אשר ביטנסקי יהיה בן 64 בנובמבר. פול מקרטני היה רק בן 25 כששר על הגיל הזה. מאז חלפו שנים. מקרטני חצה את ה–64 והספיק להכיר את ביטנסקי וגם לתת לו נשיקה על הלחי. ביטנסקי שקל ברצינות לשים פלסטר על המקום ולא להוריד אותו לעולם. זה היה ב–2008, שלוש שנים לפני שהחברה שבה עבד, ווייבס, זכתה בפרס הגראמי. ההתרגשות הייתה עצומה. אבל ביטנסקי, למען האמת, רחוק מאוד מלהיות זקן. האנרגיות שלו מבעבעות ומידבקות. הוא נינוח אך לא נח. בפעילות אינסופית לאורך ולרוחב. יצירתי. פעיל. נהנה. עושה ספורט. לא נוגע במזון מן החי. לא מזמן שלף מהארכיון הפרטי שיר גנוז והוציא אותו לתחנות הרדיו. "השיר 'אני שלך ואת שלו' היה סינגל על תקליט ויניל. שמעתי אותו אחרי כל השנים האלה והחלטתי לעשות איתו משהו, שלחתי את זה ככה, בלי יחסי ציבור, ולשמחתי כמה אנשים ברדיו הקשיבו ושידרו, וזה עשה גל קטן ליד החוף של המוזיקה".

ביטנסקי הקליט את השיר בפרץ נלהב, ספונטני, כמו שהוא אוהב. "את השיר הזה הקלטתי ב–1977. מאוד רציתי להביא את גרי אקשטיין לאולפני טריטון. הייתי שומע אותו במועדון 'חצות וחצי' ברחוב המסגר, לגרי הייתה להקה עם רביב גזית ושמוליק אביב. הייתי מסדר לו הופעות בבתי ספר. הבאתי גם את משה לוי שהיה ממש צעיר".

ביטנסקי יודע שהיה יכול להיות אחרת. "אם היה לי בשנות ה־70 הביטחון העצמי שיש לי היום, הייתי עושה יותר דברים במוזיקה שלי. לא ניסיתי לחשוף את המוזיקה שלי. המחויבות שלי למי שמוכשרים ממני גדולה יותר".

בכל זאת הקליט את "היי האני" ("רוק פאנק הומוריסטי") בזמן אולפן שנותר מזמן ההקלטה של "מה יהיה בסופנו" שהלחין לנורית גלרון, אחד מהשירים היפים ביותר של הזמר העברי.


זה די מדהים שאדם שהלחין שיר כזה לא הלחין עוד 20–30 שירים לזמרים אחרים.
"חשבתי שהלחן של 'מה יהיה בסופנו' נפל עלי במצנח מהשמיים ולא יהיה נכון להטריד אנשים בלחנים שלי".

לא רבים יודעים, אבל "מה יהיה בסופנו" הוא בכלל שיר אהבה.
"זה נכון, השיר הוא שיר אהבה. ב–1978 המדינה הייתה במצב אחר, זה היה הלהיט הראשון של נורית גלרון והלחנתי אותו בעשר דקות על גיטרה. השתמשתי בכל האקורדים שידעתי לנגן. מה שעוד אנשים לא יודעים זה שהשמעתי את זה לשלמה ארצי ולדורי בן זאב, שניהם אהבו את השיר וזה נתן לי ביטחון להציע את השיר לנורית גלרון".

הזמן הטעין את השיר במשמעות אחרת. לא כשיר אהבה, אלא במשמעות לאומית.
"נכון, אבל תקראו את המילים (של לאה גולדברג - ב"כ), אני אומר לאנשים. השיר אומר 'מה יהיה בסופנו' בהתכוונות לזוג אוהבים".

תגיד, היית אמרגן, מוזיקאי, מנהל אישי, איש הייטק, היום אתה גם מרצה. מה מזיז אותך ממקום למקום? מה הדחף המטורף הזה כל הזמן לעזוב ולהתחיל מחדש?
"תמיד זה עניין של מרכז התשוקה. בתוך ים הפעולות ואוקיינוס החיים אני עושה משהו. פרויקטים נוצרים כתוצאה מהתפרצות ראשונית של תשוקה אצלי. אני ממצה שלב מסוים בחיי, ויוצא אל הרחוב, ככה, מתחיל מחדש".

