הייתי בן שש כשאבא שלי הביא הביתה, לדירה ההיא בחולון, את התקליטון הצהוב הבוהק של הצ'רצ'ילים “צ'רצ'יל סבסטיאן באך". זה היה ביום שישי ואני שמעתי והתאהבתי. ושמעתי שוב ושוב ושוב, מחזיק שתי כפות מרק גדולות ומתופף על השולחן את תפקיד התופים של עמי טרייביטש, לחרדתה של אמי היקרה.

בטלוויזיה הישראלית שודר סרט על הלהקות של הזמן ההוא ואז גם ראיתי את חברי הלהקה. לדודים שלי היה התקליט, היחיד אז, של הצ'רצ'ילים. הוא עמד על אצטבה בין "אבי רואד" של הביטלס לבין תקליט שירי סן רמו 1969 ומאחורי סיימון וגרפונקל, “גשר על מים סוערים" ו"שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך. הצ'רצ'ילים היו פסקול של תקופה. מוזיקאים שונים. אנרגיה שוצפת ובו־זמנית מלודית מאוד.

אז בעצם יצא שגדלתי - בין כל יתר הדברים הטובים והרעים של הזמן ההוא - גם על יוהאן סבסטיאן צ'רצ'יל. או הנדריקס סבסטיאן באך. בתיכון קראתי לתקליט שלהם צ'רצ'יל.ס.ד - רוק מסומם, הזייתי, בארץ הקודש. לא נפריז אם נגדיר את התקליט ההוא כסוג של רעידת אדמה מוזיקלית. הוא לא מכר הרבה וגם לא הושמע ברדיו כמו רבקה זהר ויהורם גאון, אבל הרוק הישראלי חייב לו הכל.

האלבום תחת השם "ג'ריקו ג'ונס". צילום: טלי רג'ואן

לעשות רעש

אם להידרש לנקודת זמן, אז אנחנו מציינים יובל לאותו קיץ של 1965, כששני תלמידי התיכון, חיים רומנו ומיקי גבריאלוב, החליטו להקים להקה. רומנו היה מתופף וגיטריסט שניגן גם בחליל, בפסנתר ובכינור. גבריאלוב ניגן בס וגיטרה אקוסטית. הם צירפו אליהם את יצחק קלפטר, שהביא איתו גם יכולות וירטואוזיות של נגינה בגיטרה וגם את השם של הלהקה. הילד יצחק נשא הרצאה מול הכיתה על סר ווינסטון צ'רצ'יל, והילדים - כמו ילדים - הדביקו לו את הכינוי “צ'רצ'יל". הלהקה נקראה לכן: הצ'רצ'ילים.

עמי טרייביטש, פקיד בנק, הצטרף כמתופף. סלווין ליפשיץ בא לנגן גם כן. בחור בשם יהודה טלית החליט לנהל אותם והפך לאמרגן שלהם. התקופה, טרום מלחמת ששת הימים. ישראל הקטנה והנאיבית שבין שירי הלהקות הצבאיות לבין שירי הסוכנות. בעולם היו הביטלס, הרולינג סטונס, הקינקס, אריק קלפטון. בישראל שלטו שלישיית הגשש החיוור, שלישיית גשר הירקון ורביעיית מועדון התיאטרון, התרנגולים, להקת הנח"ל, הדודאים והפרברים.

צה"ל קרא ליצחק וקלפטר התגייס. גם ליפשיץ נקרא לבקו"ם. סטן סולומון, זמר, הגיע מקנדה, ורוברט “רוב" האקסלי הגיע מאנגליה. כך נוצרה הלהקה ששינתה באמת את המוזיקה הישראלית. הם פעלו זמן קצר, לא שרו כמעט אף שיר בעברית, אבל אי אפשר לתאר את התפתחות הרוק הישראלי בלעדיהם.

