רוני וייס היה המנוע המוזיקלי של “ניקוי ראש”, כמעט הגיע לאירוויזיון עם שרי, השתטה לא מעט בהרכב איזולירבנד, היה אחראי מוזיקלית על הגרסאות העבריות של סרטי דיסני רבים ובין השאר ניצח הן על עפרה חזה והן על ריטה. אם תשאלו איפה הוא היום, דומה שאיש מכם לא ינחש עד כמה וייס, יצור עירוני עד העצם, הרחיק לכת.
 

“החלום לבנות לנו איזה בית בגליל הביא את אירית, אשתי, ואותי למושב שפר, למרגלות הר מירון”, הוא מספר. “הפכנו את היוצרות. במקום לצאת לצימר, אנחנו גרים כל השנה בצימר שנמצא בחיק הטבע, וממנו אנחנו יוצאים לעניינים שלנו”.
 

ה”עניין” הנוכחי של וייס, בן 63, שאותו חנך רשמית במוצאי שבת בתיאטרון גבעתיים, הוא מופע היחיד שלו, “זה הרגע לניקוי ראש”. ללא החליפה המסוגננת ועניבת הפרפר, שבמשך שנים היו חלק בלתי נפרד מהפק”ל שלו, התיישב ליד הפסנתר ונתן שואו. הוא שר את להיטיו, כשעמו הזמרות המעולות הילה מערבי והדר שחף־מערבי, אירח את רבקה’לה מיכאלי וירה בדיחות בצרורות.
 

“כאן יש לי הזדמנות להסיר את האבק משירים ישנים שלי ולחשוף אותם מחדש לקהל, שבדרך כלל מזהה אותם עם המבצעים שלהם”, הוא אומר. “אין לי שום יומרות להתחרות בזמרים שלי. ברור שאני, אחד שלא היה עובר אצל עצמו אודישן בשירה, אף פעם לא אצליח לשיר את ‘לעולם בעקבות השמש’, שכתבתי עם אהוד מנור, כמו שרי”.
 

לקחת שיעורים בפיתוח קול?

“שום שיעורים. פשוט זרקתי את עצמי למים, ובגלל שהמיומנות שלי איננה שירה, במופע הזה אני מתרגש כפי שלא התרגשתי אפילו כשניצחתי באלברט הול על הסימפונית של לונדון במעמד של 8,000 איש".
 

בד בבד כינס וייס את יצירתו מ־70’ עד 90’, כלומר מחצית הקריירה שלו. 156 השירים והקטעים מכונסים בתשעה תקליטורים, הכוללים אוספי להיטים, שירי תיאטרון, שירי “ניקוי ראש”, שירי ילדים וקטעים אינסטרומנטליים. וייס הוציא את האוסף לתחנות הרדיו ולתקשורת בלבד. “בין כה וכה הקהל לא קונה היום אלבומים”, הוא משמיע רקוויאם לפורמט. “את כל החומר ניתן יהיה למצוא באינטרנט חינם אין כסף”.
 

לדבריו, בין עיסוקיו השונים תופס המלחין שבו את המקום הראשון, אף כי לא תמיד התפנה לכך. “אם זה היה תלוי בי, הייתי מלחין מבוקר עד לילה”, הוא מתוודה. “אבל מה לעשות, צריך להתפרנס, ולשם כך אני עוסק בהפקות מוזיקליות ובניצוח, גם תוך כדי ידיעה שהמדיה לא פתוחה כיום לשירים חדשים. הרי בטלוויזיה יעדיפו להעתיק תוכנית בישול מחו”ל על פני יצירת תוכנית מוזיקה מקורית”.
 

המלחין שבך זז הצדה.

“כי המוזיקה הקלה השתנתה בארץ. יותר ויותר זמרים התחילו להלחין לעצמם וגם נכנסו להפקה המוזיקלית, כשתוך כדי זה הדגש עבר למוזיקת הרוק, שאני לא מזדהה איתה”.
 

מה הביא אותך להלחין שירי ילדים כה רבים, מ”היפו היפי” ו”מר אפצ’י” ועד “ילדיסקו”?

“האינפנטיליות שבי, וגם העובדה שכמי שהגיע מרקע מאוד־מאוד אופטימי, אני נוהג להסתכל על החיים עד כמה שאפשר מהצד הקל שלהם”.
 

לא השתחרר מהחיידק


מאחורי הרקע האופטימי של וייס מסתתר סיפור חיים. לדבריו, אמו מרים, שנפטרה באחרונה, שרדה את אושוויץ בזכות קולה. קצין נאצי, שכנראה אהב מוזיקה יותר מאשר שנא יהודים, היה מזמין אותה לשיר שירים ממחזות זמר במועדון הקצינים שם. תמורת שירתה היה נותן לה חצי כיכר לחם, וכך היא הצילה לא רק את עצמה, אלא גם את אמה ואת אחותה. את אחד השירים ששרה, “מעבר לקשת”, מתוך “הקוסם מארץ עוץ”, ביצע וייס במוצאי שבת עם בתו המזמרת שרון ועם בנו דניאל, נגן גיטרה, בוגר ברקלי. “למרות שאנחנו משפחה מהשואה, אצלנו היו הרבה שמחה וצחוקים”, הוא מעיר. “זה משתקף בשירים שלי, שכמעט אין בהם כאלה שאפשר להשמיע ביום הזיכרון”.
 

