איך הזמן רץ. ככל שקשה להאמין, כבר חלפו 12 שנה מאז עזב אותנו עוזי חיטמן, שחקן הנשמה בה"א הידיעה של נבחרת הפזמון הישראלי, והוא בן 52 בלבד. כן, תריסר שנים בלעדיו, שבמהלכן השתנו המון דברים בארץ הצבר, שאותה עטף בשיריו היפים. במהלך התקופה הזאת לא רק שחיטמן לא נשכח, אלא ככל שאהבו אותו בחייו, קשה להתעלם מהעדנה המאוחרת שלה זוכים הוא והשירים שכתב.

כיצד, לדעתך, היה אביך מגיב לו היה עד לתופעה הזאת? אני שואל תחילה את עידו, בנו בכורו של עוזי חיטמן, לקראת אירוע המחווה רב־המשתתפים לזכרו שייערך בתיאטרון הקאמרי בצהרי שישי. "נראה שאבא לא היה מאמין שאלה העוצמות שהוא הצליח להגיע אליהן", משיב עידו. "אני בטוח שהוא היה מופתע מההערצה שהוא זוכה לה כעת בציבור. זה לא היה מובן לו מאליו. אבא היה אדם צנוע מאוד. כשהזמינו אותו לפרמיירות, הוא לא הלך אליהן, כשם שלא דחף ביחסי ציבור. אין ספק שהוא הרגיש כי בסופו של דבר הוא יתפוס את מקומו דרך העשייה המוזיקלית והתרבותית שלו.

"דרך אגב, כפי שאני ראיתי את הדברים, תמיד היה דיסוננס בין האהדה שזכה לה בציבור לבין כמות החשיפה התקשורתית שהוא קיבל - והיא לא הייתה רבה. הציבור אהב ואוהב אותו. לאן שאני לא הולך יש לי תחושה כאילו אין מישהו שאבא לא נגע בו. דומה שמי ששומע שאני הבן שלו, שולף ישר סיפור עליו".

לא מפסיק להתגעגע, עידו חיטמן. צילום: אריאל בשור

יש לך הסבר לנהייה המתמשכת אחריו?
"כשאמר מי שאמר כי אבא כתב שירים פשוטים, קצת הרמתי גבה. הדברים האלה נשמעו לי בהתחלה כזילות של יצירתו. על כך הגיבה מיכל - החברה שלי אז ואשתי כיום - שלדעתה זאת המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לשיריו, שעם כל הפשטות שבהם כוונו לכולם. הוא כתב הן למבוגרים, הן לילדים; יצר שירי מסורת ושירים ים־תיכוניים וגם כתב שירי ארץ ישראל מובהקים לצד שירי פסטיבלים. מבחינתו, בפשטות שהתלוותה לשיריו היה משהו מנצח".

כשאני מעיר כאן לעידו של"משהו המנצח", כדבריו, תורמת גם המחויבות המשפחתית להפצת מורשתו, הוא מפנה את הזרקור לעבר אמו איה, בעבר עובדת חברת החשמל, שנרתמה לכך.

"אנחנו לא משפחה מרפקנית ולא מבקשים שיעשו בשבילנו דברים", חשוב לו לציין. "לאחר שאבא הוכנס לתוכנית הלימודים, אמא שלי הולכת על בסיס שבועי לגני ילדים ולבתי ספר ומספרת עליו ועל יצירתו. היא מארחת בביתה כיתות ויוצאת עם תלמידים לבית הכנסת ברמת גן שבו אבא התפלל עם סבא, ושם היא מספרת על תהליך היצירה של 'אדון עולם'".

"כולנו מגויסים לעניין", מוסיף עידו. "מאז שאבא נפטר הוצאנו שני תקליטורים משיריו, ויש עוד שירים בקולו שגם הם יצאו מתישהו. כמו כן נשארנו עם קלסרים מלאים בשירים, המחכים למבַצעים".