רוב האקסלי, הגיטריסט, יחגוג יום הולדת 70 בחודש הבא. אנגלי תמיר, בעל שיער לבן ארוך ואסוף ומשקפיים. כשאני רואה אותו, אני נזכר בדמות של הבחור הרזה עם השפם והמשקפיים על עטיפות התקליטים אז. האקסלי יושב איתי בכיכר מילאנו בתל אביב. מאז שעזב את ישראל, ב־1973, ביקר פה מעט מאוד פעמים. “אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת", הוא אומר באנגלית. את העברית שלא השתמש בה שכח לחלוטין. במיאמי, שם הוא חי שנים רבות, הקים עסק לגלידה והביא לעולם בן אחד מאשתו הישראלית, אפרת, שלה כתב כמה שירים נפלאים ובראשם השיר הנהדר של הצ'רצ'ילים, "When you’re gone", שאריק איינשטיין הקליט ב־1969 בשם “אחינועם לא יודעת".

האקסלי. צילום: טלי רג'ואן

האקסלי היה גיטריסט יוצא דופן. היה לו סאונד ייחודי וטכניקה לא שגרתית. בנוף המוזיקלי של ישראל ב־1968 הוא בלט מאוד. “ההשפעה הכי גדולה עלי הייתה ג'ימי הנדריקס. אני זוכר שראיתי הופעה שלו, בדנמרק, וזו לא הייתה הופעה טובה של הנדריקס, אבל עמדתי בפה פעור, זה פוצץ לי את הראש. לפני כן לא שמעתי דבר כזה".

האיש שבא ממקום קטן ליד בריסטול שבאנגליה נלכד בקסם התל אביבי של סוף שנות ה־60. “אמרו לי תישאר, תופיע, תקבל כסף כל שבוע. אמרתי לעצמי למה לא. זה כיף. גם לנגן וגם להתפרנס יפה. הייתי בן 22, והחיים נראו מאוד מבטיחים".

עם הצ'רצ'ילים, בחמש השנים שבין 1968 ל־1973, האקסלי הרגיש את מאבק האיתנים התמידי בתוך תעשיית המוזיקה הישראלית. בין פופ אמצע הדרך לבין רוק רועש ומאתגר יותר.

“אנחנו רצינו לעשות דברים שלנו, מורכבים, חזקים, אבל הדרישה מאיתנו הייתה לעשות קאברים ושירים מתוקים ולא מזיקים", הוא נזכר. “נלחמנו. כל הזמן נלחמנו. רצו שנעשה ‘אובלדי אובלדה', אנחנו רצינו לעשות רעש. אישית, לא התחברתי לכל הפופ המתוק הזה של הסיקסטיז. אותי משכה מוזיקה אחרת. פסיכדלית. כבדה יותר. מורכבת".

אבל הצ'רצ'ילים מצאו דרך מצוינת לשלב בין הכוחות השונים. הם הופיעו בדנמרק, כשבמתחם ממול הופיעו ג'ת'רו טאל וג'ימי הנדריקס אקספיריאנס, והיה להם טוב מאוד. “אף אחד לא בא לדרוש שננגן דברים מסוימים. עשינו מה שבא לנו. לחזור לישראל זה היה אנטי־קליימקס", אומר האקסלי.

בשנת 1968 הוציאו הצ'רצ'ילים תקליטון ראשון, הם הקדימו את זמנם ולא נשמעו כמו אף אחד אחר. גם לא כמו להקות הרוק המחתרתיות שפעלו אז במועדונים של רמלה ורחוב המסגר בתל אביב. הצ'רצ'ילים היו אחרים.

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בדנמרק והצליחה למדי. הם נבחרו לחמם את להקת סגול כהה, גילו את הדיסטורשן, הנשים והסמים של הרוק'נרול המודרני והעיניים נפקחו.

ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים. תקופת השפע המדומה. ארץ ישראל השלמה. ירושלים בידינו. תקופת הזהב. אריק איינשטיין הספיק לעזוב את שלישיית גשר הירקון ואת החלונות הגבוהים וגם להקליט אלבום סולו מצוין שאת כולו הלחין שלום חנוך בן ה־21, “מזל גדי". כל הזמן הזה הצ'רצ'ילים הופיעו ונלחמו לא לעשות שירים כמו “אובלדי אובלדה", אבל נכנעו לאיומים שלא יקבלו יותר עבודה.

