"כמו עוף החול/ אני קמה לתחייה/ אחרי כל נפילה/ כמו עוף החול/ מחדשת נוצותי/ מאפרת את פני", כך פותחת מיטל טרבלסי את אלבומה החדש, מהיפים ומהמרגשים שהופיעו כאן זה מכבר, ומצמררת כשהיא ממשיכה: “כמו עוף החול/ רק אחרי שאתפרק/ ואגיע לתהום/ רק אז אמצא את הדרך העולה“.

“עוף החול שבשיר הוא אני", חושפת טרבלסי, זמרת “הו, רב חובל", שספינת חייה כמעט נטרפה על ידי גלי שתי מחלות שהביאו אותה להישיר מבט אל המוות - ולנצח אותו כמו גדולה. עד צאת אלבומה, הקהל לא היה מודע לדרמה שחוותה טרבלסי. היא אספה כוחות ובכל מצב המשיכה להופיע. “בכל הקריירה שלי נאלצתי לבטל רק פעם אחת הופעה בגלל מחלה, וזה קרה לאחרונה, הרבה אחרי שהבראתי", היא מעירה.


האם היה רגע שבו חשבת כי עוף החול שבך לא יקום לתחייה? 

“אפילו לא לשבריר של שנייה. אני אדם אופטימי, חושבת חיובי, מתוך אמונה שמה שלא יהיה, חייב להיות טוב. החשיבה הזאת היא שהוליכה אותי להבריא, בסופו של דבר ריפאתי את עצמי".
 

“אף אחד לא יעצור אותי/ שום דבר לא ימנע ממני/ לעשות כל שרק ארצה", היא שרה עוד בשיר, שאותו כתבה והלחינה. “למזלי, שמתי לב בזמן לדפוס שהתגבש אצלי ובו הייתי מושכת את עצמי עד הקצה, עד התחתית ואז, על סף התהום, הייתי צועקת ‘די!' ומרימה את עצמי", היא אומרת. “הבנתי שאם זאת עבודה קשה להתרומם שוב ושוב, אולי עדיף לא להתקרב לתהום".


התלבטת אם לחשוף את מה שעברת?

“כשהייתי בתוך שתי המחלות כמעט אף אחד - לרבות שני בני - לא ידע על כך. לא היה לי שום רצון לדבר על מה שעברתי. סבלתי בשקט והמשכתי לתפקד כמעט כרגיל. רק לאחר שהבראתי, הבנתי שחייבים לחשוף כדי להעביר מסר שבידינו הכוח להבריא את עצמנו. זה לא מסובך מדי. הייתי מתייצבת מול המראה ומשננת במשך חודשים ‘את לא חולה יותר'".


זה עוזר?

“עובדה שזה עזר. השכנוע העצמי העמיד אותי על הרגליים. היום אולי הייתי מתנסחת אחרת ואומרת ‘את בריאה!', בלי השליליות שבמילה ‘לא'".

כטיפוס מואר מטבעו, מעדיפה טרבלסי את ה'כן' על ה'לא'. אם באלבום הבכורה שלה, “נשאר לי שיר", שהופיע ב–1998 שרה שירים של מחברים מפורסמים, ובהם מיקי גבריאלוב, מאיר בנאי, יוני רועה ואילן וירצברג, הפעם היא לא אמרה להם ‘לא', אלא שפשוט נמנעה מלהסתייע בהם והתבססה על הכתיבה שלה בסיוע קל מצד מספר יוצרים אלמונים.


אלבומה החדש של מיטל טרבלסי. צילום: יח"צאלבומה החדש של מיטל טרבלסי. צילום: יח"צ


אם באותו אלבום הסתייעה במפיק מוזיקלי כאלון אולארצ'יק, נערצה אז והיום, הפעם הפקידה את המושכות בידי שי וצר, ש"פעם שמעתי במקרה באולפן הפקה מוזיקלית שלו ואמרתי לעצמי שזה מה שאני אוהבת". וצר הוא בדרך כלל המתופף של דני סנדרסון, חברו של אולארצ'יק במסדר כוורת. יש מעט מפיקים מוזיקליים בין המתופפים. לשבחו ייאמר שלא השליט את תופיו על האלבום, אבל “בהקלטה של כל שיר יצאנו תחילה מהתופים".
 

