לאחר שהצטרף לקטלוג הסרטים של נטפליקס: עשר עובדות על הסרט "אי.טי."

2. מקור השראה נוסף לסרט היה הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, אחד מאליליו של ספילברג, שהופיע כשחקן ב"מפגשים מהסוג השלישי" שלו בשלהי שנות ה־70. הקולנוען הוותיק הבחין בכך שהבמאי הצעיר מיטיב לעבוד עם הילדים שהופיעו בתפקידי משנה והציע לו לביים סרט שיעמיד אותם במרכז - עצה שספילברג שלו לקח בשתי ידיים.

3. ספילברג הקפיד להציג את הסרט מנקודת מבטם של ילדים, ועד סצינות הסיום גם השתדל להציג כמה שפחות מבוגרים, חוץ מאמו של הגיבור. כך, למשל, בסצינות המתרחשות בכיתה של אליוט, אנחנו לא רואים את המורה לביולוגיה. בסצינה שנחתכה מהסרט, אליוט נדרש להתייצב במשרדו של המנהל, שאותו מגלם לא אחר מאשר הריסון פורד, אבל גם אותו אנחנו רואים רק מהגב. ספילברג החליט בסופו של דבר לחתוך את הקטע הזה, כי מה הטעם לשלב סצינה בכיכובו של שחקן כזה אם לא רואים את פניו.

4. ספילברג היטיב לעבוד עם השחקנים הצעירים, כפי שיעשה לאחר מכן גם ב"אימפריית השמש",  ב“פארק היורה" וב"אינטליגנציה מלאכותית", והשנה ב"הפייבלמנים". כדי לסחוט מהם תגובות אותנטיות ככל האפשר, הוא צילם את הסרט בסדר כרונולוגי ובלי חזרות. שחקניו התמימים האמינו כי אי.טי. אמיתי, והבמאי לא אמר להם אחרת. אם זה אתי או מניפולטיבי, תחליטו אתם, אבל קשה להתווכח על האפקטיביות של התוצאה.

5. בארצות הברית וברוב העולם “אי.טי." היה מותר לצפייה לכל הגילים, אבל בסקנדינביה חשבו אחרת. בפינלנד הרף היה מגיל 8 ומעלה, בנורווגיה מגיל 12 ומעלה, ובשוודיה התירו את הצפייה רק לבני 11 ומעלה, בטענה ש"הסרט מציג מבוגרים כאויבים של ילדים, ומייצר אווירה מאיימת ומפחידה". ילדי שוודיה סירבו לקבל זאת והפגינו ברחובות עם שלטים כמו “הסירו את האיסור", “סרטי ילדים נועדו לילדים" ו"תנו לנו לראות את ‘אי.טי.'". לפי דיווחים שהתפרסמו בזמנו, הרבה עוללים פשוט העמידו פנים שהם מבוגרים יותר וכך נכנסו לקולנוע, ובכל מקרה הסרט שבר קופות במדינה.

6. אצלנו יצא הסרט באמצע דצמבר 1982, חצי שנה לאחר בכורתו בארצות הברית. אהרון דולב כתב אז ב"מעריב", בפטרונות שהייתה אופיינית למבקרים הישראלים בזמנו: “לא צריך להיתפס להיסטריה שאחזה באמריקה, כדי לחוות — בהנאה ילדותית — קסמי הרפתקה פנטסטית, חביבה ותמימה. צריך רק להניח לאשף־התורן של הוליווד, סטיבאן שפילברג (כך הכתיב במקור), להחזירך אל מחוזות הילדות האבודים. לכו לראות את החגיגה הקטנה שלו, ואל תשכחו לקחת את הילדים".

7. ואם כבר מדברים עלינו: בובה של אי.טי. מככבת ב"אנו - מוזיאון העם היהודי" בתל אביב, ויש תיאוריה נפוצה שלפיה “אי.טי." הוא משל יהודי. המגזין "Tablet" אף בחר בו כסרט היהודי הגדול בכל הזמנים, לא פחות, וטען בין השאר כי הוא מציג סיפור של גלות יהודית ושל חרדה קיומית יהודית. לעומת זאת, כבר בזמן אמת התפרסם ב"ניו יורק טיימס" מכתב למערכת שטען כי אי.טי. הוא בן דמותו של ישו והסרט כולו הוא משל נוצרי. אולפני יוניברסל עיצבו את הפוסטר המקורי שלו בהשראת “בריאת האדם" של מיכלאנג'לו, התלוי בקפלה הסיסטינית בוותיקן - מקום קצת פחות יהודי.

ספילברג הגיב על כך בזמנו ואמר - “אני ילד יהודי טוב, ואמא שלי היא בעלים של מסעדה כשרה. מה אתם חושבים שהיא תגיד אם אגיד לה ‘אמא, יצרתי משל נוצרי'?".

9. ספילברג העניק הרבה קרדיט לצלם הסרט אלן דביאו, חברו משכבר הימים שעבד איתו עוד בסרטים הקצרים שלו. הבמאי הסביר כי בזכות השימוש של הצלם בתאורה, ספקטרום הבעות הפנים של החוצן התרחב מ־40 ל־80. חשוב מכך, בזכותו אי.טי. לא נראה סתם עצוב, אלא “עצוב בצורה סקרנית" (או “סקרן בצורה עצובה", או איך שלא תבחרו לתרגם "Curiously Sad", כדבריו של ספילברג).

ואם כבר מדברים על עצבות: היו לדביאו עוד כמה שיתופי פעולה עם ספילברג ועוד כמה שיאים בלעדיו, אבל הקריירה שלו החלה לדעוך בשנות ה־90, הסרט האחרון שצילם היה ב־2004 והוא הלך לעולמו לפני שלוש שנים, לאחר שחלה בקורונה.

10. “אי.טי." הפך בזמנו לסרט המצליח בכל הזמנים, ומן הסתם גם לסרט הכי מצליח של ספילברג, עד שהגיע “פארק היורה" ב־1993 ולקח ממנו את שני התארים. ההבדל בין השניים: הבמאי לא חש זיקה מיוחדת ל"פארק היורה" או צורך להגן על המורשת שלו, ולא התנגד ליצור לו עוד ועוד המשכונים. לעומת זאת, הוא מסרב ליצור המשכון ל"אי.טי.".

ספילברג עמד על סירובו גם בראיון המקיף והמרתק שהעניק לאחרונה לסטיבן קולבר. המנחה האיץ בו ליצור את “אי.טי. 2" ואמר כי המשכון שכזה יהיה מכונה להדפסת כסף. הבמאי השיב בתגובה שהסרט המקורי כל כך אהוב, שייתכן מאוד שאף אחד לא ירצה לראות את ההמשך שלו, ובכל מקרה הוא מעולם לא שקל ברצינות לביים פרק המשך שכזה. ספילברג הוסיף גם ש"אי.טי." הוא “סרט די מושלם", והודה שהוא מסוגל לצפות בו שוב ושוב. האמת? גם אנחנו.