50 שנה חלפו מאז פטירתו של אברהם שלונסקי – משורר, מחזאי, מתרגם, עורך, לשונאי ואיש התרבות העברית, ונדמה שהוא נמצא בכל מקום: ערבי ספרות מוקדשים ליצירתו, בעברית העכשווית שזורות מילים שחידש והמציא, שיריו מתנגנים ברדיו, מחזות שכתב לילדים ומחזות שתרגם מועלים על הבמות. אילו היה נשאל מה דעתו על כך ממרחק השנים, אולי היה מגיב בציטוט משירו “היה זה כה פשוט": “הֵא־תָּו־רֵישׁ־סָמֶךְ/ סְתָם/ אוּלַי כָּמוּס פֹּה כֶּמֶס?/ כִּי לָמָּה לֹא אֵחַר וְלֹא הִטְרִים?/ יוֹדְעֵי הַחֵ"ן לֹא בָּאוּ לְפַעְנֵחַ אֶת הָרֶמֶז/ הָרֶמֶז הָאָיֹם:/ רֵאשִׁית לִמְאַת עֶשְׂרִים....". דבר אינו מקרי. כל דבר, כמו כל אדם, בעתו.
שלונסקי האמין שכל שיר הוא ביוגרפיה אישית של הפרט, אבל ערכו נמדד אם הביוגרפיה שלו קשורה לזמן האובייקטיבי של הכלל. “בלי שתהיה תקשורת עמוקה עם החוץ, השיר הוא אלבום פרטי, יומן פרטי ללא זכות לדבר אל הכלל. שירה שעוקרת את האני האישי ומדברת דברי נאום אל הכלל - גם היא נאום ולא שיר", אמר בראיון לטלוויזיה הישראלית בשנות ה־60. “אם חלות תמורות בזמן האובייקטיבי הכללי, והמשורר הוא הרדאר המשוכלל ביותר כלפי פנים וכלפי חוץ, הרי התמורות אינן פרטיות שלו.
הן תמורות העולם וכמשורר אינני פטור מלהיות מוכה או מלבלב בתוכן". המילים שלו היו מדודות ושקולות. כל משפט התנגן כמו יצירה מוזיקלית מוטעמת. ההיגיון, סבר, הוא אחד השליטים העריצים של כל יצירה, של כל מעשה אנושי. “שיר בלי היגיון, בלי שהוא כמו העריץ של השכל, הבולם את הקיא של הנפש, אינו שיר", אמר. “זה לא מעשה חושב או מעשה בניין. בונים את השיר כמו שבונים בית".
בשנים שלפני מותו הטכנולוגיה נשפה בעורף. שלונסקי, איש של קדמה וקדם, נדרש באחד הראיונות ל"מחשב האלקטרוני". היום אולי הדיון היה סובב סביב בינה מלאכותית. “מחשב אלקטרוני זו אחת האמונות הנאיביות של המין האנושי, שבכל פעם שהוא ממציא משהו נדמה לו שהוא אוחז את אלוהים בזקנו", אמר. “המחשב בשום פנים לא יוכל להחליף את האני היוצר. דוגמה: אם כתוב ‘בראשית ברא אלוהים', שום מוח אלקטרוני לא יוכל לתת את המילה המיוחדת, הנסית.
הוא ייתן את המילה כפי שהיא מופיעה במילון. כשם שאנשים התרגלו לעבור מגמל לעגלה ומעגלה לאווירון ומאווירון למכונית לחללית, אדם תמיד יחזור אל עצמו. יוסיף להיות אדם ותמיד יחזור אל עצמו. במקום לנסוע שבועיים, ייסע חצי שעה. האם ככה יהיה פחות עצוב? שום דבר".
ממד חילוני
אברהם שלונסקי נולד בשנת 1900, תר"ס, במזרח אוקראינה בפלך פולטבה למשפחה יהודית מסורתית ציונית. כשהיה בן 13 נשלח לארץ ישראל כדי ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב, אבל חזר לרוסיה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. את שירו הראשון “בדמי ייאוש" פרסם בשנת 1919 בעיתון “השילוח".
ב־1921, עלייה שלישית, עלה ארצה כחלוץ, היה חבר בגדוד העבודה וחבר קיבוץ עין חרוד, שם עבד בחקלאות, בסלילת כבישים ובעבודות בניין. הוא חי שם, כפי שתיאר, “כמו אנוס שכתב והסתיר שכתב. לכתוב ולנגן בפסנתר היה כמו תמרוקים... יום אחד נדפס שיר שלי. הוא הגיע לידיד שמסר ליעקב פיכמן שמסר לדבורה בארון, והשיר נדפס ב'הפועל הצעיר' והגיע לעין חרוד. ערכו לי טקס גרוטסקי של חרם ונידוי וכך החלה הכתיבה שלי". התחנה הבאה הייתה תל אביב, אליה עבר עם רעייתו לוסיה.