חוץ מ”לא אוותר”.

“את השיר הזה הלחנתי בתמימות של נער בן 19. כעבור שנתיים השיר התקבל לפסטיבל הזמר, ושלמה צח, שאז ייצג את מיכל טל, הציע אותה כמבצעת. אין אצלי עוד שירים רגשניים כאלה”.
 

עם מחבר המילים של השיר, אבי קורן, וייס גם כתב כמה מחזות זמר, אבל השותף הבכיר שלו ללא עוררין בכתיבת פזמונים עם 46 שירים באוסף הוא אפרים סידון, כ”שמאז ימי ‘ניקוי ראש’ ההומור חיבר אותנו וקלות הכתיבה של שנינו”. בין שותפיו הבולטים האחרים לכתיבה ניתן למנות את אליעוז רבין, לאה לופנפלד, יורם טהרלב וירון לונדון. “כמי שאוהב בני אדם לא פחות ממוזיקה, נהניתי מהמפגש החברתי איתם, לא רק מהיצירה המשותפת”, מעיר וייס. “מצער שהיום, בעידן המחשב, נעלם הקשר האישי. זאת לקות חברתית שעוד ישלמו עליה מחיר”.
 

וייס, שגדל ברמת גן, צמוד לאקורדיון ולפסנתר מקטנות, ומורו המובהק היה ד”ר צבי קרן. המוזיקה הייתה כל עולמו. כשראו בתיכון אהל שם שזה בא על חשבון הלימודים, שלחו אותו עם אביו לפסיכולוג כדי שינסה לשחרר אותו מהחיידק. זה לא הלך. וייס מפזמן מנעוריו, וכשהתגייס הוצב בגילו הצעיר כמנהל המוזיקלי של להקת פיקוד הצפון. הבמאי שלה, שמעון ישראלי, “כוכב ענק ונערץ, שלמעשה פתח לי את הדלת”, גייס אותו להלחנת המוזיקה לתוכנית היחיד שלו, “ציפורים בראש”.

רוני וייס ב-1999. "אם זה היה תלוי בי הייתי מלחין מבוקר עד לילה". צילום: ברקאי וולפסון

 

הוא היה רק בן 20, עדיין במדים, כשרשם את הפריצה הגדולה שלו והוזעק לשמש כמנהל המוזיקלי של תוכנית “ניקוי ראש” במקום ירון גרשובסקי, שיצא ללימודים בארצות הברית. “פתאום מצאתי את עצמי בתוכנית של המדינה, שכולם ראו אותה”, משחזר וייס. “שם פגשתי את מוטי קירשנבאום, שהיה בשבילנו אוטוריטה וכינה אותי ‘מוצרט’. פעלנו מתוך תחושת שליחות, ועם מוטי זכיתי לשתף פעולה לפני שנה בהפקה האחרונה שלו, ‘רואים ת’סוף’”.
 

וייס, בעל ההשכלה האקדמית הרחבה, היה ילד הפלא המוזיקלי של שנות ה־70. בין השאר פעל עם שייקה אופיר, יוסי בנאי, אריק לביא, יפה ירקוני ורבים אחרים, וגם היה המפיק המוזיקלי של רבים מתקליטי חברת “ישראדיסק”. שתיים מאלה שאז ליווה, אילנית ורבקה מיכאלי, הוא ממשיך ללוות בפסנתר עד היום.
 

מפגש חד־פעמי בלתי נשכח היה לו עם שושנה דמארי, כשבהיותו עדיין חייל הוזעק במלחמת יום כיפור ללוות אותה באקורדיון בהופעה בפאיד, מעבר לתעלת סואץ. “מכיוון שאסור היה להפעיל שם את התאורה, חייל האיר לי בפנס את התווים, שנמסרו לי באותו רגע”, הוא נזכר. “אחרי ההופעה נשארנו לישון על רצפת אוטובוס. כן, גם שושנה דמארי, מלכת הזמר העברי”.
 

שרי של “זה הרגע לאהוב” היא התגלית בה”א הידיעה שלו ושל המפיק צביקה כגן. “שרי הייתה על סף קריירה בינלאומית”, הוא מציין. “אבל החברה האנגלית, שהחתימה אותה, תפסה הצלחה פתאומית עם כריס ריאה והשאירה אותה בצד”.
 

“גם פספסנו את האירוויזיון”, הוא מוסיף. “ב־79’ היה ל’לעולם בעקבות השמש’ סיכוי מעולה לנסוע לשם, אבל כשרק שמעתי את ‘הללויה’, מיד היה לי ברור שאין לנו שום סיכוי”.
 

