היה חם במוצאי שבת האחרון. חם, תרתי משמע. מצד אחד, הטמפרטורות הנוסקות; מצד אחר, סערו הרוחות ברחבי הארץ. ההפגנות נגד פיגוע הזוועה בכפר דומא ופיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים התנהלו במקביל.

ושמעון בוסקילה? ״הייתי באותו זמן בעולם אחר״, הוא מודה. ״לא הייתי מודע לקיום ההפגנות עד סמוך להופעה שלי בהיכל התרבות, כשהיו דיבורים על פקקים ועל עומס בדרך. הייתי במתח - כן יבוא? לא יבוא? חשבתי על הקהל. אכן, חששתי, אבל הקהל לא הפסיק לנהור והאולם התמלא. אחרי שני לילות בלי שינה, רק אז נרגעתי והבנתי שהקהל באמת אוהב אותי״.

ועד כה לא היית בטוח באהבת הקהל אליך?

״עד ההופעה בהיכל באמת לא ידעתי עד כמה שאוהבים אותי. גם לא יכולתי לדעת. עד עכשיו לא פתחתי קופות. ישר קפצתי לבריכה הכי גדולה. היה מטורף בהופעה. רציתי לחבק את כולם אחד-אחד ולהודות באופן אישי. ממש גרמו לי להיות באופוריה ולהשתחרר מהלחצים שהיו עלי״.

לא סתם אופוריה, אלא הגשמת חלום כפולה. הילד שפנטז לכבוש את היכל התרבות בעירו הדרומית, נתיבות, כבש תוך חודש גם אותו וגם את היכל התרבות בתל אביב: ״מצאתי את עצמי מול 2,500 איש שבאו לשמוע אותי, ומול העיניים שלי צץ הילד מאז, כשהייתי מתפלח לא פעם להיכל כדי לזכות לתופף בתופים מול המושבים הריקים ולחלום שיום אחד אעשה זאת מול אולם מלא בקהל. גבאי, אב הבית של ההיכל, היה מרוקאי עצבני. כשהיה תופס אותי, נהג לקלל אותי במרוקאית ולאיים להעיף אותי הביתה. 'תן לי עשר דקות לחלום חלום', הייתי מתחנן שירשה לי ליהנות עוד קצת מהקסם של התופים״.

בעוד בוסקילה חוזר על הסיפור מילדותו, שבו שיתף את הקהל בהופעה, דבריו מטיסים אותי כ-20 שנה לאחור: מרץ 95'. אני בדרך הארוכה לנתיבות כדי לראיין את חברי להקת סהרה. בוסקילה הצנום והצנוע נראה אז שבוי ברפרטואר המרוקאי שלה ונטול יומרות להופיע בתל אביב, ש״בכלל לא הייתה בתוכניות שלי״. ״כל מה שרציתי זה לעשות מוזיקה״, הוא מעיד. ״מוזיקה, שהיא בשבילי הכל, והוציאה אותי מלא מעט מצבים לא טובים. לא ראיתי את החיים שלי בלעדיה״.

תרמתי את חלקי

הוא נולד ב-66' באופקים, בן יחיד להורים שעלו זה מקרוב ממרוקו. ״גדלתי בנוף די עצוב״, הוא מעיד. בן תשע וחצי היה כאשר התקף לב עקר את אמו בת ה-34 מחייו וטלטל את עולמו. ״זה מאוד טראומטי לאבד אמא בגיל כה צעיר ומה שראיתי אז מלווה אותי כל החיים״, הוא אומר.

תוך חצי שנה עבר עם אביו לנתיבות, להיות קרוב למשפחתו. ״בנתיבות התחברתי למוזיקה״, הוא מספר. ״דרכה יצאתי מהדיכאונות שהיו לי לאחר המוות של אמא שלי״.

מוזיקה מזרחית?

״עדיין לא. מוזיקה ישראלית. אריק (איינשטיין). שלמה (ארצי). גם להקות רוקנרול כמו לד זפלין וסטינג, שתמיד אהבתי לשמוע, ובאלבום החדש שהוצאתי זכיתי להקליט שיר שלו״.

בוסקילה תופף ולא העז לשיר. הביישנות החביאה בו את כישרון השירה הטבעי שלו. עם הזמן עבר לגיטרה ב CO2, להקת המתנ״ס המקומי. ״נמאס לי להיסחב עם התופים״, הוא מספר בחצי חיוך. ״כמי שתמיד מחפש אתגרים, לימדתי את עצמי לנגן בגיטרה״.

מי שכתב כמה מהשירים היפים ביותר בזמר העברי הוא אוטודידקט מושלם במוזיקה ומלחין את לחניו, הפורטים על מיתרי הרגש, בלי ידיעת תווים. ׳׳בתקופה שלי לא היה 'כוכב נולד', גם לא 'בית-ספר למוזיקה'״, הוא מציין. ״אפילו לא הייתי בלהקה צבאית״.