אתה אדם עשיר?
"לא במושגים שאנשים מגדירים אדם עשיר. אני חי בסדר גמור, אין לי תלונות לאף אחד על שום דבר. ברגע שהגעתי לדירה משלי הרגשתי שזהו זה. עשיתי את זה. הצלחתי בחיים. אם הייתי רוצה והייתי משקיע בהתכוונות שונה, יש סיכוי שהיה לי יותר. אותי תמיד עניינה העשייה המעניינת, המאתגרת, שבחלק מהמקרים מובילה גם לרווחים".

התחיל בתיכון

אז מיהו ביטנסקי? מלחין, יוצר, מפיק מוזיקה ישראלי, מנהל אישי, אמרגן, עוסק במו"לות ובניהול זכויות יוצרים ומחלוצי תחום עיצוב הצליל בישראל. האיש שעבד עם להקת תמוז, אחינועם ניני, נתנאלה, נורית גלרון, דין דין אביב.

במקרים רבים האמנים שהוא עובד איתם אינם ידועים בזמן שבו נעשה עיקר עבודת הקידום. אצל ביטנסקי רבים מהם מגיעים להצלחה.

רשמו לפניכם את השמות הבאים: מיקה הרי, לין הרצוג, עדינה אבן זוהר, הילה כהן אלעזר, היום הן משחררות את ההקלטות הראשונות שלהן. יש סיכוי שבעוד מספר שנים נאמר שכאן קראנו את שמן לראשונה.

בימים אלה ביטנסקי הוא מרצה מבוקש בכנסים ומוסדות אקדמיים בתחומים הקושרים בין מוזיקה, העצמה אישית וקבוצתית, טכנולוגיה ועסקים. בין ההרצאות שלו: "עתיד המוזיקה החיה", "בזכות העיוורון", איך הילד אשר ביטנסקי - דור שני לשואה - מגיע מהמרתף בארלוזורוב אל ביל קלינטון בבית הלבן, אל האפיפיור, פול מקרטני ואחרים, מגשים חלומות לעצמו ולסובבים אותו. ביטנסקי מספר על הילד החולם שהגיע לאולפן שבו עבדו הביטלס כדי להקליט ויצר קשר אישי עם מקרטני. הוא גם מתאר בהרצאות שלו את הפריצה לחו"ל, מסביר איך ליצור קריירה בינלאומית במוזיקה, ועוד דברים שחשוב לדעת אם אתה שואף להצלחה כאמן או כמי שעוסק בכל תחום אחר.

בגיל 16 וחצי ניגן בלהקת החובבים של עיריית תל אביב, שם הכיר את הזמרת נתנאלה. בעקבות ההיכרות הפך לאמרגנה ומנהלה. הוא חיבר אותה למתי כספי. "פשוט באתי אליו הביתה ודפקתי לו על הדלת, כשהוא פתח אמרתי לו 'הגענו לפגישה', ואמרתי את זה בביטחון כל כך גדול, שלא היה לו נעים לשאול איזו פגישה, ושהוא לא זוכר שום פגישה. אבל זו הייתה דרכי. להתדפק על דלתות".

את הקריירה שלו בתעשייה החל בגיל צעיר מאוד, בתיכון ובמהלך השירות הצבאי, כאמרגן של להקות קצב ואמנים. ביטנסקי ארגן הופעות בבתי ספר תיכוניים לאמנים כמו אריק איינשטיין, "השניצלים" של דני סנדרסון וגם יצחק קלפטר, שאותו ניהל אישית. ב–1972, בדיוק כשמלאו לביטנסקי 20 שנה, הציע לו סנדרסון להיות האמרגן של להקתו החדשה, כוורת.

