בדצמבר האחרון התקיים בפעם ה-16 מופע הצדעה לזכר מאיר אריאל, שהיום (רביעי) מציינים את יום הולדתו ה-74. כל הכרטיסים למופע, שנערך בהאנגר 11 בנמל ת"א, נמכרו זמן רב מראש. בין האמנים שלקחו חלק במופע היו שלום חנוך, אביב גפן, שלומי שבן, יובל דיין והראל סקעת. לתופעה הזו, שמופעי ההנצחה השנתיים הם רק חלק ממנה, אין אח ורע בתרבות הישראלית. העניין שמעוררים אריאל ויצירתו הוא עצום. בין היתר, אמנים רבים מבצעים את שיריו ללא כל קשר למופע ההצדעה, וחלקם אף מלחינים שירים שלו שמעולם לא פורסמו, כמו יזהר אשדות, חמי רודנר, התקווה 6 והדג נחש. 16 שנים לאחר מותו, מאיר אריאל חי מתמיד.

אריאל נולד וגדל בקיבוץ משמרות ב-1957. בצבא שירת בצנחנים, ובעקבות חוויות שעבר במלחמת ששת הימים כתב את השיר "ירושלים של ברזל", שהיווה מעין תשובה ל"ירושלים של זהב" הקלאסי של נעמי שמר. הביצוע זכה להצלחה וזיכה את מאיר בכינוי "הצנחן המזמר". לאחר תקופה בארצות הברית, במהלכה הושפע רבות מסגנונו של הזמר בוב דילן, חזר לישראל והחל ליצור שירים ולהוציא אלבומים. 




ההצלחה של מאיר אריאל בחייו הייתה מוגבלת למדי, ורק אחרי מותו ממחלת הקדחת שהועברה לו על ידי קרציה, הוא זכה לעדנה מחודשת, חסרת תקדים בהיקפה. שירי הסולו שלו, שבחייו לא ממש הצליחו לחדור את המיינסטרים הישראלי ולקבל את אהבת הקהל, הפכו לנכסי צאן ברזל. הטקסטים שלו, שכוללים משחקי מילים וחידודי לשון ש"עושים אהבה" עם השפה העברית, הקנו לו לאט אך בהתמדה מעמד מיתוסי חסר תקדים של מעין נביא חילוני, והוא כונה "הטרובדור הנודד".

 

תרצה אריאל: "אם הגיעו 17 איש להופעה הוא היה מבסוט לגמרי"


אלמנתו של מאיר, תרצה אריאל, מספרת כי בחייו הגיעו בודדים להופעות שלו. "מאיר לא שאף אף פעם להגיע לגדולה, ורק רצה שיקשיבו למה שכתב. אם הגיעו 17 איש להופעה הוא היה מבסוט לגמרי. בהרבה הופעות היו רק בודדים, אולי עשרות. אבל היה לו חשוב שכל מי שקנה כרטיס - יקבל תמורה מלאה".

יואב קוטנר, מבקר מוזיקה, עורך מוזיקלי ואחד האנשים הבקיאים במוזיקה הישראלית, שאף היה חבר קרוב של מאיר, דווקא סבור כי בשנים האחרונות שלו היה חשוב לאריאל להצליח: "בתור מי שעורך מוזיקלית את הערבים לזכרו, אני יודע שלמאיר היה מאוד חשוב להגיע לקהל הרחב, ולא להישאר בגבולות מועדון "צוותא" עם 40 אנשים. למשל, הוא התחיל לכתוב לאמנים מזרחיים כמו אתניקס, שרון חזיז והברירה הטבעית. במובן הזה, ההצלחה שלו כעת היא התגשמות צוואתו הרוחנית, הוא רצה להיות פופולארי".



הזמר והיוצר שולי רנד העלה באחרונה מופע יחד המבוסס על שיריו של מאיר אריאל. רנד, שמשתתף בשנים האחרונות באופן קבוע באירוע המרכזי לזכרו של אריאל ואף הכיר אותו באופן אישי, החליט להעלות את המופע, שארוגים בו כמה משיריו הגדולים של אריאל.

"אהבתי וחיבתי למאיר אף פעם לא פסקו", סיפר רנד בראיון למעריב. "תמיד מצאתי את עצמי מתעסק בשיריו וביצירותיו. בכל פעם שעשיתי זאת גיליתי פן אחר בתכנים שלו, ועד כמה הוא כתב עם הומור, יופי, אהבה וחסד. כל אחד מנסה לנכס את מאיר לעצמו, אבל בתוך כמעט כל שיר שלו יש סתירות בין הפוליטי לדברים רגשיים הפוכים לגמרי".





לדברי רנד, בכתיבתו של אריאל יש מימד נבואי שרלוונטי מאוד לזמננו: "בשיר 'חיית הברזל' למשל, מאיר עושה את מה שצריך לעשות עם התורה - וזה מופלא. השיר יושב על נבואתו של דניאל, שכתובה בארמית - והנה הוא לוקח את הדימוי מפעם לתקופה המודרנית, במה שרלוונטי 25 שנים אחר כך - לימינו אנו. הרבה לפני שהתרבות הממוכנת השתלטה על כל חלקה טובה, הוא כבר כתב על זה. בכלל, יש בכתיבתו של מאיר ממד נבואי לרוב, והוא ניבא הרבה דברים בצורה מדהימה".



 

"הוא לא ריחם על הקוראים והמקשיבים"


תרצה מכנה את ההצלחה של מאיר לאחר מותו כדבר "בלתי נתפס שהוא מעל לכל היגיון". לדבריה, לא הבינו אותו בחייו והוא הקדים את זמנו בגדול: "ככל שהזמן עבר התחילו יותר להקשיב. הוא לא ריחם על הקוראים והמקשיבים. הוא רצה להזהיר את העם מפני הבא עליו להורגו. השירים שהשאיר מתובלים בדברי תורה, והבנה מאוד גבוהה שלא הייתה ועדיין מאוד חסרה, אני מניחה".