“בגלל התדמית של זמרת ימי הזיכרון שמשום מה דבקה בי בלי לאפשר לי להראות צדדים אחרים שיש בי, היה חשוב להתחיל מהקצב ואחר כך לעבור למרכיבים האחרים של השירים", מסבירה טרבלסי, “אבל זה בכלל לא עשה אותי לזמרת רוק".
 

באלבום ההוא טרבלסי רק הביאה לנו טעימה מיכולת ההלחנה שלה, והפעם היא הלחינה כמעט את כל האלבום וגם כתבה את המילים למחצית מהשירים. “עד היום אני מחשיבה את עצמי כזמרת מבצעת", היא אומרת. “לאחר שיצא האלבום, אני יכולה להגיד שאני גם יוצרת".


איך את מלחינה?

“בראש. מכיוון שקשה לי לנגן בפסנתר ולשיר ביחד, אני מלחינה בראש. אחר כך אני יושבת עם נגן ואנחנו מוצאים את ההרמוניה לשיר".


הייתי בגן עדן


היא רמלאית במקור, בת מזל עקרב, מרגישה הכי טוב במוזיקה. אצלה זה תורשתי. אלוש, אביה, היה פייטן בתוניס לפני היותו שנים רבות איש קבע בחיל הקשר. בת 6 הייתה כשבא הביתה עם ההודעה “עוברים לאופירה".
 

הלחינה כמעט את כל האלבום, מיטל טרבלסי. צילום: מירי צחיהלחינה כמעט את כל האלבום, מיטל טרבלסי. צילום: מירי צחי

 

“זה היה כמו גן עדן", טרבלסי מסכמת תקופה חלומית של חמש שנים וחצי בשארם א־שייח'. “הייתי ילדת טבע, משהו פראי כזה, ילדה–בן, תמיד יפה, תמיד במכנסיים קצרים, מתרוצצת בחוף הנהדר. מבית הספר ישר לתוך המים, לשחות, לצלול ולדוג צדפים. שום ים בעולם לא ישתווה לים של שארם, שם הייתי עוזרת להורי בקיוסק ובמסעדת הדגים שהיו לנו.
 

“נשארנו שם עד הפינוי, שהיה טראומטי מבחינתי, אם כי לא יכולנו לבוא בטענות, כי לא הגענו לשארם ממניעים אידיאולוגיים", היא חוזרת אל אביב 1982. “במיוחד אני זוכרת את טקס הורדת הדגל בבית הספר, תוך כדי שירת 'התקווה' ובכי. לא הבנו מדוע השלום חייב את הפינוי. הרגשתי כאילו האנשים בשארם בגדו בי עם ההשלמה שלהם עם החובה לעזוב".


ביקרת שם מאז?

“בשנות ה–90. הבית שנטשנו עמד, ושם המשפחה שלנו עדיין השתמר על תיבת הדואר. בניגוד לימית, לא היה בשארם כזה הרס, רק לכלוך. בניין בית הספר נשאר ומסגד נבנה לצדו. את השוק של החיים שלי חטפתי כשראיתי שרשרת של בתי מלון מסתירה את החוף האלוהי של ילדותי". 

מאופירה שבה לנוף האפרורי ברמלה, בלי ים ובלי אווירת חופש, "אנחנו, החוזרים משארם, נראינו כיצורים מעולם אחר". טרבלסי למדה בתיכון המקצועי “עמל". התחילה שם במגמת מזכירות ומינהל, “המשעממת עד מוות", והמשיכה, כבת יחידה בין בנים, במגמת מכניקה ואוטומציה, “מה שהתאים לי כאחת שאוהבת לעבוד בידיים". 


מתחרטת?

“מה פתאום. את רוב התיקונים בבית עושה בעצמי".


העלית אז בדעתך שתהיי זמרת?

“בגיל 13 היה לי ברור שזה מה שאעשה בחיים. לא היה לי ספק. למדתי בבית ספר מקצועי, כי היה צריך ללמוד משהו. שלוש נסיעות בשנה לחו"ל עם להקת נוער של הסוכנות היהודית היו פיצוי על השעמום בלימודים".

