כשליאורה יצחק נסעה להודו בגיל 15, זה לא היה בדיוק טיול תרמילאים ביבשת השאנטי. יצחק (41), נשלחה אז להודו על ידי אביה במטרה לרכוש השכלה מוזיקלית בכור מחצבתו. "התנתקתי מכל עולמי ושורשי", היא מספרת. "זאת הייתה טראומה של ממש".

יצחק נולדה בלוד בשנות ה־70, להורים שנולדו בהודו. "עוד בשחר נעורי התגלה שיש לי קול ייחודי", היא מספרת בצנעה על קול הפעמונים השמיימי שלה. "מגיל 6 אבא שלי חיפש במות, כדי שאעלה ואדהים את מאזיני".

כשהייתה בת 12 אביה ייבא מהודו להקה בת ארבעה נגנים שתלווה אותה באירועים. "מאז ומתמיד לא היו לי חיים רגילים של ילדה בת גילי", היא מתוודה.

בחודשים האחרונים סגרה את החשבון עם אבא: "כשחזרתי מהודו בגיל 24, אחרי שבע שנים, הייתה לי בטן מלאה על אבא שלי. בדיעבד, הבנתי שאין לי מה לכעוס עליו, כי הוא עשה למעני הכל באהבה רבה - גם אם שגה. הבנתי שבזכותו הפכתי למוזיקאית שלמדה את שורשיה ממקור ראשון, על ידי טובי המורים בעולם כולו".

בשנים האחרונות חרך את תחנות הרדיו השונות - כולל גלגלצ - "פזמון ליקינטון" (מילים: לאה גולדברג, לחן: רבקה גוילי) ששרה יצחק בעברית ובהודית, במסגרת פרויקט "בייבי אוריינטל".

למרות שיתופי פעולה מבטיחים שהיו לה בעבר עם הדג נחש, עידן רייכל ויואב יצחק, לא הצליחה יצחק למנף לעצמה קריירה. רק עכשיו, כשהיא עובדת על חומרים מקוריים־אישיים לקראת אלבום ומופע שיבוא בעקבותיו, היא מרגישה סוף־סוף קרובה למטרה. "אני רוצה להיות זמרת ישראלית־הודית", היא אומרת. "בשנתיים האחרונות כתבו לי מוזיקה וטקסטים חדשים שמבטאים חוויות בחיי ופותחים חלון לנקודת המבט שלי כישראלית ממוצא הודי. כמו שיש כאן סגנון טורקי, יווני, פרסי ועוד, אין שום סיבה שלא יהיה כאן סגנון הודי. עוד לא הייתה זמרת ישראלית ששרה בסגנון הודי, ואני רוצה להיות נושאת הדגל". 

ליאורה יצחק, מופע אישי, 22.10, חמישי, 20:30, מרכז ענבל, סוזן דלל, תל אביב