“ואז יום אחד יהודה טלית קרא לסטן סלומון ולי ל'קפה נוגה' ואמר שהוא רוצה להיפגש", נזכר רוב האקסלי. “אנחנו אמרנו ‘אוי לא, מה הוא רוצה שננגן עכשיו?'. אבל הלכנו ויהודה אמר ‘סטן, רוב, רוצים לנגן את המוזיקה שלכם, נכון? ואנחנו אומרים לו ‘כן, כן, נכון'. וטלית אמר ‘אז אני חושב שיש לי דרך שתוכלו לנגן רק את המוזיקה שלכם'.

“זה היה מפתיע ומשמח, אז קפצנו. וטלית אמר, ‘הבמאי ז'אק קתמור עושה סרט עכשיו ורוצה שהלהקה תחבר מוזיקה במיוחד בשבילו. אתם חושבים שאתם יכולים לכתוב לו את הפסקול?'. ושנינו, סטן ואני, ישר אמרנו בביטחון גדול, ‘יהודה, אתה צוחק? בטח שנוכל'. גרנו אז במלון ‘נס ציונה' בתל אביב. התיישבנו בחדר והתחלנו לכתוב שירים במהירות. באובססיה. בהתלהבות".

הלהקה בחזרה בשנת 2007. צילום: טלי רג'ואן

וככה נולד התקליט הראשון והמיתולוגי של הצ'רצ'ילים. הם הוחתמו על חוזה הקלטות בהד ארצי, ובספטמבר 1969 הוציאו אלבום ראשון, שגם היה פסקול הסרט האוונגרדי של קתמור, “מקרה אישה". הוא הוקלט באולפני קולינור בתל אביב והופק על ידי סטן סלומון ומיקי גבריאלוב.

ז'אק מורי קַתמוֹר היה בן 30 בלבד כשיצר את הסרט. הוא היה צייר ואמן שנולד בקהיר למשפחה יהודית, נסע ללמוד אמנות בפריז ועלה ארצה בשנות ה־60. אישיותו הכריזמטית משכה אליו אמנים והוא אסף סביבו חבורה של אנשי רוח ויוצרים וקרא לקבוצה "העין השלישית". אשתו באותו זמן, הלית ישורון, בתו של המשורר אבות ישורון, שיחקה בסרט הנועז והחדשני שנוצר בסגנון הגל החדש בצרפת. “מקרה אישה" נכשל בקופות. קתמור התקשה להתרומם מהכישלון ולהמשיך את דרכו כבמאי.

אבל המוזיקה לעולם נשארת. הצ'רצ'ילים סיפקו לקתמור את אחת הפתיחות המוזיקליות הטובות ביותר של הקולנוע הישראלי אי פעם. עם השיר "Take a look around you" - פס הקול היה גם תקליט הבכורה, שהפך עם השנים לפריט אספנים יקר במיוחד.

לעשות קלאסי

אפשר היה להרגיש במוזיקה של הצ'רצ'ילים את הפתיחות העצומה לסגנונות שונים. דמיון ותעופה, חזון ותשוקה שימשו בערבוביה. ביטלס, הנדריקס, פינק פלויד וגם מוזיקה יוונית ומוזיקה קלאסית שולבו יחד לכלל יצירה מקורית ועצמאית.

מסחרית, התקליט של הצ'רצ'ילים לא הצליח, אך השפעתו על מוזיקאים צעירים אחרים הייתה עצומה וברורה. אבל ספק אם הם היו זוכים לתהילה ולאהבה אלמלא אריק איינשטיין קרא להם לשמש כלהקת הליווי שלו בהופעות, ולנגן איתו באלבום שעליו עבד אז עם מישה סגל, “פוזי".

“פוזי" הוא המקום שבו נולד הרוק הישראלי החדש. באופן סמלי התקליט נפתח עם שיר של רוב האקסלי. “אריק ביקש שאנגן את זה רך יותר", הוא אומר. את המילים העבריות כתב יהונתן גפן. לאורי זוהר נולדה אז בת, אחינועם, וזוהר דרש מגפן שיכתוב עליה שיר. השורה החוזרת בפזמון “היא לא יודעת כלום" נוצרה פשוט מפני שגפן עצמו הודה שהוא לא יודע מה לכתוב.

