מאז ה-7 באוקטובר מלווה אותנו השאלה כיצד ייראה עולם התרבות ביום שאחרי האסון הגדול. האם הקהל יחפש את המילה שכבר הפכה מאוסה מרוב שימוש - אסקפיזם, או שדווקא ירצה לצרוך אמנות שמהדהדת את מה שעברנו ואת העצב הגדול.
הוא היה שם בדברים קטנים וסמליים - בכיסא הריק שהוצב במרכז השורה הראשונה כקריאה לשחרור החטופים, בסרטים הצהובים שהוצמדו למיקרופונים ולפסנתר, בז'קט שהגיטריסט מאור ויזל לבש ועליו הכיתוב "מחזירים אותם הביתה עכשיו". אבל הוא היה שם גם בתוכן, בשירים שבוצעו וגם באלו שרותם בחר לא לבצע.
כך למשל נעדר מהסט-ליסט "איתו לנצח", הלהיט הגדול של קרח תשע. ניתן לשער שאם רותם היה מקיים את ההופעה החגיגית לפני חצי שנה, השיר הזה היה מבוצע, אבל באווירה המיוחדת והמרגשת אתמול הוא היה עלול להיות מנותק מהקונטקסט, וכנראה טוב שלא בוצע.
לעומת זאת, כמה מהשירים הגדולים של רותם, שמלכתחילה עוסקים בנושאים כמו פוסט טראומה והתמודדויות אנושיות, היו התרופה המדויקת ביותר שאפשר לקבל. "ברזל ואבנים", "עולה ויורד", "קראת לי קין", "מדברים על הילד" ועוד רבים וטובים - כולם נשמעו עוד יותר רלוונטיים, חזקים ונוגעים ללב מתמיד.
לאחר מכן עלו שוב לבמה קינן, שבן וצברי, וביצעו ביחד את "אנא אנא אנא", שהוא בעצם "Lover Lover Lover" של לאונרד כהן בתרגום של שבן, שצברי הקליט לפני כמה שנים. וכשנזכרים שכהן ביצע את השיר המקורי לראשונה בהופעות מול חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מקבלים עוד הדהוד של הקשר ההדוק בין ה-6 באוקטובר 73 ל-7 באוקטובר 23.
את המופע חתם "חום אנושי", וכך הגיע לסיומו הערב המרגש שהיה הכל חוץ מאסקפיזם, אבל היה הזדמנות לחגוג את הקריירה של רותם (עם המלווים המוכשרים: מאור ויזל - גיטרה, נטע רם - בס, גור שפיגל - תופים), שלרוב לא נמצא במרכז הבמה התקשורתית, אבל הוא תמיד נוגע ללב ותמיד מעניין.
התרעות פיקוד העורף