בנובמבר 2004, כשהם אוחזים בשלושה אלבומים באנגלית, שני אלבומי מופת בעברית ("רשת פרפרים" ו"האיש שראה הכל") ואלבום מחווה מקסים ל"שבלול", להקת רוקפור מצאה את עצמה חורשת את ארצות הברית בהופעות.



פתאום, באמצע הכל, החליט הסולן אלי לולאי לחזור לארץ - ולהשאיר את ברוך בן יצחק, מרק לזר ואיסר טננבאום, לבד באמצע סיבוב הופעות בסן פרנסיסקו. בהמשך צירפה הלהקה את הקלידן יקי גני, והקליטה עוד שלושה אלבומים: שניים באנגלית ואחד בעברית, אבל דבר אחד היה ברור: הסיפור של לולאי בלהקה נגמר.



אחרי עשור של ניתוק, חזר לולאי לפני כמה חודשים להופיע עם רוקפור חד־פעמית, במה שהוליד סדרת הופעות נוספת ושני שירים בעברית: "נמר של נייר" ו"חלקיקי אבק". בתוך סיבוב הופעות הקיץ שלהם, מספרים כעת לולאי, בן יצחק וטננבאום על מה שהוביל אותם לחדש את הקשר.
 

"הכל התחיל מרעיון, או חצי בדיחה, שמישהו זרק לגבי אירוח של אלי, לקראת מופע ההשקה לאלבום הקודם שלנו ב'בארבי'", משחזר בן יצחק. "לא היינו בנתק של להיפגש ברחוב ולהתעלם אחד מהשני. הזמנו אותו לחזרות איתנו, ובשנייה שהוא נכנס לאולפן, לא דיברנו יותר מדי, אלא התחלנו לנגן. בתכלס זה נראה כאילו לא קרה בינינו כלום, וכאילו לא עברו עשר שנים מאז הפעם האחרונה שלנו יחד".
 
 "במשך שנים הכנתי בראש תסריט, עם כל הקולות והשדים שצצים, ומה אגיד במקרה כזה וכזה, אבל הכל נזרק הצדה כשנפגשנו שוב", אומר לולאי. כנראה עשר שנים זה מספיק זמן כדי לרפא את כל הסדקים. בסך הכל כולם באו מכוונה טובה של לעשות מוזיקה וליהנות מתהליך היצירה יחד. אם תרצה, זה מרגיש כמו מילואים או פגישת מחזור". 
 
לא היה רגע שבו דיברתם על מה קרה בעבר ופתחתם הכל?
"זה לא בקטע של להתרפק על העבר, וזה לא שפתחנו חשבון ישן בינינו", אומר טננבאום. "מהפרספקטיבה של היום, אנחנו מבינים מה עבר על אלי, מהבחינה של להשאיר משפחה בארץ, ולהמריא עם עוד שלושה אנשים כדי להופיע בחו"ל אינטנסיבית ולכבוש את אמריקה. אישית, היה לי קל להזדהות איתו, כי הייתי גרוש עם שני ילדים".
 
 "הכוונה הייתה לחזור מטור עמוס ומיותר, שמישהו לא תכנן טוב, ומשם הכל התפרץ", אומר לולאי. "כשאנשים אומרים לך שהם רוצים לעשות דברים אחרת ובלעדיך, מה תעשה? הייתי צריך לקבל את זה להמשיך הלאה. ככה גם כשפנו אלי, ואמרו ששוב אני רצוי".
 
מה היה גודל הזעזוע ללהקה?
 "השוק היה להישאר לבד כשלישייה", אומר בן יצחק. "העזיבה של אלי לא באה בהפתעה. היה ברור לכולנו שמישהו יעזוב, אולי אפילו אני. היינו חבורה של ארבעה גברים, לא ילדים, שישנים יחד באותו מקום, ונמצאים כל הזמן יחד. זה לא דבר קל. התקופה ההיא הייתה בית ספר מטורף עבורנו. עלינו לבמה לנגן, בתוך עשר דקות של הכנה ובלי הנחות. את אף אחד מסביבנו לא עניין מה קרה לנו בתוך הלהקה. אמריקה לימדה אותי לעבוד קשה. אם פה מקבלים את המוזיקה כעניין של תחביב, שם זה מקצוע רציני לכל דבר, והיחס אליך בהתאם. בלי קיצורי דרך".
 