מיטל שרעבי. צילום: יעקב סער, לע"ממיטל שרעבי. צילום: יעקב סער, לע"מ

 

חצי שנה לפני תום שירותה הצבאי בלהקת חיל החינוך, היה זה יוני רכטר שגילה אותה תוך כדי עבודתו עם חברי להקות צבאיות על תוכנית ליום הזיכרון בערוץ הראשון. דרכו הגיעה ב–1991 לתוכנית הצדעה לנעמי שמר. “זה היה כמו חלום", היא משחזרת. “כאילו שמישהו פותח בפניך את הדלת ואומר לך ‘יאללה'".
 

“לא היה לי אז שום דיבור עם נעמי, שאותה ראיתי לראשונה כששרתי מולה את ‘נועה'", היא נזכרת. “אפילו מילה לא יצא לנו להחליף. אבל אחרי התוכנית ניגשה אלי אישה מבוגרת ואמרה שעלי ללמוד פיתוח קול. זאת הייתה חנה הכהן, שאצלה זכיתי ללמוד בשבע השנים הבאות. בהיותה חברה של נעמי, פגשתי אותה לראשונה באחד המפגשים האלה".
 

תהילת “נועה" שלה נדמתה כבת חלוף. זמן קצר לאחר שהמיסה את לב האומה בביצועה, השתחררה מהצבא ועבדה למחייתה כזבנית בחנות בגדים. “תמיד היה ברור לי שלפני הכל עלי להביא לחם הביתה", היא מספרת. “זה היה מצחיק, תוך כדי העבודה היו שהשתוממו לפגוש את הזמרת מהטלוויזיה עם 100 אחוז רייטינג משרתת אותם. אחר כך עברתי לעבוד כעוזרת לגננת בפעוטון. אם לא היה מצליח לי להיות זמרת, זה מה שהייתי בוחרת לעשות בחיים".  

מתוך העבודה הזאת נשלפה לתפקיד ראשי, לצד אבי גרייניק ואריה מוסקונה ב"זולגות הדמעות מעצמן", סרטו של איתן גרין. “כשמוסקונה שמע אותי אומרת שאני לא בטוחה אם אני גם שחקנית, הוא הסתכל עלי במבט שכזה וירד עלי - ‘שאף פעם לא תעזי להגיד דבר כזה. את שחקנית, ועוד איך שחקנית'. זה היה כמו שמישהו מחטיף לך סטירה ומעיר אותך. בסדר, הבנתי, אבל שוב לא הוזמנתי לסרט נוסף".


והיום?

“לא אעשה דבר בכיוון. אבל אם ירצו אותי, אולי".


הטלפון לא צלצל

 

ב–1996 בהיותה בחזרות ל"סיפור הפרברים", המחזמר שהיא נבחרה לככב בו בתפקיד מריה, הגיעה אליה פנייה מהטלוויזיה שבה נשאלה אם תהיה מוכנה לשיר שוב שיר של נעמי שמר. “מבחינתי, זאת בכלל לא הייתה שאלה", היא נזכרת. “התחברתי מיד ל'הו, רב חובל', השיר של וולט ויטמן, שהיא הלחינה לתוכנית לציון שנה לרצח רבין. בכלל לא שיערתי מה יקרה לאחר שאבצע את השיר. חשבתי שתיגמר ההקלטה וזהו".

לא היה “זהו".
 

“מה שקרה לא היה פרופורציונלי לשום דבר. זה התחיל בחזרות בביתה של נעמי ברמת אביב. היא הייתה מקסימה ומצחיקה. ואז באו צילומי התוכנית והיה משהו מיוחד לשיר מול לאה רבין, כשדמעות בעיניה. כשהסתיימה התוכנית, היא הודתה לי וחיבקה אותי".
 

משם המשיכה ל"סיפור הפרברים", “שם עברתי חוויה אדירה שמאוד נהניתי ממנה, מה גם שקיבלתי פרטנר מדהים כמו אקי אבני". 

והנה עוד אכזבה. מבחינתה ההשתתפות ב"סיפור הפרברים" הייתה בגדר הבלחה חד–פעמית. בהתחלה עוד קיוותה ולמדה משחק, אבל הטלפון לא צלצל.

אלבומה הופיעה שנתיים לאחר שהרעידה מדינה שלמה עם השיר לזכרו של ראש הממשלה שנרצח. טרבלסי השתהתה ולא ידעה להכות בברזל בעודו חם. “אני לא יודעת להכות, מה גם שאני לא אוהבת שדוחקים בי", היא מעירה. “אני צריכה לעבור תהליך בכל דבר שאני עושה, לעשות דברים בקצב שלי, שאני יודעת שהוא אטי".
 