“ואז סטן אמר שהוא עוזב, שהוא רוצה להיות מפיק מוזיקלי", אומר האקסלי. “נשארנו בלי סולן. נסעתי לאנגליה להתחתן וכשחזרתי גיליתי שדני שושן מהאריות, להקה שלא אהבתי את החומר שלה, הצטרף בתור הסולן החדש של הצ'רצ'ילים. אמרתי ‘אוי, לא', כי פחדתי שזה יהיה פופי ומסחרי מדי, אבל בפעם הראשונה ששר איתנו הוא הפיל אותי מהכיסא. הייתה בו עוצמה. זה היה לגמרי רוק'נרול".

סטן סולומון עזב, והם המשיכו להופיע, לנגן וגם השתתפו בהקלטות האלבומים של אושיק לוי, פופיק ארנון ואריק איינשטיין. בעולם הייתה זו שנה מהותית ודרמטית. אדם דרך על הירח. פסטיבל וודסטוק משך תשומת לב אדירה. המי שחררו את אופרת הרוק “טומי", וסגול כהה ערכה מופע רוק עם תזמורת קלאסית.

הצ'רצ'ילים. צילום: טלי רג'ואן

הצ'רצ'ילים רצו גם כן. השילוב בין מוזיקה קלאסית לרוק'נרול משך אותם. נועם שריף היה החוליה המקשרת והוא היה זה שהציע לזובין מהטה המנצח להפיק הופעה סימפונית בהיכל התרבות בתל אביב.

מהטה, למען האמת, פחד מקהל המנויים של הפילהרמונית הישראלית. הלהקה הציעה לו לבצע את “מחול החרבות" של חאצ'טוריאן, מהטה סירב. הוא גם נמנע מלהיות על הבמה עצמה בזמן שהצ'רצ'ילים עלו לנגן את הקונצ'רטו הכפול של באך ואת “קוראל לאוהבים צעירים".

סינגל תקליטון כפול יצא לחנויות בשם “צ'רצ'יל סבסטיאן באך", ואדי שפירוביץ' הצטרף לצ'רצ'ילים להקלטה ולהופעה כנגן אורגן. בנובמבר 1969 קרה הדבר. חלק מהקהל השמרני יצא מהאולם במחאה על חילול הקודש, בעיניו. הקהל הצעיר דווקא אהב מאוד את השילוב של גיטרות חשמליות, בס ותופים עם יוהאן סבסטיאן. הטלוויזיה הישראלית הנציחה את האירוע.

לעשות את אנגליה

תחילת שנות ה־70 בישראל. תקופה מרתקת. מסקרנת. התפתחות מתמדת של המוזיקה העברית. שילוב זרמים וסגנונות. איינשטיין וחנוך הוציאו בשנה אחת, 1970, גם את “שבלול" וגם את “פלסטלינה". צד ראשון, שיר אחרון ב"פלסטלינה", שיר של רוב האקסלי: “אסור לוותר". “זה הפך ללהיט, להפתעתי", אומר האקסלי. “השמיעו אותו המון".

שני התקליטים של אריק ושלום הרעידו את התרבות הישראלית, לצד סדרת הטלוויזיה “לול" והסרט “שבלול". אבל אז חנוך נסע בסוף השנה לאנגליה לנסות את מזלו כיוצר־מבצע מעבר לים. איינשטיין לא מכבה מנועים. הוא לוקח את מיקי גבריאלוב מהצ'רצ'ילים ויוצר איתו יחד את “בדשא אצל אביגדור", מגדולי האלבומים שלו.

“אריק לא הזמין אותי לנגן בתקליט הזה", אומר האקסלי. “ואז חשבתי שהוא כועס עלי בגלל משהו". אבל איינשטיין לא כעס. יותר מזה. הוא ביקש מרוב האקסלי לבוא אליו הביתה ולהשמיע לו שירים שלו. “ניגנתי לו שירים די עצובים", הוא נזכר. “סיפרתי לו על מה הם מדברים. אהבתי מאוד לקרוא שירה אנגלית והושפעתי מכל מיני בלדות עצובות. אריק אהב את זה. הוא אמר לי ‘אנחנו הולכים לעשות תקליט שירי ילדים'".