קול מחוספס עם גרגירים

השיחה עם עידו, עורך דין במקצועו, מתקיימת בבית הוריו ברמת גן. ברקע ניצב הפסנתר המיותם של אביו, ולבי נצבט נוכח הדמיון שלו לאביו, שהכרתי והוקרתי. שיחתנו מחזירה אותי לראיון הראשון שלי עם עוזי, אי־אז ב1976. "המוזיקה תמיד הייתה אצלי בדם", אמר לי אז וציין שאת אהבתו למוזיקה ירש מאביו, אברהם, בעל תפילה שלמד חזנות בוורשה. "בלי המסורת מבית אבא וכל הניגונים שקיבלתי שם אני כלי ריק לחלוטין", הצהיר בכנות שכה אפיינה אותו.

עוזי חיטמן, מגדולי היוצרים בזמר הישראלי, לא היה מוזיקאי מדופלם, אלא אמן שלמד בעצמו לנגן בגיטרה ובפסנתר. בלי תעודות הוא כתב שירים שנכנסו למחזור הדם של כולנו. מה שהחל ב"ניגונה של השכונה", ששר יזהר כהן וב"מי ידע שכך יהיה" ששר בעז שרעבי, נמשך עם "מה חשוב היום" (אבי טולדנו), "לילה בלי כוכב" (שימי תבורי), "תודה" (חיים משה), "מרלן" (זהר ארגוב), "נולדתי לשלום" ("סקסטה"), "כאן" (אורנה ומשה דץ) ו"לכל אחד יש" (ליאור נרקיס).








וזה רק חלקיק מרשימה מפוארת של שירים שבזכותם הוענק לו פרס אקו"ם. מדהים שככל שהיה יוצר בעל שיעור קומה (הוא מעולם לא החשיב את עצמו יותר מדי כזמר), כן היה חיטמן צנוע עד כדי הפתעה. "מוטב לי לא לעלות כמטאור", אמר לי ב־1976, בעקבות ה"בום" של "אדון עולם" בפסטיבל הזמר החסידי, שיר שהפך ללהיט ענק בעולם היהודי. "לא הייתי רוצה שתדבק בי תדמית של איש פסטיבלים. אני מעדיף לעלות בתהליך אטי ומחושב".

מאז התוכנית "פרפר נחמד" הפך להיות חביב הילדים על חשבון הקריירה שלו בקרב המבוגרים. על כך אמר לי ב־1987: "שום דבר לא בוער לי בקריירה, מה גם שאני יודע שיש אצלי בבטן חומר נפץ מוזיקלי שיתפוצץ בבוא היום. מצדי לא אכפת לי להוציא את התקליט הבא שלי בעוד עשר שנים. אני לא מחפש את האולימפוס. והיכן כל המטאורים הגדולים? ככל שהם מזנקים למעלה מהר, כן ההידרדרות צורבת יותר".

והוא ביקש להוסיף: "זה כיף לא נורמלי להיות פופולרי בקרב הילדים. אצל ילד אין דעות קדומות. הוא לא משוחד, גם לא קשוב לביקורת זו או אחרת. ילד תמיד אמיתי. או ששיר עובד עליו, או שלא. אני לא כותב אחרת לילדים. למעשה, אני כותב על נושאים הקרובים להם דרך עיניים של מבוגר".

באשר לתרומתו לזמר המזרחי, חיטמן לא היה מעוניין להצטייר כמחולל מהפכה. "אני חלק מתהליך", אמר פעם, "ואני מרגיש שיש לי תרומה לאיכות ההפקתית והטקסטואלית בתחום הזה. אני לא מוכן ששירים שלי יוקלטו בהקלטות ביתיות מחתרתיות של ארבעה ערוצים. מאז שעבדתי עם שימי (תבורי - יב"א), נהייתי מעין פטרון טקסטואלי לזמרים, היודעים שהם יכולים להתקשר אלי מאוחר בערב גם אם אני לא קשור לתקליט שלהם".