על כך בוסקילה איננו סולח. ״הכי רציתי לשרת בלהקה צבאית״, הוא נזכר. ״בגלל פרופיל גבוה, לא היו מוכנים לשלוח אותי למבחנים ללהקות, אבל כבן יחיד, גם לא שלחו אותי לקרבי ואת השירות העברתי כעובד רס״ר. מאוד נעלבתי שאפילו לא אפשרו לי להיבחן, לפחות שאדע אם אני טוב או לא, והבנתי שהחמצתי קרש קפיצה לקריירה באזרחות״.

מבחינתו, יש גם צד שני למטבע: ״בדיעבד אני מבין שדברים לא קורים סתם והכל לטובה. שירות בלהקה אולי היה מקלקל את הטבעיות בשירה שלי ומחספס אותה. לא, אז לא. מצדי מאוד אשמח לכתוב ללהקות צבאיות״.

כשהשתחרר, נסע לקרוביו בניו יורק ועבד בחנות אלקטרוניקה שבבעלותם. אחרי שנתיים, חזר ארצה. ״אני מאוד אוהב את המדינה שלנו ומת עליה עם כל הבלגנים שבה״, הוא אומר. ״הייתי במלא מקומות בחו״ל עם נופים מדהימים, אבל אין כמו ישראל, שהכי כיף להיות בה״.

כששב לנתיבות, היה מעורב בהקמת להקת סהרה. ״היה משעמם כזה, אין הרבה מה לעשות בעיירת פיתוח״, הוא מסביר. ״אם אנחנו יודעים לנגן - יאללה, סבבה, בוא נעשה עם זה משהו. ככה אמרתי ליורם מימון, חבר שלי שם. הכוונה הייתה להיות להקת חתונות, אבל אף אחד לא רצה אותנו. אפילו בחינם. להקת 'קצפת', קראנו לעצמנו. לא הלך. אז החלפנו ל'סהרה' מתוך החלטה לעשות משהו אותנטי, מרוקאי כזה״.

״את״, השיר הראשון שכתב עם תושב העיירה, משה הדר, היה הלהיט הגדול של סהרה, בצירוף מילים במרוקאית של חנניה אברג'יל המנוח, הסולן השני של הלהקה. ״הכנות שבשיר דיברה לאנשים עם איזו פשטות שהייתה בו״, הוא סבור.

עם הלהיט הזה הם נחשפו בטלוויזיה. ירדנה ארזי עשתה לו גרסה משלה ב״עבודה עברית״. השיר שם את בוסקילה על המפה. אבי גואטה ביקש ממנו שיר לשרית חדד. הוא הביא לחן וקיווה בלי למצמץ שאהוד מנור יכתוב לו את המילים. ״בין המילים בג'יבריש שהיו בסקיצה שלי נכללו המילים אדמה, גן עדן, נשמה״, הוא משחזר. ״נסעתי מנתיבות לתל אביב בקו 351 והשארתי בקול ישראל את הסקיצה לאהוד. אחרי שלושה ימים הוא התקשר אלי. 'יש לך דף, יש לך עט?', הוא שאל אותי והכתיב לי את המילים של 'הייתי בגן עדן'. פתאום השמיעו את השיר בלי סוף. זה היה הניצחון שלי. בבת אחת הרגשתי כחלק מהתרבות הישראלית. התקבלתי!״.

אבל לא כמבצע המקורי.

״נכון, אבל ראית בהיכל התרבות מה הלך שם כששרתי שם את 'עד סוף העולם', שחיים משה ויואב יצחק שרו במקור, את 'תגידי' 'של' ליאור נרקיס ו'שיר תקווה' 'של' מירי מסיקה. בסופו של דבר, הילדים חוזרים הביתה. כרגע אני לא כותב לאחרים. תרמתי את חלקי. כעת, אני מתרכז בעצמי״.

בוסקילה התגלה עם ״את״ ונחשף עם ״הייתי בגן עדן״, אבל היה זקוק לעוד קפיצת מדרגה קטנה כדי להתקבל לחיק הקונצנזוס. זה קרה לו בשנת 2000: ״שלמה ארצי ראה אותי בטלוויזיה ונדלק על השיר 'עלש', ששמע שם. כשהזמין אותי לשיר איתו את השיר, זה הפך לי את החיים והקריירה שלי קיבלה ביטוי אחר״.

שלמה ארצי. צילום: משה שי, פלאש 90

ההופעה הבודדת הפכה לחמש שנים קסומות בהרכב של ארצי. ״הכי נהניתי בעולם״, מציין בוסקילה. ״הוא היה בשבילי סוג של מנטור ולמדתי ממנו המון, אם כי הבנתי שאין לנוח על זרי הדפנה וצריך להפשיל שרוולים ולהמשיך הלאה״.

כפי שראינו בהיכל התרבות, למדת ממנו לרדת לקהל בהופעה; רק המגבת הייתה חסרה.

״לא, לא, אצלי זה בלי מגבת. את הירידה לקהל אכן למדתי משלמה וגם מהחתונות שבהן הופעתי בראשית הדרך״.

בעודך מתערבב בקהל, נתקלת במישהי שלפתע הצטרפה אליך בשירה.