ביטנסקי הביא את קלפטר ורכטר. להקת כוורת. צילום: משה שיביטנסקי הביא את קלפטר ורכטר. להקת כוורת. צילום: משה שי

ביטנסקי הביא את קלפטר לכוורת של סנדרסון לאחר שאחרית הימים התפרקה, וגם הביא ללהקה החדשה את יוני רכטר עם תוספת חשובה: פסנתר חשמלי הונר, כלי נדיר ויקר באותה תקופה, ששימש את הלהקה הצעירה לצורך החזרות. ביטנסקי ארגן ללהקה מקומות לחזרות ופעל רבות למציאת מפיקים שיצטרפו להשקעה ולפיתוח הלהקה. בסופו של דבר הגיע מפיק העל אברהם דשא פשנל שלקח את הלהקה ובאותה הזדמנות ויתר על ביטנסקי.

עם שחרורו מהצבא ביטנסקי בן ה–21 פתח משרד עצמאי בשם "מור הפקות", שאליו הצטרפו אמנון צבן "זהר הפקות" ומיכאל תפוח כמנהל של תמוז, הפלטינה ואריק איינשטיין. גם דורי בן זאב, מתי כספי, בי.בי. קינג ואשף האורגן ג'יימי סמית היו חלק מההפקות שלהן היה ביטנסקי שותף. ב–1977 היה ביטנסקי מיוזמי וממפיקי פסטיבל הרוק הישראלי הראשון בנואיבה שבסיני, ושנה לאחר מכן הצטרף אליו עופר פסנזון, לימים שותפו - עד לשנת 2004. ההצלחה הבינלאומית הגדולה ביותר של ביטנסקי ופסנזון הייתה העבודה עם אחינועם ניני וגיל דור, שהחלה עוד ב–1990, וכללה חוזה הקלטות בגפן רקורדס.

ב–1978 החל ביטנסקי לנהל את נורית גלרון, ומור הפקות ניהלה גם את הקליק וגם את אלבום המופת של אילן וירצברג ושמעון גלבץ, "בציר טוב", משירי יונה וולך. בשנות ה־80 הביא לישראל יחד עם פסנזון את ג'ו קוקר, נינה האגן, אל דימיולה, צ'יק קוריאה, ג'ק ברוס וסוזן וגה.

ב–1998 הקליט אלבום אישי בשם "אבא". "יואב קוטנר אמר שלא קידמתי את 'אבא' כמו שצריך. באותה תקופה הרבה אנשים ראו אותי כאבא מסוים בתוך קהילת המוזיקה הישראלית, אנשים טכניים, יוצרים, זמרים, וגם היו לי שני ילדים צעירים בבית וחשבתי הרבה על העניין של יחסי אבא והדור הבא וגם על אבא שלי. אם אבא שלי היה רואה אותי הוא היה שמח. הוא נהג לשאול: אתה בטוח שאתה רוצה להתעסק במוזיקה? ועניתי שאני לא יכול להתעסק בשום דבר אחר. ואבא אמר: 'אתה יודע. אתה העתיד'".

נשיקה מפול

שני ההורים שלו הם ניצולי שואה מבלארוס. יש לו שתי אחיות בוגרות ממנו, שנולדו אחרי תום המלחמה. "הייתה בי תשוקה בלתי נשלטת לברוח מהמקום שההורים שלי באו ממנו, ולרוץ אל מקום יותר טוב, להצדיק את ההקרבה שהם עשו כדי ליצור לי חיים", הוא אומר, "מאמא שלי קיבלתי את האהבה העצומה למוזיקה. משני ההורים שלי קיבלתי תנור של אהבה, שחימם אותי והיה חזק מכל".

אתה אדם יציב?
"המשפחה זה הדבר היחיד שהצלחתי לשמור ביציבות מלאה כמו החיים ליד מלודיה, צליל ובני אדם. עם כל הפרידות שלי הצלחתי לשמר את הקשר החם עם האנשים שעבדתי איתם ונפרדתי מהם".

למה אתה נפרד?
"כי כל הזמן יש לי תשוקה לחוויות חדשות. זו תשוקה שאני לא שולט בה. משהו באישיות שלי דוחף אותי. אני הולך לשום מקום ושם קורה משהו. אני לא אומר מיציתי, כי אני הולך לפני שאני ממצה. אני הולך החוצה, אל הרחוב. לפעמים אני פוגש את המקום הבא שאני נסחף אחריו. הפסקתי ניהול אמנים אחרי שתמוז התפרקו, השארתי את המשרד בידי אמנון צבן ומיכאל תפוח. הייתי בן 23".