לא חיפש את האולימפוס. עוזי חיטמן ב"פרפר נחמד". צילום: הטלוויזיה החינוכית

בראיון אחר, כעבור שנתיים, השתנתה נימת דבריו. "מזה שנה אני כבר לא כותב לזמרים מזרחיים; עייפתי", התוודה זמן רב לפני ש"לכל אחד יש" החזיר אותו בענק לזירה הזאת. "היום קשה לי יותר לתת שירים לאחרים. נדיבות הלב שלי נעצרת באולפן ההקלטות".

חיטמן היה ידוע בהקפדתו היתרה על השפה העברית: "אנחנו אחד העמים היחידים בעולם שאצלם שלום זה אהלן, מה נשמע זה כִּיף ולהתראות זה יאללה ביי - ושום דבר לא בשפה העברית. אין לכם מושג כמה זה כואב לי", אמר בזמנו. הביקורת שלו לא הייתה רק לגבי העברית: "קרה משהו למוזיקה הקלה בארץ. היא נעשתה מסונתזת כזאת, כשהדגש הוא על הפקת צליל ממכונות. היום מדברים יותר על הפקות מאשר על שירים. אני מעדיף נגנים בחי ותקליט אקוסטי לחלוטין".

לחיטמן הייתה גם ביקורת מפתיעה על עצמו: "אני לא משתגע על הקול שלי, ועד היום אני לא מחזיק מעצמי זמר. על כל מה שיוצא לי אני אומר 'תודה לאל' ומברך על זה. נולדתי עם אף עקום ונחיר אחד קצת סתום. זה יוצר קול מחוספס עם מעין גרגירים, לעומת הקול המרטיט שהיה לאבי".

בדבריו היה אפשר לחוש שיחס הממסד כלפיו לא שימח אותו במיוחד. "אנחנו חברה של פיינשמקרים, מתחסדים כאלה, צבועים", אמר פעם ברגע של חשבון נפש נוקב לפני שעשרות רחובות ובתי ספר נקראו על שמו ברחבי הארץ. "רואים כאן כחולשה אמירת מילים כמו 'תודה', 'בבקשה' ו'סליחה'.

יש לנו חברה מאוד אגרסיבית ודורסנית. הכל כאילו חייב להיות מחוספס. כך אנחנו נראים, ולצערי זה עובר גם לילדים".


בדיחה גרועה

אם היה משהו שעוזי חיטמן התנחם בו, הריהו שיריו. "לפחות כמה משירי יישארו לתמיד על אפם ועל חמתם של כל מיני. את 'אדון עולם' אף אחד לא ייקח ממני. אין קהילה יהודית בעולם, גם מעבר להררי חושך, שבה לא שרים את השיר. 'אלוהים שלי' נמצא ב'מקראות ישראל' במסגרת חינוך חובה, וזה חשוב לי יותר מהרבה דברים אחרים. וכשאני שר את 'תודה', מצטרפים אלי בני 4 וגם בני 70. אלה הם שירים של כולם".

"של כולם", אמר עוזי חיטמן, אבל לפני הכל הוא היה של משפחתו. זה מחזיר את עידו חיטמן אל 17 באוקטובר 2004. "לאחר שצפינו יחד בטלוויזיה, ירדתי לחדר שלי", הוא משחזר. "אז הוא ניגש לאמא ואמר - 'אני לא כל כך מרגיש בטוב; יש לי קצת צרבת'. כשהיא רצתה להזעיק אמבולנס, הוא מחה. אז אמא הסיעה אותו ברכב של המשפחה לבית החולים תל השומר, קרוב לבית. היא הורידה אותו בפתח המיון וניגשה להחנות את הרכב. כשחזרה, הוא כבר לא היה. אבא התמוטט מדום לב.