“תאריך הולדתו בדיוק בראשית המאה, בשנת 1900, היה בעיניו אירוע גורלי, עדות לכך שהוא המשורר שנועד להביא את הבשורה החדשה למאה החדשה", אומרת פרופ' חגית הלפרין, מחברת הביוגרפיה של שלונסקי. “זו הייתה גם הסיבה למרד שלו בביאליק. הוא טען שביאליק, ובעיקר ממשיכיו, קפאו על שמריהם. לחידושיו הוא נתן לבוש ארצישראלי ציוני. כחלוץ שעלה בעלייה השלישית, הוא חשב שאם מקימים עולם חדש צריך לחדש גם את התרבות העברית.
אך גם בעיצומו של המרד בביאליק הוא תמיד דיבר על חידוש מתוך המשכיות, הוא הסתמך על ‘אבות' כמו ברנר, ועל חלקים משירת ביאליק, שבד בבד עם המרד שלו בה הוא גם העריץ אותה ואף הושפע ממנה. הרצון להמשיך את השושלת נבע לדעתי בעיקר מהחינוך שקיבל מאביו, שהיה למדן ואיש חב"ד. הידע של שלונסקי בתרבות העברית היה עצום, וספק אם היה מישהו, חוץ מביאליק, עם ידע כזה במקורות".
שלונסקי לא היה אדם דתי, אבל היה רליגיוזי והאמין בעבודת הרוח. “הוא חשב שהמשורר שווה בערכו לחלוץ, בתקופה שבה האמינו בעבודה פיזית, והשירה הייתה חשובה רק אם היא שירתה את מטרות הציונות", אומרת הלפרין. “שלונסקי לקח אלמנטים דתיים, כמו טלית וטוטפות, ונתן להם ממד חילוני. הקדושה שלהם הקרינה על החלוצים ובניין הארץ. בשירו ‘הלבישיני אמא כשרה' מופיעה השורה ‘בתים ניצבו כטוטפות/ וכרצועות תפילין גולשים כבישים סללו כפיים', שמדגימה את הקשר שהוא יוצר בין בניין הארץ לבין הדת. בתקופה מאוחרת הוא אמר שהמשורר מאמין באלוהים, משום שהוא זקוק לו גם אם הוא יודע שהוא איננו".
במלאת חודש לפטירתו שודר סרטה של בלה ברעם, “שלונסקי - סיפור חייו של אברהם שלונסקי, המקביל לסיפורו של העם היהודי". באחת הסצנות בסרט נראות עומדות דליה רביקוביץ מימינו של שלונסקי, ודליה הרץ משמאלו. הן גומעות בצמא את מילותיו. “אני נציג לשון עשירה בירושה וענייה בהווה", הוא אומר שם. “אני אוהב את כל הצעירים המוכשרים עם כל המרחק הביולוגי שבינינו, אולי מתוך שאני, ברבים מהם ראיתי ברדאר שלי, שזה בוסר שמבשר עסיס של פרי מצוין.
לגבי אדם שאני מזהה בו סימני היכר של ייחוד פיוטי, הייתי מייעץ לו קודם כל שלא יפחד מכמה דברים: שלא יהיו לו רגשי נחיתות ורגשי עליונות מזה שהוא צעיר. אל יהיה לו רגש נחיתות מזה שהוא מושפע ממישהו. בסך הכל ממה אני מושפע? מה עשה את האני שלי? העבר הגדול של תרבות ישראל, של לשון ישראל, של נס התמורות והחיות וההתערות של לשון בתנאים כאלה".
מה היו החידושים של שלונסקי? “הדבר בעל המשמעות הרבה ביותר הוא העובדה שהוא העביר את השירה העברית מהברה אשכנזית להברה ספרדית", אומרת הלפרין. “אחרי שלונסקי אף אחד כבר לא כתב שירה בהברה אשכנזית. שירי הנעורים שלו עדיין כתובים בהברה אשכנזית, אבל מוקדם מאוד, כבר בשנת 1922, החל לכתוב בהברה ספרדית. הדבר השני הוא יחסו ללשון העברית, ששמור לה מקום של כבוד ביצירתו.