באילו פרויקטים שלך אתה גאה במיוחד?
"1984, אריק קלפטון היה אמור להגיע לישראל, ואנחנו כתגובת נגד הבאנו את ג'ק ברוס הבסיסט, הזמר וכותב השירים של להקת הקצפת. בפעם האחרונה בפארק הירקון הוא בא עם ג'ינג'ר בייקר ועוד גיטריסט מניו יורק. זו הייתה הגשמת חלום בשבילי. נינה האגן עשתה ארבע הופעות בתל אביב. אל דמיולה, צ'יק קוריאה, ג'ו קוקר".

יש בך משהו מוזר. מצד אחד אתה צמא להכרה, מצד שני נחבא אל הכלים.
"יש בי צד אחד שרוצה שיידעו עלי וצד נוסף שמבקש להיות הכי שקט מאחורי הקלעים. והם פועלים באותה עוצמה. היד המנצחת בדרך כלל היא היד השקטה".

ש רגע בחיים שלך שאתה זוכר שאמרת לעצמך: אוקיי, שיחקתי אותה?
"בפעם הראשונה שהקלטנו עם אחינועם ניני ב'אבי רואד' ועשינו את המיקסים בלונדון, ב–1999. הייתי בן 47 ואמרתי - זהו, כל החיים שלי הם בעצם הדרך לאבי רואד. ובזכות העבודה עם אחינועם וגילי הגעתי לשם. במזנון ישב פול מקרטני. ואני עומד ואומר למייק הדג'ס מפיק האלבום של אחינועם שראיתי את פול מקרטני והתאפקתי שלא להתנפל עליו. 'עשית נכון', מייק ענה. ואז קרה שחזרתי לארץ מההקלטות להופעה שבה ג'ורג' מרטין מנצח על הפילהרמונית ואנחנו עובדים על הסאונד ואני המנהל של יהודית רביץ באותו הזמן, יהודית משתתפת ושרה בקונצרט ואני פוגש את ג'ורג' מרטין בעצמו".

אחינועם ניני. צילום: פלאש 90אחינועם ניני. צילום: פלאש 90

אבל זה לא נגמר שם.
"לא. כשמקרטני בא לארץ עם בארי מרשל קיבלתי טלפון וביקשו עזרה בענייני הפקה. מקרטני רצה להקליט את ההופעה ושאלו אם אני יכול לארגן את זה, ועשינו את זה. אמרו לי 'בוא אל מאחורי הקלעים, למתחם הפרטי של מקרטני', ובאתי והוא רצה להודות לי אישית. סיפרתי לו שבגיל 10 קראתי כתבה על החיפושיות, ב–1962, על זה שהם באו מעיר נמל ענייה שנקראת ליברפול, ושהם כובשים את אנגליה בסערה והם אומרים שפעם הם יכתבו את כל המוזיקה שלהם בעצמם. בעקבות הכתבה אמרתי לעצמי, אם הם יכולים להעביר חיים במוזיקה אז אולי גם אני יכול להעביר חיים במוזיקה. והנה אני עומד מול מקרטני ויש לי הזדמנות להודות לו על ההשראה למסע החיים שלי".

הפכתם לחברים, פול ואתה?
"לא הייתי מגדיר את זה ככה, אבל מקרטני הזמין אותי למסיבה עם הצוות שלו ובשלוש בלילה שאל אותי איך הייתה ההופעה בפארק הירקון. אמרתי לו שזה היה הכי מרגש בעולם להיות עם המשפחה שלי והנכדות ועוד 50 אלף ישראלים מולו, ולשיר במבטא ישראלי את השירים שלו. אז, לראשונה בחיי, הרגשתי רליף, הקלה, בקונצרט רוק".