ליהנות מהאווירה


כמלחין וכמעבד גילה וייס נוכחות בשמונה תחרויות קדם־אירוויזיון, וגם בפסטיגל הייתה לו יותר מדריסת רגל. “תחרויות זמר הפכו לאירועים של אפיזודות”, הוא קובל. “המוזיקה כביכול לא חשובה בהן. הרי בפסטיגל יעדיפו דוגמנית או שורד ריאליטי על פני זמרים, שהמנטורים נחשבים יותר מהם”.
 

את אורי זוהר לא פספסת.

“הלחנתי את המוזיקה לסרט האחרון שלו, ‘הצילו את המציל’. הוא היה אז בעיצומו של תהליך החזרה בתשובה שלו, ומדי יום ראינו את הזקן שלו מתארך. איש מאיתנו לא האמין שאורי לא יעשה יותר סרטים חילוניים”.
 

וייס אחראי למהתלה שנקראה להקת איזולירבנד. הוא כתב עם לאה לופנפלד לקדם־האירוויזיון את “מלודי” מתוך הנחה שיגאל בשן יבצע את השיר. “כשיגאל העדיף לשיר שיר אחר ונשארנו בלי מבצע, בא לי רעיון לקחת את ריקי מנור ואת מוטי דיכנה, שאיתם עבדתי בפרסומות”, הוא מספר. “צירפנו אלינו נגנים, ביניהם נגן הבס המנוח עמי פרנקל, ויצאנו לדרך. חוץ מאשר ב’קדמים’, כמעט לא יצאנו להופעות”.
 

לווייס היו גם מניות בהזנקת הקריירה של ריטה. זה קרה במחזמר “גברתי הנאווה”, בהפקת משה יוסף, שהוא התמנה לשמש כמנהל המוזיקלי שלו. כשהגיע במאי מצרפת לבחון את המשתתפים, התברר ששלומית אהרון, שהייתה מיועדת להופיע כלייזה, הייתה בסיבוב הופעות בחו”ל עם “הכל עובר חביבי”. “מכיוון שהבמאי האורח לא היה מוכן לחכות לה, התקשרנו לבית צבי שישלחו אלינו את ריטה, שעשתה שם את התפקיד”, הוא מספר. “ריטה הגיעה עם סלסילת הפרחים של לייזה, וכשפתחה את הפה, התקבלה על המקום. כבר אז היה ברור שהיא תהיה כוכבת גדולה”.
 

מבין הזמרים הרבים שעבד איתם, לא ישכח וייס את עפרה חזה. עוד באמצע שנות ה־70 שימש כמעבד של “שיר השירים בשעשועים”, שחזה הוציאה במסגרת סדנת התיאטרון בשכונת התקווה.
 

ב־89’ נשאל על ידי בצלאל אלוני, המנהל האישי שלה, אם ייאות לצאת עמם לפסטיבל טוקיו. וייס הרים את הכפפה ועיבד את “אם ינעלו”. למעלה מ־400 מיליון איש באסיה ראו את חזה זוכה בפסטיבל, כשווייס ניצח על התזמורת הסימפונית שם.
 

“הקשר האחרון שלי עם עפרה היה חודש וחצי לפני מותה”, מעיד וייס. “כמי שהפיק מוזיקלית את הגרסאות העבריות לסרטי דיסני, הזמנתי אותה לשיר בסרט המצויר ‘המלך ואני’. היא נענתה בהתלהבות ושאלה אם נוכל לעשות תקליט עם הסימפונית של לונדון. ‘בוא נעבוד על סקיצות’, היא הציעה ונראתה לי תוססת ופורחת. לצערנו, תוך שבועות כבר לא הייתה איתנו”.
 

חזה לא זכתה לשיר עם התזמורת הלונדונית, אבל דודו פישר, זמר שווייס הרבה לשתף עמו פעולה, הקליט איתה אלבום בינלאומי. זה היה במחצית הראשונה של שנות ה־90, תקופה שבה וייס התמקם בלונדון ומשם היה קופץ תכופות להפקות בארץ. “כצבר, לא היה מצב שאשאר שם”, הוא מעיר.
 

מי שהחזיר אותו ארצה בשלהי 94’ היה מנחם גולן, שקרא לו לשמש כמנהל המוזיקלי וכמנצח של המחזמר “צלילי המוזיקה” בכיכובה המשכנע של חני נחמיאס. “שיחת הטלפון עם מנחם באה בזמן”, הוא אומר. “היה לי חשוב להתנסות בקריירה בחו”ל, אבל עוד יותר רציתי לפעול כאן ולהיות ליד הורי, שלהם הייתי בן יחיד”.
 

ומנחם גולן?

“תופעת טבע. אין דברים כאלה. הוא היה טיפוס. אחד שאם לא היו נותנים להיכנס מהדלת, היה נכנס מהחלון. במחזות זמר שהעלינו, כמו ‘עליסה’, ‘אוליבר’ ו’היפה והחיה’, הוא היה תותח. למרות הפרשי הגילים, היה בינינו כבוד הדדי מאוד גדול. זה חשוב לי. לא הייתי לוקח על עצמי הפקה אם לא היה לי סיכוי ליהנות מהאווירה”.