הרבה לפני שפאר טסי כבש את קיסריה עם "דרך השלום" ועדן בן־זקן הפכה להיות מלכת השושנים, ואפילו עוד קודם לאייל גולן, שרית חדד, חיים משה וזוהר ארגוב, הכוכב של המוזיקה המזרחית (או, אם תרצו, "המוזיקה הישראלית בניחוח ים תיכוני") היה בחור שקרא לעצמו פלפל אל־מצרי - ששיגע והצחיק מדינה שלמה עם להיטי ענק כ"בתשלומים", "החופש השנתי", "שמחה גדולה הלילה", "אשתי רוצה ללמוד הכל", "דיאטה" ועוד. למרבה הצער, מרביתם לא תועדו על גבי דיסקים (מלבד "פורמט פיראטי באיכות נמוכה שמסתובב בשוק", כפי שמעידים כמה אספני תקליטים תל אביביים), וכדי להאזין להם עליכם לרכוש פטיפון ואת התקליט או התקליטון המקורי, הנחשב לפריט אספנות לא זול - שעלותו יכולה להגיע למאות שקלים. עכשיו, בזכות יוזמתו של הח"מ, עלו כל שירי אלבומו היחיד ליו־טיוב, ויצירותיו נגישות לקהל הרחב - ובחינם.

אנו באנו ארצה

הוא נולד בקהיר, בירת מצרים, ב-1928 כאלברט אברמינו (אברהם) מוגרבי, בן למשפחה מוזיקלית מיוחסת. אביו, יוסף שלום מוגרבי, היה נגן עוד ופסנתרן נודע שהופיע בפני מלך מצרים. מוגרבי ג'וניור, שנמשך למוזיקה מגיל צעיר, נחשב לנער הפלא של הקולנוע המצרי בשנות ה-40 והגיע לכך די במקרה, כשיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה: הוא נתלווה לאחת מהופעותיו של אביו, ובמקרה, כסיפור סינדרלה, גילה אותו במאי מצרי שחיפש נער לשחק באחד מסרטיו דמות שנקראה "פלפל" (כינוי שדבק בו עד יומו האחרון). הסרט נחל הצלחה רבה, ומוגרבי, הנער משכונת היהודים בקהיר, הפך כוכב קולנוע מבוקש ששיחק בסרטים מוצלחים לאורך שנות ה-40 וה-50.

פלפל אל מצרי הצעיר (אלברט מוגרבי) בסרט מצרי ב-1951פלפל אל מצרי הצעיר (אלברט מוגרבי) בסרט מצרי ב-1951

על אף ההצלחה שלה זכה במצרים, הוא החליט להשאיר את התהילה מאחור, ובשנת 1954 עלה עם אשתו מרי (מרים) מוגרבי לישראל. הוא החל להופיע בלילות בבתי קפה מקומיים (בעיקר ב"קפה נוח" המהולל בשכונת התקווה בתל אביב) בשירים ומערכונים בערבית, ואליו התלוו חבריו עוד ממצרים, הכנרים פליקס מזרחי ואלברט שטרית.

לא תופתעו לקרוא שמלבד ה"גטאות" הללו, שבהם יכול היה פלפל אל־מצרי להשמיע את המוזיקה שלו, ליצור ולהתפתח - ישראל של אותם ימים לא ממש ששה להכיר אותו או להיפתח בפניו. מצד שני, הוא לא הגיע למקום נטול השפעות מוזיקליות: כשני עשורים לפני עלייתו של אל־מצרי לישראל, עוד בשנות ה–30 וה–40, יוצרים כנחום נרדי, מרדכי זעירא ומשה וילנסקי, שעלו ארצה ממדינות מזרח אירופה, ניסו לרקוח צלילים ישראליים אותנטיים בהשראת הדבקות הדרוזיות שאותן שמעו בכפרים הערביים הסמוכים והציגו את הפזמונים, שכונו "זמר ישראלי בסגנון עדות המזרח", בתיאטרונים "אליטיסטיים" דוגמת המטאטא, הקומקום ודומיהם. הממסד אהב את המקצב החדש ולא ייחס חשיבות לעדת המבצעים, שיכולים היו להיות ממוצא רוסי דוגמת יוסף גולנד (מהסטארים הגדולים בתקופת היישוב העברי), או ממוצא "מזרחי", דוגמת אסתר גמליאלית וברכה צפירה, שנתבקשו פשוט להטמיע את ה-ע' וה-ח' שעמן נולדו.

לאחר קום המדינה, בתקופת הצנע ושנות העלייה ההמונית ממדינות ערב לישראל, העולים החדשים, שמיעטו לדבר עברית, הביאו עמם את ההשפעות המוזיקליות שספגו בארצותיהם ויצרו, בעל כורחם, את מה שנקרא "כור היתוך" או כפי שקראו לכך באותן שנים - "הישראליות החדשה".