מדוע חזרתם לארץ?
"בעיקר בגלל המשפחה. הסתובבנו חמש־שש שנים בעולם, בזמנים שזה לא היה מקובל ופתוח כמו היום. זה כמו להיות פרטיזנים שהולכים לחטוב עצים בארצות הברית. רק היום, בדיעבד, אני קולט את גודל ההישגים שלנו שם. הוחתמנו על חוזה תקליטים אצל חברת 'בוקינג', שקרעה לנו את הצורה עם הטורים. הייתי קרוב מאוד לקבל גרין קארד, אבל ויתרתי על זה. אחרי שחזרתי לביקור מולדת, התאהבתי בארץ מחדש. החברים באמריקה זה לא בדיוק חברים. גם האוכל לא ממש טוב. פתאום הסתובבתי פה עם חיוך על הפנים ברמה של 'וואו, הבחורות כאן מדברות עברית' ומי שמחייך אליך, עושה את זה מתוך רצון אמיתי, ולא מנימוס או משהו כזה".
 
איך זה לחזור ולעבוד יחד?
 "העבודה עם אלי היא, בראש ובראשונה, בכתיבת השירים, שזה הלב והעניין של כל הסיפור. מעבר לזה, חזרנו לאותם הצחוקים והעניינים מפעם". 
 
"אני הולך איתם צעד אחרי צעד, ומאוד בזהירות", מוסיף בן יצחק. "אני שמח על כל יום שעובר, ואנחנו ממשיכים לרצות להיות יחד, ושלכל אחד יהיה אכפת מהשני. מדהים אותי איך עדיין, למרות השנים והשינוי שעברו על כל אחד מאיתנו, הכל מסתדר ויושב מצוין בינינו על הבמה. כמו בכל להקה, לכל אחד יש את הדעות שלו, ולא תמיד קל לקבל את זה. מצד שני, כשאני רואה שהקהל מגיע לראות אותנו בהמוניו, כולל ילדים שעוד לא נולדו כשהוצאנו את 'האיש שראה הכל', כל המחשבות האלה נשכחות. באופן מפתיע, עולם רוקפור הוא משהו שאני שוחה בו, ועם הזיכרון הדי מעורפל שלי, הצלחתי ללמוד את השירים החדשים".
 
"ראיתי את הסרט עם להקת ג'נסיס, וכל הסיפור יותר מתחבר לי לשם", טוען טננבאום. "התבגרנו והבנו שהמטרה שלנו היא להביא את הבשורה של רוקפור לכל הארץ, והקהל מצביע ברגליים. זה לא שאנחנו באים לשחזר משהו. אנחנו נאמנים למקור, אבל עדיין אחרים".
 
שני השירים האחרונים שהוצאתם ביחד הם, לשם שינוי, בעברית. 
 "העבודה עכשיו היא רק על שירים בעברית", אומר לולאי. "אולי בתקופה שלנו בארצות הברית, היינו צריכים לשיר גם בעברית, למרות שרצינו להתחבר לעולם. לשיר ולנגן בשפה זרה במקום שבו מדברים אנגלית הרבה יותר מעניין את האוזן".
 
 "עבורי, השירים החדשים נשמעו רוקפור לגמרי", אומר בן יצחק. "התנאי לכל זה היה לחזור להופיע יחד, ותוך כדי זה ליצור שירים חדשים, כי זה הדבר הכי אינטימי וחזק שיש. זה הניצחון הגדול מבחינתי".
 
"תמיד חשבתי שיש בעיה גדולה לעשות רוקנרול בעברית", מסכם טננבאום, "אבל אני חייב לציין שאלי הוא מהאנשים האלה שגורמים לי לשכוח שהבעיה הזאת קיימת. מרגיש לנו נכון לחפש את עצמנו דרך שירים, ולא להוציא אלבום שלם במכה. ת'אמת? מי שלא ראה את האנרגיות החדשות של רוקפור מפסיד".
 
רוקפור - מיטב הלהיטים, עם אלי לולאי. 13.8, חמישי (היום), 22:00, "גריי", יהוד. 27.8, "זאפה" הרצליה