"כעבור זמן צלצל אצלנו הטלפון. כשנאמר לי לבוא מהר לבית החולים, אל ההורים שלי, חשבתי לי איזו בדיחה גרועה זו. הרי רק עכשיו ראיתי כדורגל עם אבא. טסתי לשם. זה כבר היה מאוחר".

היו סימנים מקדימים?
"שום דבר. הכל היה רגיל. מוצאי שבת. הורי אירחו לארוחת הערב את אחיו ואת אשתו. התנהלות שגרתית לגמרי. לאבא לא היו חששות באשר ללב. אם כבר, פחד מסוכרת, המחלה שהכריעה את אבא שלו. הפחד הזה הביא אותו למשטר מוקפד של ספורט".

מי מכם חשד שהוא הגזים במשטר הספורטיבי שקבע לעצמו?
"מה היה כאן להגזים? הבן־אדם התאמן בחדר כושר, הלך ורץ, נראה טוב ואמר שהוא מרגיש בטוב. אל נשכח שהוא היה רק בן 52. בדיעבד נראה שאולי תפס חזק יותר מדי את הספורט".

עידו חיטמן היה ילד עם שיר. בהיותו בן ימים אחדים, ב־1978, כתב אביו על רקע שיחות השלום עם מצרים את שירו "נולדתי לשלום", שעמו קידמו כעבור שנה את פניו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בבואו לשיחות בארץ. היה לו שיר, אבל לדבריו לא ידע מיד שיש לו אבא חשוב. "עוזי היה לי לפני הכל אבא־אבא", הוא מציין. "איך שאתה רואה, הפסנתר כיום בסלון, כמו אז. בבית לא הייתה לו פינת עבודה. לא חדר ישיבות ולא אולפן הקלטות. כשהשתתפתי כילד בתחרויות שחייה, נורא רציתי שיתייחסו אלי, מאחר שרק לפני רגע זכיתי בתחרות. אבל כולם שם התלהבו לראות דווקא את אבא שלי. אז תפסתי שיש לי אבא חשוב.

"לתחרויות הוא בא איתי, וכשהיה צריך - גם לבית הספר. אבל מרוב שהיה מפורסם באותה תקופה, הוא לא היה אבא שאפשר היה ללכת איתו לקולנוע או לים. אבא לא אהב המולה סביבו, ותמיד היה איש צנוע".

הוא היה מערב אתכם בתהליך היצירה שלו?
"לא אחת, תוך כדי כתיבת שיר זה או אחר, הוא היה מבקש לשמוע את דעתנו. אני זוכר שלא אחת, בהיותו עסוק איתנו, כשבא לו לפתע רעיון לשיר, הוא היה יוצא לחצר ומתרכז בכתיבה שלו. פחות היינו מעורבים בתהליך היצירה במשרד ההפקות שהחזיק במרכז רמת גן. אני לא זוכר בבית משטר של 'שקט, אבא כותב!'".

השאיר חותם

בעבור ילדיו של חיטמן, תקופת "הופה היי" הייתה תקופה קסומה, אם כי במסעות ברחבי הארץ עם יגאל בשן ויונתן מילר לרגל התוכנית המצליחה, נעדר אביהם לא מעט מהבית. "הכי כיף היה בחופש הגדול, כשהיו להם הרבה הופעות באילת ואנחנו היינו מצטרפים אליהם", מספר עידו. "מצד שני, השתדלנו שלא להפריע. הבנו שבשבילו זאת הייתה קודם כל עבודה".

שלישיית הופה היי. צילום: ראובן קסטרו

האם מתישהו השתעשעת ברעיון ללכת בדרכו?
"לא. אף פעם".