הוא אהב אותה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. הוא חידש מילים וביטויים, יצר חידודים הומוריסטיים וביקש להפוך את הלשון העברית מלשון כתובה ללשון מדוברת. לפי השקפתו, הלשון בוראת את העולם, ולא להפך. הוא התנגד לשירה חווייתית ובעיקר למשוררים שממהרים להפוך את חוויותיהם לשיר. הוא האמין בשירה מופשטת, שבה אין תיאורים קונקרטיים. הוא השווה בין כתיבת השירה לעבודתן של הדבורים וטען שכמו שהדבורים אוספות צוף, אך נדרש להן זמן עד שהתהליך מתגבש והן הופכות אותו לדבש, כך גם המשורר מגבש את החוויה, ואז יוצק בשיר את תמציתה".
לפי הלפרין, שלונסקי הכניס לשירה אוצר מילים שלא היה בה קודם, למשל מילים שלא נחשבו ראויות לשירה: נזלת, מחלות, מוגלה, מטאפורות נועזות. “השקפת עולמו, בעיקר עד שנות ה־50, הייתה השקפה טרגית", היא אומרת. “הוא אמר שאין מקום לכתיבת אידיליות במאה ה־20. כמי שחווה את מלחמת העולם הראשונה, את הפרעות ברוסיה, גלגולים ותלאות שעבר עד עלייתו ארצה, הוא ראה בשירה אידילית זיוף. ברבות הימים זה השתנה, בעיקר לאחר שהצטרף למפלגת מפ"ם והיה צריך לכתוב ‘שירה חיובית' בהתאם לאידיאולוגיה מבית מדרשה של ברית המועצות".
אי אפשר לכתוב על שלונסקי מבלי להזכיר את חידושי המילים שלו, בהם: “בינלאומי" במקום אינטרנציונלי, “במאי" שהחליף את הרֵזִ'יסוֹר המוכר, “הצגת בכורה" שהייתה עד אז פרמיירה, “תוכנייה" במקום פרוגרמה ועוד. הוא המציא מילים כמו פרסומת ואסופי, צופר, תימהוני, סתגלנות, להטוטים ודשדושים. והיו גם חידושים שלא התקבלו: מחשפה במקום סטריפטיזאית, גלאי במקום דקולטה ו"שגר־פגר" – ובכן – אמבולנס.
“חבורה שערוריינית"
את המהפכות ששלונסקי היה שותף להן והוביל אפשר לראות בעולם ההוצאה לאור. “כתב העת ‘כתובים', שנוסד ב־1926 ביוזמתו של חיים נחמן ביאליק והיה אמור להיות ביטאון אגודת הסופרים העבריים, הפך עד מהרה לכתב העת המייצג את שלונסקי וחבורתו המודרניסטית שהתנגדו לדרכו הפואטית של ביאליק", מספר פרופ' מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, מחבר הספר “מוציאים לאור כמתווכי תרבות". “באמצעות כתב העת הם זכו להפיץ את יצירותיהם ומשנתם ולנהל את מאבקם בדור הקודם בספרות.
אגודת הסופרים נאלצה לנטוש את כתב העת הספרותי ולהקים לה אחד חדש משלה, את ‘מאזניים'. בהמשך, כדי לקבע את הדומיננטיות של שלונסקי, הוקם כתב עת נוסף, ‘טורים', שגם הוא הביא את יצירותיו של שלונסקי בצד נתן אלתרמן, לאה גולדברג, יעקב הורוביץ, אברהם חלפי, אבות ישורון ואחרים. המהפכה הזו באה לידי ביטוי גם בהוצאה לאור של ספרים על ידי החבורה של שלונסקי, חבורת 'יחדיו', ביניהם ‘אבני בֹּהו' של שלונסקי, ‘טבעות עשן' של גולדברג, ו'כוכבים בחוץ' של אלתרמן, שיעזוב את החבורה בהמשך בשל חילוקי דעות ספרותיים ופוליטיים".
הספרים, כמו כתבי העת, שימשו למימוש המהפכה בספרות העברית. “נראינו כמו חבורה שערוריינית, קולנית", תיאר שלונסקי עצמו את ההוויה התל־אביבית הספרותית. לפי נייגר, חילוקי הדעות בין אלתרמן לשלונסקי לגבי המעורבות של היוצרים בחיים הפוליטיים - הובילו לפרישתו של אלתרמן מן החבורה, אך זה לא מנע ממנה את התפתחותה. בהמשך חברו אנשי שלונסקי לאנשי השומר הצעיר ולהוצאת “ספרית פועלים", שקמה כראשונה מבין ההוצאות של תנועות הפועלים (1940־1939), ואחריה יקומו “הקיבוץ המאוחד" ו"עם עובד".