"מאיר לא מת בעצם, אלא חי יותר מיום ליום", היא מוסיפה. אריאל אף מספרת כי ישנם בתי ספר רבים, בהם תיכונים וחטיבות ביניים, שלומדים את שיריו של מאיר בשיעורי ספרות. היא גם מספרת על מקרים של מסיבות סוף שנה שלמות שמבוססות כולן על שיריו. "הוא לא מת, כי מי שקוראים אותו, שומעים, מצטטים, לומדים ושרים לא יכול למות. זה מתפתח כל הזמן".

הסיבה לנס הגדול, כפי שמכנה זאת תרצה, היא גם אישיותו של מאיר. "הוא היה אהוב מקצה לקצה, בכל קצוות האוכלוסייה. כל מי ששונה מהכלל הזדהה איתו, כי מאיר לא היה נורמלי, וגם הודה בכך. נורמה זה מאוד משעמם, מי יכול להיות נורמלי במקום כזה מטורף כמו ישראל?".
 

"תלמידיו המשיכו באדיקות את המסורת"



ניסים קלדרון, פרופסור לספרות מאוניברסיטת באר שבע, שעתיד להוציא בקרוב ביוגרפיה ראשונה של מאיר אריאל, מסביר כי התופעה היא ייחודית בישראל, ומודה שהוא לא מכיר משהו דומה לה. "היה משהו בכתיבה שלו שהיה תובעני מאוד, ולכן לא היה לו קהל גדול בחייו. יש לו רק מעט שירים שהצליחו ונהפכו ללהיטים, כמו "נשל הנחש". מאיר אמר זאת גם בחייו, שצריך להקשיב לשיריו שוב ושוב. יש משהו בשיריו שנפתחים למאזין ומבקשים את ההשתתפות הפעילה שלו, לבחור לעצמו את הגיבור ואת ההבנה של השיר".





קלדרון טוען כי הפריחה המאוחרת הגיעה הרבה בזכות "תלמידיו" של אריאל, שהיה אחד מראשוני ה"סינגר סונגרייטרים" בישראל, כלומר אמנים שכותבים, מלחינים ומבצעים את שיריהם. "במידה רבה מבינים אותו דרך ממשיכי דרכו כמו מיכה שטרית, רונה קינן, ודודו טסה. מקשיבים לשירים שלו היום ורואים שהם שומרים על ערכם. חבריו האמנים של מאיר הבינו את הגאונות שלו כבר בחייו, אבל לאחרים זה לקח הרבה יותר זמן".
 

"היה נשמה חופשית, עצמאי בשטח" 



קוטנר, שגם ניגן עם מאיר אריאל בלהקת "קאריזמא", רואה עצמו כחלק מחבורה שמשמרת את זכרו ואת מורשתו, חבורה הכוללת גם את משפחתו של מאיר ואת חברו הקרוב המוזיקאי יהודה עדר. "המשפחה שלו לקחו את זה בתור אתגר כזה, לשמור על שמו של מאיר. בלעדיהם ובלי אחרים יתכן שאחרי כמה שנים הוא היה נשאר פחות בזיכרון. נעמי שמר ואהוד מנור כתבו יותר שירים ממאיר, אבל אין להם מי שישמור ככה על הזיכרון של יצירתם", מוסיף קוטנר. 

קוטנר מסביר את האהבה העצומה למאיר, קודם כל במוזיקה עצמה: "יש מחסור בימינו ביצירה מהסוג שלו, יש הרבה דברים נהדרים היום, אבל הוא מעמיק במילים, כייפי וגם ישראלי מאוד. גם הקהל הצעיר, שכביכול אוהב מוזיקה אחרת, מתגעגע מאוד לזה, וזה חסר נורא. הכמות של היצירה שלו והתחכום שלה זה משהו שנורא מדבר לאנשים".

בהופעות השנתיות לזכר מאיר, מספר קוטנר, מגיעים כל שנה יותר ויותר צעירים, כולל נערים ונערות בני 14-15, שנולדו רק אחרי מותו: "אני יודע שהרבה צעירים אוהבים אותו. הוא מסמל משהו שאין היום, כמו העמקה בכתיבה. האמנות שלו מדברת בפני עצמה, זה משהו טוב שלא עבר זמנו. כמו הביטלס ואריק איינשטיין, זה עדיין נשמע רענן ומדליק". קוטנר אף מוסיף שדבר נוסף שעוזר לשמור על ההצלחה של מאיר היא הבחירה לשלב אמנים צעירים בהופעות לזכרו: "אנחנו לא מסתפקים ב'חשודים הרגילים' כמו שלום חנוך ודיוויד ברוזה, אלא מביאים כל הזמן אמנים צעירים יותר כמו נינט, הדג נחש, אהוד בנאי, אברהם טל ומרינה".

"הוא היה נשמה חופשית", מסכם קוטנר, "שונה, מיוחד, עצמאי בשטח. הוא אמר דברים שאחרים לא תמיד מבינים, אני כואב עדיין מאוד את המוות שלו וממש מתגעגע אליו". תרצה אריאל אפילו הולכת רחוק יותר, ואומרת בטון ממזרי: "אם מאיר היה חי היום אני בטוחה שהיה רץ לראשות הממשלה. מפני שהוא היה נקי וטהור, לא היו אצלו ערבים, יהודים או ושחורים, אלא בני אדם".