״פתאום נתקלתי בשירי מימון. ישר חיבקתי אותה ושרתי איתה. אני מאוד אוהב את שירי. חמש שנים נהדרות הופענו יחד. מאז כל אחד מאיתנו בקריירה שלו, אבל מדי פעם אנחנו ממשיכים. יש בינינו הרבה כבוד ואין אגו. והכל התחיל משירים שהתבקשתי להלחין לאלבום שלה״.

אתה מתאר את עצמך כמופנם, והיא בהחלט לא כזאת.

״זה מה שיפה כאן. אנחנו צירוף של הפכים. הניגודים בינינו יצרו חיבור מנצח. חיבורים, זה מה שאני אוהב. כך היה כשאירחתי בהיכל התרבות את דיקלה ואת מתי כספי״.

עם שירי מימון. צילום: אריאל בשור

במהלך הזמן הפתיע בהופעתו בסדרת ״המיוחדת״. ״כשהוזמנתי לשחק שם ראש משפחת פשע, לאחר שהבמאי ראה אותי בקליפ לשיר שלי, צחקתי״, הוא נזכר. ״מה לי ולמשחק? אפילו מוזיקה לא למדתי. אחרי שעשיתי את זה, דחיתי הצעות נוספות למשחק. אני עסוק בשלי, אבל אף פעם לא אגיד מראש לא. כבר אמרתי שאני אוהב אתגרים״.

מול תהפוכותיו המוזיקליות, צפה בתהפוכות שעברו על אביו. ״הוא היה צ'ארמר לא קטן, שהתחתן שלוש פעמים״, בוסקילה סיפר לקהל במהלך הופעתו. ״אולי בגלל זה נשארתי רווק עד היום. איך נשארתי? אני מאמין שבחיים מה שצריך לקרות, קורה״.

אתה כבר בן 49.

״אז מה? יש כאלה שממהרים לחופה והנישואים מתפרקים להם תוך שלושה חודשים. אני מחכה להכי טוב שיכול לבוא. מצפה למישהי כנה, שתרצה אותי לא רק בגלל שאני שמעון בוסקילה, שמוכר מהמוזיקה״.

לבד בצמרת

מות אמו של בוסקילה השפיע על אביו, שהתמכר בעקבותיו לטיפה המרה. יחסיו עמו הידרדרו לאחר שנישא בשלישית. בוסקילה לא הסתדר עם האישה החדשה. לדבריו, אף על פי שגרו קרוב אחד לשני, לא החליף מילה עם אביו בשנתיים האחרונות לחייו. כשהוזעק לבית החולים, ב-2000, אביו כבר לא היה מסוגל לדבר איתו, רק אחז בידיו עד תום. ״עכשיו אני מבין, עכשיו אני סולח״, בוסקילה שר במילותיו של נעם חורב באחד השירים העוצמתיים באלבומו החדש.

סולח למי?

״לעצמי, עם כל רגשות האשם שהיו לי״.

מה הביא אותך לחשוף בפני הקהל את הסיפור עם אביך?

״הגיע הזמן. רציתי לחשוף את עצמי, לאחר שתמיד הייתי מופנם וסגור, מתחבא כזה, נתון בתוך פחדים. כשהוצאתי הכל החוצה, הרגשתי הקלה״.

בעצם, הקלה בעירבון מוגבל. בוסקילה חי בעולמות מנוגדים. הוא אפוף באהבת הקהל, אבל כשהוא עובר את סף ביתו, בתל אביב, הוא מוצף בבדידות. ״אפשר להגיד שאני ליצן עצוב״, הוא מסכם את מצבו בחדות. הקריירה היא זו שהעבירה אותו לתל אביב. ״בשנה הראשונה היה קשה״, הוא מודה. ״לא הכרתי אף אחד. אבל אנשים טובים נתנו לי חיבוק חם וגרמו לי לאהוב את העיר הגדולה. היום אני מת עליה. יש בה מסעדות נהדרות״.

בראיון בעבר סיפרת לי שאתה אוהב להכין אוכל מרוקאי.
״אוהב, אבל מבאס לאכול לבד״.

בניגוד לאמנים רבים, בוסקילה נשאר מחוץ לפוליטיקה. ״אני מופיע בכל הארץ, לאן שמזמינים אותי, אבל את הדיבורים אני משאיר לאחרים״, הוא מבהיר. ״אני עוסק במוזיקה נטו, נשמה״.

ואיזו מוזיקה שובת לב הוא מביא לנו באלבומו החדש, ״למה לי״, שיצא בהליקון. צליליו חודרים לוורידים וממיסים לבבות. איתם הקהל נעמד בהיכל על רגליו והצטרף אליו בשירה. ההופעה הפכה להפנינג בלתי נשכח.

מה הלאה? קיסריה?

״אין לי תוכנית עם יעדים. אין לי רשימה של אולמות ואצטדיונים. עם המוזיקה שלי אני רק רוצה לעשות טוב לאנשים ולגרום להם להתרגש ולאהוב״.