עם הקמת העיתון של השומר הצעיר “משמר" (לימים “על המשמר"), הפך שלונסקי לעורך מוסף הספרות של העיתון. “ב'ספרית פועלים' יכול היה שלונסקי לממש את המהפכה שלו במלואה, למרות חיכוכים פוליטיים וספרותיים עם ראשי התנועה, והגישה האוונגרדית שהוביל הייתה אבן שואבת למיטב היוצרים בארץ, בהם גם בני דור הפלמ"ח כמו משה שמיר, יגאל מוסינזון, מתי מגד, ס.יזהר, חנוך ברטוב, יהודית הנדל ואחרים", אומר נייגר.
ד"ר סוס כחול־לבן
שלונסקי האמין בכוחם של ילדים להבין יצירות “קשות". על הבסיס הזה בנה את “עוץ לי גוץ לי": מילים, חרוזים, תחבולות. קנוניה של הבמאי עם השחקנים, משרת שקורץ לקהל. הילד אצל שלונסקי יודע שמדברים אליו. איתו. ליצירה הזו, שעולה על הבמות כבר שנים ארוכות, מוקדש ספרה החדש של פרופ' חגית הלפרין, שיראה אור בקרוב בהוצאת “רסלינג", “שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי".
“אנו מדברים בעברית שלונסקאית ולא יודעים זאת", אומרת ד"ר ערגה הלר, מרצה בכירה עם התמחות בספרות במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע. “ביצירותיו המקוריות לילדים שלונסקי היה ילד ששיחק עם הילדים, דוקטור סוס כחול־לבן לפני שהכירו כאן את היצירות של דוקטור סוס. עד היום כיף לחזור אליו כי ‘נסעתי גם הנה/ נסעתי גם שמה/ אבל אין מצוינת/ כארץ הלמה'. וגם הפתיחה של ‘עלילות מיהו־מהו': ‘פה יראו לכם הפעם/ להטי־להטוטים/ ויאמרו דברים של טעם/ הנראים כפטפוטים'. שלונסקי תמיד השאיר לקוראיו ולצופיו טעם של עוד".
בכל הנוגע לתרגומים לעברית, אומנם הייתה לו העדפה ל"תרבות מתקדמת" וקלאסיקה רוסית, אבל המגוון תחת הנהגתו היה גדול: מפושקין וטולסטוי, דרך המינגוויי, שייקספיר, תומאס מאן ובודלר ועד פאבלו נרודה וז'ורז' אמאדו. “בתרגום אני מוסר את דיוקנו ומהותו של המשורר", אמר שלונסקי. “אמנות התרגום היא אמנות השחקן. כדי שאהיה המלט, ליר או נפוליאון, אני לא יכול לחדול להיות אני. רק אם האני חזק כשחקן, אוכל להיות ההוא".
ד"ר הלר אומרת שפועלו הספרותי ותרומתו לשפה ולתרבות העברית היו כה עצומים, עד שניתן לסלוח לו על “חטאים" בדיעבד, כמו כמה מתרגומי המחזות שלו שלא ישירות משפת המקור. “שלונסקי הנגיש לקהל שוחרי התיאטרון דובר העברית אוצרות תרבות והפך אותם לפנינים שלונסקאיות על־זמניות.
העובדה שתוכנית הסאטירה ‘'היהודים באים' בכאן 11, שנוצרה כמעט 50 שנה לאחר מותו, מוצאת לנכון להציגו כחלק ממערכוני חבורת ‘יחדיו' בקפה כסית, מוכיחה עד כמה היה מרכזי בימיו, גם אם נדחק לשולי השיח כיום", אומרת ד"ר הלר. “שלונסקי היה איש שפה, והוא לא נתן לחסרים לשוניים לעצור אותו. יצירותיו לילדים מכילות תחדישים, חלקם יחידאיים לו וחלקם השתרשו בשפה. הביטוי ‘זהו זה' הוא שלונסקי מובהק. שלונסקי לא חשש מייצוג השפה הדבורה, השגויה, כשהוא השמיט אותיות וחיקה לשון דיבור ועורר על כך את זעמם של המורים, ששלחו נגדו את נציגי הסתדרות המורים".
החודשים האחרונים לחייו היו בסימן התעוררות. הוא סיים ספר שירים חדש, שאת מרביתם כתב בחודשיו האחרונים, תרגם ספר שירה ותכנן להשלים כרך נוסף של סיפורי אסאק באבל בתרגומו. כשמת ביאליק הוא התבטא כך: “אי־ההשלמה בלב היא משום צורה זו של מוות החטוף, הבלתי מחויב, הבלתי בשל כלל. עוצם אני את עיניי כדי להכריח עצמי לראות את המוות הזה ואיני רואה אותו. איני משערו כלל, אף לא כמשהו מרומז ודחוק". באותן מילים השתמש אברהם יפה כדי לתאר את הפרידה משלונסקי, שהלך לעולמו בגיל 73 ב־18 במאי 1973.