ביום ראשון הקרוב תקבל שמיר, המתחזקת קריירה המתפרשת על פני שישה עשורים, פרס מיוחד מטעם דירקטוריון אקו”ם על תרומתה רבת השנים למוזיקה הישראלית. בנימוקי הפרס נכתב: “אסתר היא ללא ספק מהיוצרות הבולטות והמהפכניות במוזיקה הישראלית בכלל וברוק הישראלי בפרט”.
“בדיוק הייתי עם הנכדה הגדולה שלי ליה בת ה־7 בקניון כשהגיעה ההודעה מאקו”ם על קבלת הפרס, זו הייתה הרגשה מאוד טובה, והתרגשתי לספר לליה שסבתא שלה הולכת לקבל פרס על כל השירים”, מספרת שמיר. “ליה הסתכלה עליי בעיניים גדולות ואמרה: ‘אבל כבר קיבלת פרס, לא?’. היא התכוונה למופע המחווה לשיריי ‘חזקה מהרוח’ שהיה בינואר. יש לי שלושה נכדים: ליה (7), רעי (3) ומילי (חצי שנה)”.
שמיר (68), בתם של איש הקולנוע אשר הירשברג והעיתונאית תחיה בת אורן, החלה לכתוב שירים עוד בילדותה: “כתבתי שירים מגיל מאוד צעיר, מרגע שידעתי לכתוב כבר כתבתי שירים. השיר הראשון שאני זוכרת היה על הכלב שלי שמת, ודרך אגב, חלק ממנו התגלגל לפרויקט שירי הילדים ‘שירי חלב’, שבחודשיים האחרונים הוצאתי 11 משיריו ואולי זה יצא גם בספר.
כבר מגיל קטן ביטאתי את הכאב שלי בכתיבה ואני חושבת שמאותו יום הכתיבה הייתה סוג של הסללה של כל מה שעובר עליי. הייתי ילדה מאוד רגישה ומאוד ערה לכל מה שקורה מסביב. זו הייתה מתנה לאורך כל החיים, לראות איך מתוך הכתיבה מופיעים תכנים מעולמות פנימיים שאפילו לא ידעתי איך הם מגיעים, והרגשתי שיש פה השראה ושאני לא לבד ושהעולם הפיזי הוא לא כל מה שיש. זה משך אותי”.
בנעוריה בירושלים נהגה לשיר וללוות את עצמה בגיטרה בטקסי בית הספר ובצופים ואף השתתפה בתוכנית הכישרונות הצעירים דאז “תשואות ראשונות” ששודרה ב”קול ישראל”. בהמשך, טרם גיוסה לצבא, עברה לתל אביב בהזמנת המוזיקאי רפי קדישזון (שאירח אותה ברדיו והתלהב מקולה) והופיעה איתו באופן קבוע במועדון התיאטרון.
בשנת 1973 התגייסה ללהקת הנח”ל, במחזור של יהודה עדר, מיקי קם, אריק רודיך ואיתן גדרון, והשתתפה בתוכניותיה “סיפורה של להקה” ו”ויויו גם”, בהן שימשה כסולנית. סמוך למועד גיוסה פרצה מלחמת יום הכיפורים, ושמיר מצאה את עצמה מופיעה עם חבריה בפני חיילים בצל התופת והאש. “השירות בלהקת הנח”ל היה מאוד מורכב ורב חוויות”, היא אומרת.
“היינו להקה צעירה שעוד לא הייתה לה תוכנית וחיברו בינינו ובין להקת כוורת ולהקת שוקולד מנטה מסטיק והופענו ככה בתקופה מאוד טראומטית למדינה. לא כולם ידעו או הרגישו את זה אבל חיינו באווירה שקורה משהו נורא במדינה הזו, מדינה שנלחמת על קיומה, ולקח לי 35 שנים לכתוב את השיר ‘היא שרה’ על תקופת מלחמת יום הכיפורים בלהקה, שזו טראומה שהודחקה. לעומת כל מה שחיילים אחרים עברו אי אפשר להגיד שללהקת הנח”ל היה קשה, אבל היה קשה לראות מה החיילים והדור הבא עוברים בתקופה כזו. בסופו של דבר יצאנו מהמלחמה עם מדינה קיימת ולא עם מדינה שהוכחדה”.
במהלך המלחמה הכירה שמיר את מי שהפך לבעלה הראשון ולשותפה המוזיקלי, אפרים שמיר, אז כוכב להקת כוורת. הזוג נישא ב־1975 והחל לעבוד על מופע ואלבום משותפים. ב־18 בנובמבר באותה שנה יצא שיר הסולו הראשון של אסתר שמיר – “עברתי רק כדי לראות”, שאת מילותיו כתבה ועל הלחן והעיבוד היה אמון בן זוגה. השיר הפך ללהיט ענק ובשנת 1977 השתתפו בני הזוג כמלווים במופע של אריק איינשטיין “אנשים אוהבים לשיר”.
“אריק היה באמת אחת התופעות המדהימות”, אומרת שמיר. “לא הבנתי את זה אז כי הייתי צעירה מדי, אבל הצניעות שלו והצורך שלו להקיף את עצמו באנשים מוכשרים וצעירים ולתת להם מקום ובמה, גם מבחינת הרצון שלו לא להיות לבד על במה שכל כך הפחידה אותו וגם לתת צ’אנס לכישרונות אחרים. זו באמת הייתה חוויה מרגשת וגדולה”.