לא כל תחנות הרדיו התגייסו להשמעת האלבום, והמופע שנועד לדרבן את מכירותיו ירד לאחר ערב אחד בלבד. “בכל זאת האלבום מכר 7,000 עותקים, נתון לא רע", היא מתנחמת.
 

בינתיים נישאה לאחר חברות ממושכת לפדי מרגי, מעצב גרפי מצליח, שהיה בשירות מילואים איש קול בלהקתה הצבאית. בשנת 2000 חגגה את האמהות שלה, כשנולד יהונתן, בכורה. “בכך מימשתי את החלום הכי גדול שלי", היא מציינת. 
 

כעבור ארבע שנים נולד בנה, אלעד. אשתקד התגרשה. “הכרנו מאוד צעירים ועם השנים התפתחנו לכיוונים שונים, מה שגרם לשיבושים בדרך", מסבירה טרבלסי. “אגב, שני הבנים שלנו מוזיקליים. הם מנגנים בפסנתר ושרים".
 

אילו הצעיר שבהם, אלעד בן 12, היה מבקש להשתתף ב"בית ספר למוסיקה", “הייתי מנסה למנוע, כי אני לא ממליצה על כך. לא נראה לי שילדים אמורים להתמודד בתוכניות ריאליטי. זה לא בריא. עם זאת, לא הייתי מונעת אם היה מתעקש".


כאן את נגד, אבל לפני שנתיים הובכת ב"דה וויס".

“יום אחד אמרתי לבן הזוג שלי שאם הייתה תוכנית כמו ‘כוכב נולד' לזמרים ותיקים, אולי הייתי הולכת לזה. למרבה ההפתעה, כעבור שבוע צלצלו אלי מ'דה וויס' והודיעו לי שזה מה שהם הולכים לעשות. בגלל צירוף המקרים, לא דחיתי את הרעיון על הסף. מצאתי את עצמי משתתפת, לאחר התלבטויות קשות, בתוכנית שבה שולבו כמה זמרים עם ניסיון. בקיצור, עבדו עלינו".
 

טרבלסי הייתה המפורסמת שבהם. כדי שהשופטים לא יזהו אותה מיד, שרה באנגלית שיר של סטינג, ואיש מארבעת השופטים לא הסתובב אליה. “ככה זה היום", היא אומרת, “הכל מתנהל דרך הריאליטי. בתמימותי חשבתי שאוכל להגיע לקהל שלא מכיר אותי דרך התוכנית".


הקהל לא מכיר אותך?

“הדור המאוד צעיר לא מכיר אותי. הרי כמעט 18 שנים עברו אצלי בין אלבום לאלבום - ובאשמתי".


לקחת ללב את הפדיחה ב"דה וויס"?

“יותר צחקתי. מי שלקח ללב וכעס זה הקהל שאוהב אותי. אבל די היה בדקות המעטות ששרתי שם כדי להיחשף לחבר'ה צעירים, שאחרת אולי לא היו מגיעים אלי".


את צופה ב"הכוכב הבא" ובאחיותיה?

“מדי פעם. אני כמעט לא רואה טלוויזיה. זה לא עושה לי טוב. יש שם יותר מדי דברים מזעזעים. הייתי מכורה לחדשות, אבל יצאתי מזה מתוך החלטה".


צוהר לגיהינום


טרבלסי, המוזמנת לא אחת להופיע באירועים ממלכתיים, וגם שרה עם מרסדס סוסה, היא זמרת של החלטות ושל ניצול הזדמנויות. את הרגעים עם הזמרת הארגנטינאית הנערצת על במת היכל התרבות היא נוצרת כאחת מפסגות הקריירה שלה. “כמעריצה שלה מנעורי, זה היה בשבילי חלום שהתגשם", היא מצהירה. “אבל כששרתי לצדה ממש רעדו לי הרגליים. מאז אני מופיעה עם ‘תודה לחיים', מופע משיריה".
 

