השיער של יעל דקלבאום כבר לא בלונדיני. הוא משהו בגווני הכסף-אפור-לבן. יש שיאמרו שזה דרמטי ומרתק. אחרים יטענו שהועם זוהרו. אבל מה שבטוח - הוא אמיתי לגמרי. בלי שמץ של צביעה, או העמדת פנים. וזה בדיוק מה שהקנקנית בת ה-35 שואפת שיהיה גם בתוכה. או כמו שהיא מגדירה זאת: "אני כל הזמן משילה קליפות. מתקרבת לליבה".

כי דקלבאום היא מהסוג המחפש. "המטפס", היא קוראת לזה. חסרת מנוחה. מחפשת כל הזמן משמעות עמוקה, בתוך עולם שהולך וסוגד לשטחיות. ולכן העובדה שהיא פרצה לתודעה וזכתה להצלחה כבר בגיל צעיר הקשתה עליה לא פחות משסייעה לה. "לא הייתי בשלה לתשומת הלב שפתאום קיבלתי", היא מסבירה, "והייתי צריכה לעשות עם עצמי הרבה עבודה בשביל לחקור למה אני שם. חיפשתי סיבה יותר עמוקה לעשות מוזיקה מאשר להתפרסם. משהו שם הרגיש לי נורא שטחי, תלוש".
 

אבל זה לא שהתפרסמת כדוגמנית או כבובת פופ. זכית להערכה מהרגע הראשון. 

"לא משנה. האישור האמיתי חייב לבוא מבפנים. הוא לא יכול להיות תלוי בהכרת העולם כלפיך. ברגע שהאושר שלך תלוי בעולם החיצוני אז אתה הופך להיות סירה מאד הפכפכה בים מאד סוער". 
 

בית הספר בקיסריה

עושה רושם שרק עכשיו, רגע אחרי שהוציאה את אלבום הסולו השלישי והיפה שלה "אנוש", הסירה של יעל דקלבאום מתחילה סוף-סוף להתייצב. אבל בואו נחזור רגע אחורה, כדי להבין את פשר הסערות. היא גדלה במושב עמינדב, למשפחה אנגלו סקסית ומוזיקלית. אביה, חבר להקת הפונדקאים, חיבר אותה למוזיקה ולבמות מגיל צעיר מאד, ובירושלים הכירו אותה כסוג של כישרון שתיכף יתפוצץ. וזה אכן קרה. כשהייתה בת 20, חברה בלהקה צבאית, דקלבאום הופיעה עם הפילהרמונית בקונצרט הוקרה לביטלס, בהשתתפות המפיק האגדי ג'ורג' מרטין. שם היא פגשה באחד, שלמה ארצי, שצירף אותה ללהקתו ואף ביצע איתה את הדואט "לא יודע מה עובר לך בראש". מסתבר שגם דקלבאום עצמה לא ממש ידעה.

"לא הייתי בשלה לתשומת הלב בתחילת הקריירה". צילום: אסף קליגר

 

"הייתי צעירה, ילדה נטולת כלים שנפלה על הזדמנות מאד גדולה ולתוך הפקה ענקית",  היא משחזרת. "זה היה הלם בשבילי. לעמוד עם שלמה ארצי בקיסריה ולשיר איתו דואט. קצת כמו 'כוכב נולד', במהירות ובממדים. לא הייתי בשלה לזה, למעמד הזה. הרגשתי שלא קניתי אותו במעשים. לא ידעתי איך לאכול את הסיטואציה, וכשלא יודעים איך לאכול משהו לא נהנים ממנו עד הסוף".
 

שלמה ארצי הוא אמן עם חושים מאד מחודדים. הוא לא הרגיש מה שעבר עליך?

"אני בטוחה שהוא הרגיש את חוסר הביטחון שלי, אבל עובדה שנשארתי איתו שנתיים ושהוא המשיך להחזיר אותי לבמה שלו. אולי כי כמה שהחוויה הפנימית שלי הייתה מורכבת, החוצה הדברים הוקרנו אחרת. היה בי משהו שאי אפשר להסביר, שהתמודד עם הבמה הזו בצורה יפה. נתתי את עצמי כשהייתי אתו על הבמה. אני לא מתחרטת על הפרק הזה. הוא היה בעיקר מרגש, וכמובן בית ספר ענקי".
 