מילים ישירות ובוטות
בסוף 77’ יצא אלבומה המשותף עם אפרים ובשנת 78’ בני הזוג התגרשו, אך הוסיפו לעבוד ולהקליט יחד לאורך השנים ולשמור על קשר טוב. בשנת 79’ חברה לפרטנר אמנותי נוסף, יהונתן גפן, בתוכנית “קוראים לזה אושר”. החיבור הוליד את השיר “גבר ללילה אחד” ושירים נוספים בהמשך.
“אני לא זוכרת איך נולד החיבור עם יהונתן אבל ישבנו ביחד מתישהו והרעיון היה שהוא יכתוב על נשים ואני אכתוב על גברים כאיזושהי תשובה לאמירות הציניות, המצחיקות והרציניות שלו”, היא מספרת. “ככה כתבתי את ‘גבר ללילה אחד’ ואת ‘מסיבות יום שישי’. תמיד הייתה לי תחושה שיש מישהו שעומד על הבמה ומתריס נגד נשים ואין אף אחת שעונה לו, אז יהונתן נתן לי בהפוכה מין חומר להגיב אליו ולעמוד שם ולענות בשמי ובשם הנשים על כל ההתרסות נגד נשים. זו הייתה הופעה מאוד טובה, מצחיקה ומשעשעת. יהונתן הוא אחד הכותבים השנונים והאיכותיים שהיו לנו פה. בשנים האחרונות לא שמרנו על קשר, אבל הייתה אהבה מרחוק”.
עוד זיכרון שיש לה מגפן קשור למחמאה שקיבלה ממנו דווקא לאחר שחדלו לעבוד יחד. “כשהוצאתי את השיר ‘רגע לפני הסערה’ בתחילת האינתיפאדה ונפגשנו במקרה ברחוב, הוא אמר לי ‘אסתר, אני נורא גאה בך, במסלול שלך ובאמירה הזו לצאת עם שיר כזה בתקופה כל כך לא פשוטה’. בשבילי זו הייתה אחת המחמאות הכי גדולות שיש ממישהו שתמיד האמירה שלו הייתה חד־משמעית”, היא אומרת.
שמיר תקבל את פרס אקו”ם באותה משבצת ובאותו יום שבהם גם לואי להב, המפיק המוזיקלי המיתולוגי, יקבל. הקשר בין השניים נוצר ב־1980, כשלהב התמנה למפיק האמנותי והמוזיקלי שלה בשידוך האמרגן והמפיק מיכאל תפוח: “לואי עבד אז עם אפרים וכל מה שהוא נגע בו בתקופה ההיא היה רוקיסטי. איתן גדרון היה אמון על העיבוד של האלבום והביא צד מאוד רוקיסטי וכך גם יהודה עדר שניגן באלבום. גם המילים שלי היו מאוד רוקיסטיות, ישירות ובוטות ורצו ולהתריס, כמו בחורה צעירה עם אנרגיה”.
ב־82' יצא אלבום הבכורה שלה “במקום הכי נמוך בתל אביב”, בהפקתו המוזיקלית של להב ובעיבודו של גדרון, שהיווה פריצת דרך ביצירת רוק נשי בארץ, הן מבחינת התכנים והן מבחינת ההפקה. שיר הנושא, שיצא ביולי 81’, הגיע היישר למקום הראשון במצעד הפזמונים של רשת ג’ וזכה להצלחה. “אני חושבת שמבחינת הרוקיסטיות זה אלבום שלקח אותי לקצה שלי ולקח לי הרבה שנים לחזור לאמצע, שגם יש לי אמירה וגם הקול שלי יושב שם יותר בנחת”, אומרת שמיר בדיעבד.
“מבחינה זו אני חושבת שבאלבום ‘זה בינך ובין אלוהים’ (2011) שהוא גם רוקיסטי, יש כבר זמרת שהיא יותר בשלה ויכולה להכיל את הגוונים הרכים והמחוספסים של הרוק. חשוב לציין גם שאין ראוי מלואי לקבל את הפרס, הוא שינה כמעט כל בן אדם שהוא עבד איתו, לטובה ולעומק, גם אם קיטרו בדרך”.
"נשאבתי לעולם השקט"
לאורך הקריירה הוציאה שמיר שבעה אלבומי סולו ואלבום אוסף אחד, ומעידה כי כרגע אין אלבום חדש בקנה, בייחוד כשבשנתיים האחרונות גילתה אפיק יצירתי נוסף: הציור. “נשאבתי לעולם הציור ולעולם השקט. הציור מאפשר לי היום לחיות בהשראה ובשקט, שהוא ממש צורך חיוני”, היא מסבירה. “אחד הדברים שגיליתי הוא שהדבר הנפלא ביותר שיש בעבודה קולית וגם במוזיקה הוא השקט שבא אחרי זה ויותר ויותר נשאבתי לעולם השקט, והציור מספק לי זאת”.
מאז ומתמיד שמיר הייתה אמנית שלא חוששת להביע מחאה פוליטית וחברתית, נוקבת ככל שתהיה. היא עשתה זאת בשירים כמו “רגע לפני הסערה”, “אמצע ספטמבר”, “סוף ספטמבר”, “אנחנו באותה סירה” ו”רוצה לשמור עליך”: “התגובות שלי למה שקורה בארץ תמיד קיימות וזה לא קשור לשלטון כזה או אחר אלא לתחושה של בוגרת מלחמת יום הכיפורים ובוגרת הדור הזה שידע מלחמות, והדבר הכי חשוב היה למצוא דרך לדיבור ולשלום. בזמן מחאת בלפור כתבתי את ‘מסך שחור’ ו’תפילת הארץ’ והייתי כל שבוע ברחובות. לך תדע לאן הארץ שלנו הולכת, לאן הנשים הולכות ולאן החילונים הולכים”.
התרעות פיקוד העורף