יש לך מושג מדוע העדיף שתפנו למסלולים אחרים, בעוד שלושת ילדיו של אחיו חיים (אוהד, תמיר וענת־אסתר) הפכו לזמרים?
"אבא מעולם לא דחף אותנו שנלך בעקבותיו. 'תעשו מה שיגרום לכם להיות מסופקים ומאושרים', הוא היה אומר לנו. מגיל מאוד צעיר שמעתי ממנו שלהיות זמר הוא מקצוע קשה מאוד ולא תמיד מתגמל. כיום, כשבהיותי עורך דין אני עובד עם אמנים, אני רואה אותם איך הם ניזונים מאהבת הקהל. כשהם מקבלים אותה, הם מרגישים על פסגת העולם. כשהיא פוחתת, זה לגביהם משהו קשה לעיכול".

"אני מתאר לעצמי שלחצים נפשיים בקשר לכך, שאבא היה נתון בהם, גרמו לו לשדר לנו משהו כמו 'אל תתקרבו'. כשאני אומר לחצים אני מתכוון לכך שאף שהרבה שירים משיריו הצליחו, כששירים אחרים שלו הצליחו פחות, היה לו קשה לקבל את זה. על רקע הדברים האלה, כשמגיל צעיר נתתי להבין שארצה ללמוד משפטים, אבא תמך בזה מאוד".

מזלו של עורך הדין עידו חיטמן שפר עליו, והוא נקלט במשרד הצמרת של עורך הדין המנוח יגאל ארנון. הוא החל את התמחותו שם במחלקה

המסחרית במשרד. האסון הכבד שנחת על המשפחה שינה את הכיוון המשפטי שלו, והוא עבר לרכז במשרד את תחום זכויות היוצרים.

"זה דבר שצמח מאליו", הוא אומר. "אחרי שאבא נפטר, החלו להגיע כל מיני פניות עם בקשת אישור לשימוש בשירים שלו בפרסומות, בערבי הנצחה ועוד - ואז נשאבתי אל תוך התחום הזה".

כאן חיטמן עובר לספר משהו אישי: "כשהייתי צריך להתחיל בהתמחות כעורך דין, לשם כך הלכתי עם אבא לקנות את החליפה הראשונה שלי. הוא התרגש מאוד מכך שבנו הולך להתמחות אצל יגאל ארנון ואמר: 'הולכים לקנות חליפה!'. נסענו לחנות סגל המיתולוגית, ברחוב העלייה, המקום שחתנים קונים בו חליפות, ואת מי פגשנו שם? - את ליאור נרקיס. אבא אהב מאוד את ליאור גם כאדם, לא רק כזמר, והיה ביניהם קשר טוב שנים לפני 'לכל אחד יש'. אבל אף שהיו קרובים, זה לא הגיע אלינו הביתה".

עכשיו, מן הסתם, זה מגיע.
"מאז שליאור בא אלינו לשבעה, הוא ואני החברים הכי טובים. וכשנעשיתי עורך דין, הוא היה האמן הראשון שבא ונהיה הלקוח שלי במשרד. כמובן בעקבותיו הגיעו אמנים אחרים שאבא עבד איתם. כמובן, כשהתחתנתי לפני חצי שנה, ליאור שר ובירך אותי בחופה".

"כבר עברו 12 שנים ומבחינתי כאילו אבא ממשיך לחיות", אומר לבסוף עידו, "לגבַי זו התמודדות לא פשוטה. אני קם בבוקר לקראת דיון בבית המשפט ורוצה להיות מרוכז בתיק וחדור מטרה, אבל כשפתאום אני שומע ברדיו שיר של אבא, זה מרגש אותי ומוציא אותי מהריכוז. לא חשוב כמה זמן עובר, הכאב לא נעשה יותר קל. הזמן טס, ומה שמצער אותי הוא שיותר ויותר אני מתרחק מהפעם האחרונה שבה ראיתי את אבא שלי".

מילה אחרונה?

"לאבא היה חשוב מאוד להשאיר חותם כלשהו בתרבות הישראלית והיהודית. נראה לי שהוא הגשים את זה בגדול".