איינשטיין ביקש מינימליזם ופשטות, וכך באמת הוקלט התקליט “ילדים", שעליו הוא חתום יחד עם האקסלי. כילד בן 7 שמעריץ את אריק איינשטיין, זו הייתה המתנה המושלמת ליום הולדתי. השבוע, 44 שנים אחרי, הבאתי את התקליט השרוט שלי להאקסלי וביקשתי חתימה. הוא חתם בהנאה ובאהבה. סגרתי מעגל. “אני אוהב את התקליט הזה", אומר האקסלי, “יש בו תפקידי גיטרה מורכבים שאני מנגן. זה מיוחד. לא עשו תקליטי ילדים ככה".

וכך, אחרי שאיינשטיין עשה תוך שנה את “בדשא אצל אביגדור" ו"ילדים" - שני תקליטים עם הגיטריסט והבסיסט של הצ'רצ'ילים, הלהקה עצמה ביקשה לעשות את זה בגדול. הצ'רצ'ילים המשיכו לשלב שירים אנגליים עם שירים מקוריים. הם הקליטו גרסה משלהם ל"ליבינג לאבינג" של לד זפלין ו"היא אישה" של הביטלס וניגנו בהקלטות תקליטו של אושיק לוי “קצת שקט" ב־1971. “אבל מהר מאוד הגענו לתקרת הזכוכית בישראל", מודה האקסלי. “הופענו כבר בכל מקום אפשרי, עשינו כל מה שאפשר, והאמנו באמת שנוכל להצליח בחוץ לארץ. אז טסנו לאנגליה".

באנגליה הם ויתרו על השם צ'רצ'ילים (“פחדנו שהשם ירגיז את האנגלים", אומר האקסלי), אבל חתמו על חוזה עם חברת איי אנד אם בלונדון. תחת השם החדש “ג'ריקו ג'ונס" הקליטו את “מכורים, קופים וחמורים".

“הופענו המון", אומר האקסלי. “בלונדון, בצרפת ובאיטליה וגם בדרום אפריקה, שם האפרטהייד היה בשיאו. הופענו באולם שהיה בו רק קהל לבן. בעייתי מאוד".

הלהקה הוציאה אלבום נוסף, “ג'ריקו", שבו הגיעה לשיאה כמבצעת. יצירות ארוכות יותר, מורכבות יותר וסימפוניות יותר. “אבל לא היה לנו להיט", מודה האקסלי. “לא נכנסנו למצעד הפזמונים, אז למעשה נשארנו בצל. במחתרת. מיקי רצה לחזור לישראל וגם עמי טרייביטש המתופף עזב. אני נשארתי בלונדון עם רומנו ודני שושן, לקחנו מתופף אנגלי, דני לקח את הבס ונסענו להופיע בדרום אפריקה. אבל זה היה הסוף. לא יכולנו להמשיך. לא היה כסף, וכדי להחזיק להקה בחיים אתה צריך לנסוע על הדלק של ההצלחה".

פיטר גרנט, המנהל של לד זפלין, לא אישר להם לחמם את הלהקה האגדית. אחרוני הצ'רצ'ילים חזרו לישראל ב־1973. כל אחד פנה לענייניו. סטן סולומון חזר לקנדה. עמי טרייביטש מת מדום לב. מיקי גבריאלוב יצא לקריירת סולו במקביל לעבודה עם אריק איינשטיין. האקסלי נסע למיאמי ופתח עסק לגלידה שמפרנס אותו ואת משפחתו עד היום. הוא היה כאן ב־2001 “ואז פגשתי בפעם האחרונה את אריק איינשטיין", הוא אומר בעצב. “הוא היה אותו אריק, רק יותר עייף ועוד יותר ביישן ומסתגר בביתו".

עכשיו, לקראת ההופעות בסוף החודש והאיחוד של הצ'רצ'ילים, האקסלי הגיע לחודש של חזרות אינטנסיביות. “ההתרגשות גדולה. התגובה של הקהל מחממת את הלב", הוא אומר. “זה כמו לתפוס את הרכבת האחרונה למקום יפה ולשמוח שהספקת לעלות עליה. אני מרגיש טוב מאוד עם האיחוד, זו הנאה מאוד גדולה לנגן עם החברים, במיוחד שזה נופל בדיוק על יום הולדת 70 שלי. זו תחושה שלא באמת הכל נשכח. שדברים שעשית פעם, אם הם היו בעלי משמעות ואיכות, איכשהו ישרדו גם את השנים וגם את השינוי בטעם הקהל. זה יפה".