רבות מהופעותיה חולקת טרבלסי עם ההיסטוריון ד"ר מוטי זעירא, שבהן הוא מספר על השירים ויוצריהם והיא שרה. אחרי ההופעות נמכר לקהל “עוד חוזר הניגון", אלבום כפול מתוך סדרת מופעי שירי המשוררים שלהם. “אני מאוד נהנית בהופעות האלו", היא מספרת. “כשאני מופיעה, זה המצבר של האנרגיה שלי".
 

על זה העיבו כשליה הרפואיים. “לאחר הלידה השנייה חטפתי ITP, מחלה הקשורה בטסיות של הדם, שתפקידן להקריש אותו", טרבלסי פותחת צוהר לגיהינום שעברה. “אם אצל אדם רגיל יש לפחות 140 אלף טסיות, אחרי הלידה המסובכת שעברתי, כולל ניתוח קיסרי, מצאו אצלי רק עשירית מכך ונשארתי שלושה שבועות באשפוז בבית החולים. המחלה זוהתה כשצצו לי המון סימנים כחולים על הידיים.
 

“זאת מחלה שמונעת הקרשה של הדם. כל מכה שהייתי חוטפת הייתה מביאה לסימן כחול. סיבוך עלול לגרום לשטף דם במוח. לאורך התקופה, שבה סבלתי מכאבי ראש קשים ביותר, טופלתי בזריקות קורטיזון. כבר חשבו להוציא ממני את הטחול, אבל התנגדתי לכך".


והמוזיקה?

“עם כל הכאבים והטיפולים המסובכים המשכתי לשיר ולהופיע. מי ששאל על הסימנים הכחולים, הסברתי לו שזה לא ממכות מהבעל".


והמחלה השנייה?

“לאחר שאיכשהו יצאתי מהמחלה הראשונה וכבר הייתי חצי שנה ללא תרופות, התעוררתי לילה אחד עם הרגשה שאני עקוצה בכל הגוף. אחרי שאובחנה אצלי מחלת עור, נשברתי כשהרופא פסק שכדי להתגבר עליה אני חייבת לחזור לקורטיזון הארור. לאחר חמש שנים וחצי שבהן נאלצתי לקחת את הזריקות האלה וידעתי כמה שהן הורסות את הגוף, הדבר האחרון שרציתי זה לחזור אליהן. באותו רגע, לראשונה מאז שהסתבכתי עם הבריאות שלי, פרצתי בבכי".


היה הפי אנד?

“לא כל כך מהר. כשהמחלה לא הרפתה ממני, הגעתי לפרופסור שמתמחה בנושא. בלי להבטיח מאה אחוז הצלחה, הוא אמר שאולי יוכל להוציא אותי מהעניין באמצעות הזרקת קורטיזון לווריד. כן, שוב. אמרתי לו שאגיע לטיפול רק כשארגיש שאני עומדת למות. אכן, הגעתי אליו תוך שבוע, כשהייתי בסכנת חיים".


כיצד הסתיים הסיפור?

“כשראיתי שזה לא נגמר, החלטתי לשנות כיוון. הלכתי לנטורופתית בידיעה שאני חייבת לנקות את הגוף שלי מהכמות הלא נורמלית של קורטיזון שספגתי. אחרי חודש וחצי של טיפול אצלה, כולל שינוי התזונה, נרפאתי לחלוטין מהמחלה".


והמסקנה?

“רק לא להיגרר לרחמים עצמיים. אדם חייב לקחת את עצמו בידיים. הבנתי שאם אלוהים החטיף לי סטירה ועוד סטירה, עלולה לנחות עלי סטירה שלישית. לכך לא הייתי מוכנה. הספיק לי. במידה רבה ריפאתי את עצמי בעזרת המוזיקה. העיסוק בה, בדרך לאלבום החדש, תופס מקום מרכזי בתהליך הריפוי שלי".
 

טרבלסי איננה מתכוונת למוזיקה נטו. “לא מדובר רק באלבום כשלעצמו", היא מבהירה. “אם האלבום של 1998 יצא בחברת תקליטים (NMC), כשהייתי זמרת מנוהלת, הפעם אני הבוס וחברת התקליטים של עצמי. פרט להפקה המוזיקלית, אני, שלא ידועה במיוחד כמי שיש לה מרפקים, עשיתי הכל באמונה ובעשר אצבעות. דווקא הקשיים שהתלוו לכך עשו את העניין מרגש יותר, תחושה שמשהו נולד לי בין הידיים".