שנים ספורות אחר כך, בית הספר כבר הפך לאוניברסיטה. דקלבאום התחברה עם דנה עדיני עוד בימי הלהקה הצבאית. אחרי השחרור, עדיני עבדה בחנות בגדים ברחוב בוגרשוב בתל אביב, מול חנות בגדים שבה עבדה קרולינה. מהון להון נוצרה שלישיית הבנות נחמה. הן החלו לפעול ב-2004, ההופעות שלהן הלכו וצברו תאוצה. כשיצא אלבום הבכורה ב-2007, הוא כבר זכה להצלחה גדולה.

דקלבאום, שכתבה והלחינה חמישה משירי האלבום, מצאה את עצמה שוב מסונוורת מאור הזרקורים. ויכול להיות שזו אחת מהסיבות לכך שהבנות נחמה לא הוציאו מאז עוד אלבום. "התחשק לכל אחת לעשות את הדבר שלה", היא מסבירה. "ויש משהו מאד תובעני בקריירת סולו. לא חשבתי שזה יהיה ככה, אבל זה ככה. אני לא יודעת להסביר למה לא יצא עוד אלבום, אבל יכולה להגיד לך שאין בי שמץ של ספק שנעשה עוד אלבום ביחד. הרצון הזה קיים וזה יקרה. כי בבסיס, אנחנו קודם כל משפחה. אנחנו אחיות. לכל אחת מאיתנו יש כמה שירים שהיא שומרת בצד, לבנות, מתוך אמונה ותקווה שעוד נתכנס. הזמן של הבנות עוד יגיע".


 

 קשורה למדינה

בשנת 2009 יצא אלבום הסולו הראשון שלה, "ground zero", שכל שיריו באנגלית. האלבום השני, "שמחה ועצב", יצא בראשית 2012, כלל רק שירים בעברית והוקדש לאביה, שנפטר זמן קצר קודם לכן. באלבום החדש שיצא עכשיו מופיע השיר "twenty seven", העוסק ביחסים של דקלבאום אתו. "אבא שלי תמיד אמר לי", היא שרה – ואני מתרגם לעברית – "שעוד אגיע רחוק. קבלי את העובדה שאת הכי טובה, כי זה בדיוק מה שאת. לא ידעתי אז שהוא מדבר מגרונו של ילד חולם".  
 

"אבא שלי שתל לי חלום נורא גדול בראש", היא מסבירה. "מהרגע שיכולתי להבין משהו בעולם הזה, היה לי את החלום הזה. הוא הסתכל עליי בעיניים מאד מאמינות, אפילו מעריצות. היה משוכנע לגמרי שאני אהיה כוכבת מוזיקה גדולה. ולא רק בארץ, בכל העולם. זה חלום שהיה לגמרי לא פרופורציונלי למציאות. ובאיזשהו שלב הבנתי שהוא דיבר כאדם חולם. העניין הוא, שלפחות בהתחלה כל מה שהוא חלם בשבילי התגשם. הופעה עם ג'ורג' מרטין, החיבור לשלמה ארצי, הבנות נחמה. עד שאבא שלי נפטר, הוא היה מאד מבסוט ממה שקרה לי".
 

ההמשך היה פחות זוהר. שני אלבומי הסולו של דקלבאום זכו לביקורות מפרגנות, אבל לא הצמיחו להיטים גדולים. היא נאלצה להתמודד עם המציאות הכלכלית המורכבת של המוזיקה הישראלית, ועם חוסר הוודאות המקצועי, שהוא הדבר הוודאי היחיד שיש בה. המשך אותו שיר, "twenty seven", מרמז על ההתפכחות: "גם אם לא זוכרים/ מכירים אותי", היא שרה, "אני לעולם לא יכולה להיכנע. חייבת להמשיך ולהזרים את המוזיקה שלי". 

והיא המשיכה. כשדקלבאום החלה לעבוד על אלבומה השלישי היא יצרה קשר עם לייבל צרפתי גדול שהתלהב מהחומרים והבטיח לה הרים וגבעות. אבל העניינים התעכבו, ההרים הפכו לצל הרים, ובסופו של דבר היא החליטה לפנות לפתרון החדש למדי של מימון המונים, דרך אתר הדסטארט. "כשראיתי ששום דבר לא זז עם האלבום", היא אומרת, "החלטתי שאם האנשים שאוהבים את המוזיקה שלי רוצים שאעשה אלבום, יהיה אלבום. ואם לא, אז לא". 