ואיך הוא הגיב?
"הוא חיבק אותי ונישק אותי בלחי. 'ככה אני מרגיש כשאני שומע את בריאן ווילסון', אמר פול, 'ואני לא מפסיד הופעות שלו'. רציתי לשים פלסטר על הלחי ולא להוריד אותו לעולם. אחר כך כבר עבדתי עם ג'יילס מרטין, הבן של ג'ורג', ולאחרונה הייתי בהופעה של מקרטני באו 2 ארינה בלונדון".

החושים עובדים

היית מעורב בגיל צעיר בהפקות מיתולוגיות.
"שמע, לרוב מופעי המוזיקה באמצע שנות ה־70 לא באו הרבה אנשים בזמן אמת. תמוז הופיעו ב'צוותא', ולהופעות של 14 אוקטבות, קצה השדה, קצת אחרת, ששת, הפלטינה, זינגלה - לא באו אנשים. לא היו חיים קלים. זה היה המצב של כולם. הרדיו פירגן בגדול, אבל אנשים לא באו להופעות. אבל כולם חיו. חיו קשה, אבל חיו. כמו היום".

מה ההבדל בין שנות ה־70 לבין התקופה שאנו חיים בה עכשיו?
"יש היום הרבה מוזיקה טובה, אנשים שבוחרים במוזיקה כדרך חיים, פעם היה קל ללקות בעיוורון ובתמימות, והיום אנשים יודעים מראש את מידת ההקרבה שהם נדרשים לה, זה מרגש לראות את זה, לראות את הגופים המחנכים, בתי ספר למוזיקה על כל סוג וגוון, היום אפשר ללמוד סאונד ואת כל הצד התומך של התעשייה. גם היכולת להקליט מוזיקה ברמה גבוהה נגישה לכל אחד. הרבה יותר אנשים עושים מוזיקה היום. התוצאה היא שיש המון מוזיקה טובה ועוד יותר מוזיקה לא משובחת, צריך לחפש ממש טוב. שליפה ומיון. הדור הצעיר היום באמת מחפש, שולף וממיין לעצמו, ולא סומך על אף אחד שישווק לו מוזיקה.

נשיקה על הלחי. מקרטני מופיע בתל אביב. צילום: רויטרסנשיקה על הלחי. מקרטני מופיע בתל אביב. צילום: רויטרס

"אנשים שומעים ברדיו, אבל גם באינטרנט, גם מחפשים וגם מקבלים. אם פעם מתוך 100 קטעי מוזיקה היו 10 משובחים, היום מתוך 10,000 יש לך 100 קטעים משובחים. זאת אומרת - יש הרבה יותר מוזיקה גרועה והמוזיקה הטובה לא גדלה באותו אחוז, אבל יש המון מוזיקה מעולה היום. התקשורת הרשתית מאפשרת קבוצות תמיכה קטנות שמאפשרות הצלחה של אמנים מסוימים מחוץ לרשימות השידור והמיינסטרים".

השוק הישראלי השתנה מאוד.
"ישראל היא גן עדן מיוחד. בכל מדינה יש הגדרות מאוד נוקשות לסוגים של מוזיקה. רק בישראל יש תחנה כמו גלגלצ שחושפת גם את אביתר בנאי, גם את עידן רייכל ועוד אנשים שלא יכלו לעלות לשידור ברדיו טופ 40 של שום תחנה בעולם המערבי".

הזמן מלמד שלפעמים יצרנו ערך תרבותי.
"בוודאי. הזמן הוא פרמטר חשוב. השיר 'אלי אלי' הוקלט על ידי נתנאלה ב–1974, ו־20 שנה אחרי סטיבן ספילברג וג'ון וויליאמס הקליטו את נתנאלה מבצעת אותו לכותרות הסיום של 'רשימת שינדלר'. זה מסוג המקרים שאני אומר לעצמי: 'היי, משהו בחושים שלך פועל'. ועוד משהו: אחינועם ניני הופיעה לפני שבועיים עם סטינג וביצעה בדואט את 'פילדס אוף גולד' באולימפיה בפריז, הפעם הראשונה שבה הם הופיעו יחד הייתה בטור משותף לפני 20 שנה, זה אומר שעשינו משהו נכון לפני 20 שנה".