים ואפילו זכיתי בתיכון בתחרות נאומים, היה לי משהו מאוד פיוטי בכתיבה. בצבא שירתי כלוחם בתותחנים, ואחרי הצבא נסעתי לפריז ושהיתי שם עשור. הבנתי שאני חושב בתמונות. בהתחלה חשבתי להיות רק תסריטאי, אבל כשראיתי שאף אחד לא רוצה לביים את הסרטים שלי, אז ביימתי בעצמי".
פריצתו לתודעה הציבורית קרתה בשנת 1988, כשהיה שותף לגילה אלמגור בכתיבת התסריט של הסרט “הקיץ של אביה", וכן כתב וביים את סרטו “נישואים פיקטיביים", זוכה פרס מנורת הכסף לשנת 1988 לבמאי, לסרט, לעריכה ולצילום. “זה היה הסרט הראשון שלי, והוא פתח לי את הדרך כי הוא זכה בפרסים למרות שלא נתמך על ידי קרנות", הוא אומר. "הוא פתח בפניי את הצוהר לעשייה שלי בהמשך, והוא רגע מכונן מבחינתי".
הסרטים והסדרות שיצר לאורך השנים, בהם “פגישה עיוורת", “דיסטורשיין", “כבוד", “מרחב ירקון", “זינזאנה", “כתב פלילי", “הכבוד של מרציאנו" ו"מבחן בוזגלו", זכו בעשרות פרסים בינלאומיים ומקומיים. “אני לא עושה סרטים בלי סאבטקסט, תמיד אני רוצה להגיד משהו", הוא אומר. “אני עושה חיבורים חברתיים ביצירות שלי. כשרציתי להגיד משהו על מלחמת לבנון יצרתי את ‘עונת הדובדבנים', כשרציתי לעסוק באינתיפאדות יצרתי את ‘נישואים פיקטיביים', וכשהרגשתי צורך לעסוק בשכבות השונות של החברה יצרתי סדרות על הכלא, כמו ‘מרחב ירקון'. אחר כך הגעתי לכתוב את ‘זינזאנה' ולעסוק בבתי סוהר. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו אמר שאם אתה רוצה להכיר את החברה שלך – תלך לביבים. ביבי החברה הם בתי הכלא שלה ובתי המשוגעים שלה, הנוער העברייני. יש לי משיכה לזה".
לדבריו, היה שמח לראות כמה מיצירותיו נכנסות לתוכנית הלימודים של משרד החינוך. “'לחיות מחדש', סדרה שעשיתי על סיפורה של אוניית המעפילים הראשונה שהגיעה לארץ מחופי מרוקו, שבה גם היה אבי, היא סדרה שצריכים ללמד בבית ספר כי היא מספרת סיפור היסטורי של המרוקאים ושל המזרחים", הוא אומר. “גם 'שער הפרחים' צריך להיכנס לתוכנית הלימודים. אני מקווה שהסרטים האלה יהפכו לחלק מהתרבות שלנו. מדברים על התרבות שלנו בקמצנות בבתי הספר, אבל זה חשוב".
איך אתה מסביר את החיבור של הדור הצעיר לשורשים המרוקאיים?
“המרוקאית היא כמו היידיש, זו שפה שמשתמרת. אתה רואה אנשים שלא נולדו במרוקו, השפה המרוקאית לא הייתה שגורה בפיהם, והם רוצים ללמוד ולשמר את השפה הזו. בסרט גם הצעירים מדברים במרוקאית, ולכן זה מעין הומאז' לקהילה ולשפה, והכל במעטפת קומית".
ליידיש יש תיאטרון ממוסד, לתרבות המרוקאית אין. מדוע?