זה מפחיד, כשאת מנסחת את זה ככה. שמת את כל הז'יטונים המקצועיים שלך על קמפיין אחד.
 

"זה באמת היה צעד מאד מפחיד וגם לא כל כך מתאים לאופי שלי - להציב את עצמי במקום כזה מול הקהל. אבל הבנתי שכנראה זו הדרך החדשה, שמאד מתאימה לימינו. היעדרות המתווך עם הכסף, והיכולת להגיע לחיבור מיידי בינך ובין צרכן המוזיקה, התאפשרה בזכות האינטרנט, וזה מבורך. אנחנו בימים של יציאה מהקופסה. מה שכן, קמפיין כזה הוא עבודה קשה. פייסבוק, טלפונים, חברים, לבדוק כל הזמן כמה תרמו. ועוד יצאנו לדרך כשהתחילה המלחמה. כשצילמתי סרטון לקידום הקמפיין זה היה היום השני של המלחמה בדרום והייתה אזעקה באמצע הצילומים. ברור שהמשכנו. החלטתי שאני לא אתן לשום דבר חיצוני לעכב את העבודה שלי".
 

הקמפיין של דקלבאום הצליח מעל המשוער. היא הצליחה לגייס 140 אחוזים מהסכום שאותו ביקשה. כך קרה שדווקא פתרון הדחק הפך לנקודת ציון בקריירה שלה. "זה מאד ריגש אותי", היא אומרת. "יצאתי להקלטות חמושה בהמון אמונה. הרי פה אם אתה לא בקודקוד של המיינסטרים, העשירון העליון, אז הקיום ממוזיקה הוא לא דבר מובן מאליו ובטח לא קל. וזה נובע מעובדה פשוטה - יש מעט אנשים בארץ. זה הכול. בניתי קהל ממש אמיתי ויפה במשך השנים ואני נמצאת במקום טוב עכשיו. הדסטארט מוכיח את זה. ישראל לא קלה, אבל אני יודעת שיש תקופות של הצלחה ויש תקופות של שפל לכל אמן פה. זוהי ארצנו".
 

ואיך את באופן כללי, עם ארצנו?

"יש משהו חם בארץ הזו, וזה לא רק מזג האוויר. אני לא יכולה להסביר את האהבה והחיבור שיש לי כשאני נוחתת בארץ. גם אם אבלה כמה שנים בארצות הברית ואעשה דברים בחו"ל, אני תמיד אשמח לחזור לפה, עם כל ההשגות שיש לי מהפרצוף של המדינה הזו. זה משהו מבפנים שקשה לי להסביר – אני אוהבת אותנו. מרגישה חלק".
 

נגד אאוטינג

החיבור לישראליות לא בא לדקלבאום בטבעיות. היא גדלה, כאמור, בתוך בועה אנגלו סקסית, ולדבריה החלה להכיר מוזיקה ישראלית רק בגיל ההתבגרות. רק בצבא היא התוודעה למלחמת עפרה וירדנה. לאחרונה גם עברה קורס מזורז בישראליות, כשהצטרפה לסיבוב ההופעות האקוסטי של משינה. "זו הייתה חוויה להכיר אותם", היא מחייכת, "להיות חברה שלהם. חבורה של אנשים מקסימים. נסענו יחד בוואן, הופענו בחו"ל, הכול. הם נתנו לי לגמרי להרגיש חלק מהם. סיפרו לי שאני הבחורה הראשונה שהם נותנים לה להצטרף לנסיעות בוואן, אחרי 30 שנה. המפגשים עם שלמה ומשינה עזרו לי להשתלב בנוף הישראלי הזה, אני רואה בזה מזל גדול. רק שעם משינה כבר הייתי במקום אחר. יותר ידעתי איך לאכול את זה, ליהנות".
 

אבל דקלבאום לא מוותרת על הצד האנגלו סקסי שלה. לאחרונה היא חזרה מסיבוב של שבע הופעות בארצות הברית, שלגאוותה לא נערכו רק בפני קהילות יהודיות, אלא פתוחות לגמרי ("תמיד הרגשתי שאני חייבת להביא את המוזיקה שלי לשם. הפעם הצלחתי"). האלבום החדש שלה משלב שירים בעברית ובאנגלית. חיבור שנשמע אצלה טבעי לחלוטין.

