לפני שנה ספג פטריק לוסינסקי מכה רצינית בכנף. חברת ההפקה שלו, פרוגסטייג', נפלה קורבן לתרגיל עוקץ שעשה מפיק ערמומי בחו"ל.מופע כוכבי הרוק הכבד הבינלאומי שאמור היה להגיע בסוף השנה שעברה התברר כהונאה, ולא רק הישראלי נפל - גם 16 מפיקים אחרים באירופה שקיוו להביא את השמות הגדולים אליהם לחצר."זה היה סוג של קריסה", מודה לוסינסקי. "ספגנו מכה כלכלית, אבל מה לעשות, זה עולם שאתה חייב להיות ערוך בו גם לדברים כאלה. אתה לא רוצה שזה יקרה, אבל זה קורה".



אחרי שהרים מעט את הראש, לוסינסקי שאל את מקורביו למה שלא יארגנו מופע כזה בעצמם. במשך חצי שנה ישבו הוא ואנשי החברה הקטנה ליד הטלפון והמייל, והחלו לקבץ אמנים בעלי שם. הם הצליחו לאסוף 22 אמנים, חלקם גדולים ומוכרים בתחום כמו ויני אפייס, שהיה המתופף של בלאק סבאת'; אולי ג'ון רות', הגיטריסט האגדי של סקורפיונס הגרמנית; וצ'אק בילי, שעד היום משמש כסולן של להקת טסטמנט האמריקאית.



מהלילה ועד רגע פתיחת פסטיבל ה"טיטאנס אוף מטאל", שיתקיים ביום חמישי הקרוב במועדון התיאטרון בתל אביב, אמורים לנחות בארץ אמנים מכל רחבי העולם. "דפיקות לב? היו לעתים לחצים נוראיים", הוא מנסה לצחוק. "לפעמים זה מביא אותך לפינות שלא חשבת שתגיע אליהן". וזו לא רק האופרציה המסובכת, אלא גם האווירה שמסביב שגרמה לחוסר הוודאות. לוסינסקי כבר ידע בעבר לחצים מאנשי ה־BDS שניסו לבטל כאן הופעות, אבל הפעם לדבריו האיומים וההטרדות עלו מדרגה מבחינת לחץ.



לוסינסקי השאיר בכוונה בעמוד הפייסבוק הודעה שכתבה קרול קרייג, עובדת לשעבר ב־BBC, שהודיעה שהיא ביקשה מהאמנים באדיבות ובנימוס לא להגיע בגלל המצור שישראל מטילה על רצועת עזה. להודעה צורפה תגובה של אלון מיאסניקוב, שכתב לבריטית: "האמנים היחידים שנפגעים מה־BDS הם אלה שהקהל שלהם הוא אנשי שמאל, שחושבים כמוך, אבל לא זכו בבחירות האחרונות. כך שה־BDS למעשה דופק את התומכים שלו בישראל".



אנשיו של לוסינסקי מקפידים לענות לכל מייל. "יש קומץ של בין 30 ל־40 איש שעובדים בשירות ה־BDS באופן שיטתי", מספר לוסינסקי. "הם כותבים בפייסבוק ובטוויטר לאמנים עצמם. אז לשמחתי שום אמן לא הושפע, ואפילו היו מוזיקאים ששלחו לנו הודעות מצולמות שהם נגד החרם. הם הדגישו שבאו בשביל המוזיקה ולא בגלל הפוליטיקה".



האיומים השפיעו?
"היו אמנים שצלצלו עם שאלות או עם סוג של בקשות: האם לא מסוכן להגיע? מה יהיה מבחינת האבטחה? האם יהיו צמודים אליהם? ודאגנו גם לזה. הבאנו מאבטחים. היו בעבר ביטולים, אפילו של הרגע האחרון. בשנה שעבר הייתה הופעה שמאוד ציפינו לה, של להקת קנזס האמריקאית, וגם היא ביטלה".


"העתיד נראה ורוד"

רק שבאירוע, שיתקיים מחרתיים, יש איזה סוג של אחווה, מעין תגובה לאיומים שמגיעים מבחוץ. אפילו ישי שוורץ, מפיק מקומי, שנמצא על אותה בלטה כמו לוסינסקי, כתב: "כשיורים על ישראל טילים, אין ימין ושמאל. כשקבוצה ישראלית משחקת בחו"ל, אין מכבי והפועל. כך הייתי מגיל אפס, זו התפיסה שלי. וכשמנסים למנוע מלהקות להגיע לארץ ולגרום להן להחרים את ישראל, להקות 'שלנו' מהמטאל, אז ברגעים האלו אין תחרות בין המפיקים, וכולם מתאחדים נגד התופעה הארורה הזאת, שהפעם פרוגסטייג' סבלו ממנה, ומחר כל מפיק אחר יכול לסבול ממנה".



"הקהל עכשיו מחבק ותומך", מסביר לוסינסקי. "הוא מבין שאם נמשיך להיכנע, לא יהיה פה שום דבר. לא יביאו אמנים. החרם מאוד מפריע ואני מתקשה מאוד להבין למה זה מגיע לנו. אנחנו אותו קהל כמו כל הקהלים בעולם שרק רוצה ליהנות. מה הקשר בין מדיניות לתרבות?". לוסינסקי רחוק מלהיות אמרגן־על כמו שוקי וייס. הוא תמיד היה מוזיקאי שכתב והקליט, ולפני חמש שנים חשב שאפשר לקיים כאן הופעות, אז יצא לדרך עם חברת פרוגסטייג'. זה התחיל במיני־פסטיבל של להקות מקומיות, באולם בפתח תקווה, ובסוכות 2012 זה כבר היה בגדול. חוף דוגית, בכנרת, פסטיבל שנמשך שלושה ימים בהשתתפות חמש להקות מחו"ל ו־15 הרכבים מהארץ.



ההצלחה האמנותית של אותו פסטיבל הייתה מרשימה, הכלכלית הרבה פחות. "לא נערכנו אז בהתאם", הוא מודה. "קיבלנו מכה גדולה, נפלתי לחובות, אבל אני לא אחד שהולך להתאבד אז הייתה רק אופציה נוספת – להמשיך. זה הסיפור שלי. אין לי הסבר, זה סוג של אהבה נצחית למוזיקה". לפני מספר חודשים נפגש לוסינסקי עם שרת התרבות והספורט, מירי רגב, חשב שאולי יוכל לבקש תמיכה. בכל זאת המלחמה בלחצים מבחוץ קצת גדולה עליו, אבל חוץ מסימפתיה ודיבורים על שולחן עגול בחברת מפיקים אחרים לא יצא כלום, אך לדבריו גם לא היו לו ציפיות.



אז הוא ממשיך להילחם בגלים, לנסות להגיע לעוד צופים. בחמש השנים שבהן החברה קיימת היא הצליחה להביא ארצה כ־70 מופעים מחו"ל. באולמות קטנים וגדולים. חלק הצליחו. חלק, הוא מודה, גם נפלו. "אין לי כבר חלומות כמו גיטרה חדשה", הוא צוחק. "אני חולם שיהיה לי רק כוח להמשיך. אני לא יכול להתחייב ולהגיד שיום אחד אני לא אקום ואגיד זהו, די. אבל כמו שאני מכיר את עצמי, אני לא רואה שזה יקרה בקרוב או בכלל. כשאני מסתכל קדימה, העתיד דווקא נראה ורוד".