“אני חושב שזה נובע מחוסר שוויון. כשעשיתי את ‘זינזאנה', זו הייתה הפעם הראשונה שאנשים שמעו בטלוויזיה מוזיקה מרוקאית. אנשים עצרו אותי ברחוב ואמרו לי: ‘המזרחים קיבלו במה'. אנשים חיבקו אותי ברחובות ובשוק כי הראינו משפחה מרוקאית. זה היה 'פאודה' של התקופה ההיא מבחינת פופולריות. המון מים זרמו מאז, אבל מצד שני אין עדיין את הלגיטימציה המוחלטת לעשות תיאטרון במרוקאית. אם תגיד שצריך להקים תיאטרון מרוקאי, אנשים ירימו גבה ויגחכו, אבל אם תקים תיאטרון ביידיש יגידו 'כל הכבוד' כי זה קלאסה".
בגיל 70, וכשמאחוריו 25 סרטים וסדרות, בוזגלו ממשיך ליצור: “יש לי מלא דברים על הפרק גם בארץ וגם בחו"ל, יש לי המון מה לספר. יותר מצליח לי בחו"ל מאשר בארץ. אין לי טענות, יש לי קריירה מפוארת, אבל בוא נגיד שבחו"ל היו רטרוספקטיבות על הסרטים שלי, קיבלתי פרס מפעל חיים בניו יורק, ואילו פה בישראל לא תראה אותי מוזמן לחבר שופטים של פסטיבל סרטים ישראלי. מעולם לא הוזמנתי בארץ להעניק פרס למישהו באקדמיה. אז אני שואל: מה הולך פה? מצד שני, כל מה שהשגתי - עשיתי בעשר אצבעות. אני מסתכל על זה בכבוד, אבל יש לי המון מה לתת וצריכים להתחיל לכבד פה אנשים בני 70 כי זה שהתבגרנו - לא אומר שהפסקנו".
"אחת הבעיות בארץ היא שאם אני אמות, אז יגידו: ‘אה, בוזגלו, איזה סרטים'. אקבל איזה אייטם. אבל בתכל'ס, בצרפת ובהולנד אנשים ממשיכים לקבל קצבת אומנים בגלל האומנות שהייתה להם ובגלל תרומתם לתרבות, ופה בארץ מגיל מסוים אתה מתחיל להיות בן אדם שנשכח, שנדחק הצדה. לא יודעים לכבד פה אומנים ויוצרים. לא יודעים לסגור לאנשים את המעגל נכון, ולאנשים כמונו יש הרבה מה להגיד. אני עדיין בשיא".
באוקטובר מציינים 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. מה החוויה שזכורה לך ביותר כמי שלחם שם?
“כשאתה נמצא בתוך תותח ברמת הגולן ועובר מלחמה, זה כמו לנסוע לחו"ל ולהסתכל על הארץ מבחוץ. אתה מבין את האבסורד. יש תמונות שרדפו אותי בלילות. אני חושב שהאבסורד של מלחמה ובכלל של כל מיני מצבי קיצון השפיע על היצירה שלי. אם תסתכל על ‘עונת הדובדבנים' שעוסק במלחמת לבנון הראשונה, תראה שיש בו משהו סוריאליסטי".
איך המצב במדינה כיום משפיע עליך כיוצר?
“אני יוצא להפגנות ומאוד פעיל בקטע הזה. אני מאוד חרד כמובן. תמיד אמרתי ואני אומר את מה שאני חושב. ברור שיש פה איזה כדור שלג שעוד מעט אי אפשר יהיה לעצור אותו. יש רק בן אדם אחד שיכול לעצור את מה שקורה בארץ, וזה ביבי. אם הוא רוצה להשאיר מורשת, הוא צריך לקום ולהתפטר וללכת לעסקת טיעון או לסיים את משפטו: אם יצא זכאי, שיחזור לנו בתור נשיא, ואם יורשע, הנשיא יעניק לו חנינה. ביבי צריך לשחרר את העם הזה. אנחנו בתוך מכבסת מילים ורעל, ולא פלא שאנחנו נמצאים במקום נמוך ומפחיד. אני חרד לילדים שלי ולכל הסובבים אותי".