"הייתה לי את ההתלבטות הזו עם יוסי פיין, שהפיק את האלבום", היא משחזרת, "והוא אמר 'עזבי אותך. בואי נבחר את השירים שבא לך לנגן. לא משנה באיזו שפה'". את פיין היא הכירה בערבי ג'אם משותפים במועדון "האזור", ופנתה אליו בבקשה להיות המפיק שלה, למרות שלא היה מדובר בחיבור הכי מתבקש על פניו. "אהבנו את האנרגיה אחד של השני", היא אומרת, "אבל קצת חששתי. אמרתי לו – 'זה לא גרובי, לא הסגנון שאתה בדרך כלל מפיק', והוא ענה 'מוזיקה זה מוזיקה, זה לא משנה. יש לך גרוב פנימי, וכל מה שאנחנו עושים פה זה מגלים אותו ומתרגמים אותו'".
 

מה שנכון. עבודת ההפקה של פיין באלבום הזה היא בית ספר לצניעות מוזיקלית. לדרך שבה מפיק מוזיקלי מצליח להשביח את האמן, ולא חש בצורך לפזר סימני דרך לנוכחות שלו. דקלבאום של "אנוש" נשמעת חיונית , חדה ו- כן, גם מלאת גרוב פנימי. אני לא בטוח שבאלבום היפה והאישי הזה נמצאים שניים-שלושה הלהיטים שיסייעו לה להעפיל לפסגות המוזיקה הישראלית, אבל הוא בהחלט מבסס את יעל דקלבאום כיוצרת חשובה ומעניינת.
 

בינתיים, היא מתפרנסת גם כמורה. פיתוח קול, יצירה, פרפורמנס. כולל בבית הספר "מזמור", שמיועד למוזיקאיות דתיות. היא מלמדת שם 30 בנות, שהיא ממש אוהבת, ומדברת על המקום בעיניים נוצצות. "לפעמים אני מרגישה שהן מקבלות המון השראה מהמפגשים איתי ושאני מסמלת להן חופש, בכל מיני מובנים", דקלבאום אומרת, ומתכוונת בין היתר לעובדה שהיא לסבית מוצהרת, וחיה עם בת זוג, ליאת אביב, כבר שלוש וחצי שנים. "לא יצאתי מהארון", היא מסבירה, "כי אף פעם לא הייתי שם. מעולם לא הסתרתי את זה. אנשים אחרים עשו את העבודה בשבילי. מבחינתי, זה כבר לא כזה ביג דיל. קורין אלאל עשתה עבודת קודש, גם רונה קינן. ברגע שכמה יצאו עם זה, זה יותר קל בשביל השאר".
 

תמיד התייחסת לזה בנון שלאנטיות, או שהיו גם קשיים?

"בגיל ההתבגרות זה כן היה עניין. לגלות, להשלים. ואז המעבר הקל של להגיד לאמא ואבא וזהו. ברגע שאומרים לאמא ואבא, באמת זהו".
 

במסגרת החיבה היתרה שלה לחופש, ולחוסר קטלוג, דקלבאום גם לא משתגעת על השיוך האוטומטי שנעשה בינה ובין "הקהילה". "אפשר להבין למה נוצרה קהילה כזו ואת ההכרח בהיווצרות שלה", היא מסבירה. "הם עושים עבודה נורא חשובה עם בני נוער ואנשים מהמגזר הדתי שאין להם למי לפנות. אני עושה מה שאני יכולה כדי לעזור, כמו השתתפות בהופעות, אבל אני לא אוהבת להיות משויכת לקהילה ספציפית או לנושא ספציפי. גם השירים שלי לא כאלה. זה עוד משהו שהוא אני, ממש לא כל מה שהוא אני. וזו גם ההשקפה שלי בנושא האאוטינג. אני לא מאמינה בלכפות על אף אחד שום דבר. זה פשוט לא יפה בעיניי. לכל אחד יש את הזכות לפרטיות שלו".
 

יש לך מחשבות על ילדים, משפחה?

"אני רוצה ילדים. אנחנו מתכננות את זה מתישהו, אבל אני מחכה עם זה קצת. זה נמצא באופק. עוד שלב התפתחותי".
 

אם כבר מדברים על התפתחות, מה עם השיער? יישאר כסוף לנצח?

"תראה, את השערה הלבנה הראשונה גיליתי בגיל 19. אני אוהבת את זה ככה. אבל יכול להיות שיום אחד יבוא לי לצבוע. למה להגביל מראש את האפשרויות?".