"הישראליות החדשה" באה לידי ביטוי באופנה, בסלנג, במסורת וכמובן במוזיקה. בסוף שנות ה-40 מיעטה התקשורת הממסדית לתת ביטוי נרחב לעדות המזרח, ועיקר חשיפתן לקהל הייתה ב"קול ציון לגולה", תחנת שידור של הסוכנות היהודית שהשמיעה פזמונים ומהווי תרבות ממדינות המזרח. התחנה הקצתה עשר דקות שבועיות לשידורי הווי עדות המזרח בתואנה ש"לא צריך להקדיש פינה לבני עדות המזרח" (ציטוט אשר חשף בפני יוסף בן ישראל, מנהל המדור לפולקלור ומוזיקה מזרחית ב"קול ישראל" בשנות ה-60 וה-70 ומי שערך והגיש את פינת עדות המזרח ב"קול ציון לגולה" בתחילת שנות ה–50).

במקום זאת, ניתנה העדפה לזמרים כישראל יצחקי, שמשון בר נוי, שושנה דמארי ויפה ירקוני, שבעצמם הושפעו מניחוחות מזרחיים אך נתפסו "צברים" ישראלים ולכן זה היה לגיטימי להשמיעם בשירים עממיים מזרחיים.

בעוד הרדיו מיאן להשמיע שירים מזרחיים "מקוריים" (שנוצרו על ידי יוצאי עדות המזרח), פעלה מתחת לרדאר חברת התקליטים קוליפון (כיום "האחים אזולאי") שדאגה להקליט ולתעד את שירי הז'אנר שהוקלטו בשפות המקוריות של מבצעיהם: ערבית, תימנית, מרוקאית וכו'. ההקלטות הופצו בקרב חוג המכרים המצומצם של המבצעים. אחד היוצרים שהקליטו אצל קוליפון היה, אם כן, אברהם מוגרבי - תחת השם "פלפל אל־מצרי".

הומור ומוזיקה טובה

בשלהי שנות ה-50, לאחר שצבר פופולריות נאה בקרב בני עדות המזרח, הוזמן מוגרבי לשיר בערבית בתוכנית הרדיו של קול ישראל, "שחרזדה", שנתנה ביטוי לזמרי עדות המזרח, ולשם כך אימץ את הכינוי שלו זכה עוד ממצרים, "פלפל". כיוון שפעל בארץ והשתתף באותה תוכנית זמר אחר בשם "פלפל אל־גורג'י" (זמר ומלחין ישראלי יליד עיראק), החליט מוגרבי להוסיף ל"פלפל" את המונח "אל־מצרי", כלומר המצרי (יש האומרים גם "פלפל אל־מסרי").

על הופעתו הראשונה של אל־מצרי ברדיו הישראלי סיפר איש קול ישראל ומייסד המדור לפולקלור ומוזיקה מזרחית, יוסף בן ישראל, שערך את התוכנית "שחרזדה": "ערב אחד עשינו ערב נהגים ומוניות, וכיוון שראיתי ב'גן האריה' את פלפל בהופעה, הזמנתי אותו לרדיו לשיר בערבית והשאר היסטוריה. את 'הכל בתשלומים' אני הייתי הראשון שהשמיע, אני זוכר שפלפל ואלברט (שטרית) יצרו שיר על המצב בארץ ומיד כשהם השמיעו לי אותו, ידעתי שזה יהפוך ללהיט. הוא היה בזמן הנכון, במקום הנכון. הוא תיאר את המצב בארץ באותה תקופה בצורה מדויקת והומוריסטית".

לאל־מצרי תמיד היה חוש לחיזוי העתיד. הוא הבין שלשיר בערבית זה לא משהו שידבר לקהל הישראלי, שרובו אינו מבין או דובר את השפה, וכיוון ששיפר את העברית שלו, הוא התחיל לשיר בשפה זו. הוא גייס לצורך המשימה את חברו אלברט שטרית, שהיה אמון בעיקר על המילים, והתחיל להעתיק את המקצבים המצריים שאותם ספג ונשם מבית אבא - לעברית. השירים עסקו בתיאור סיטואציות אספקלריות לאירועים שאירעו לו בחייו הפרטיים ובכלל למצב החברתי של תקופת הצנע של שנות ה-50.

שירו הראשון, שהוקלט בקוליפון כאמור, היה "הכל בתשלומים", שעסק באשתו הבזבזנית שמשלמת על הכל בתשלומים ("כל יום אשתי, קונה שמלה, כמובן יצאה דוגמה חדשה, חוץ מגרביים וארנק, פתאום לבשה לי דוגמת צב, ועם צמה דוגמת טרפז הייתה דומה בדיוק לעז"). העברית הקלוקלת ("יושנת לבד מהרצפה", "כל המשכורת הולך לילמכולת"), ההומור המתובל היטב והקול הגלותי המובהק של אל־מצרי, הפכו את השיר לאחד השלאגרים הבולטים באותה שנה והכניסו אותו היישר אל הקונצנזוס הישראלי שקיבל את שיריו בחום ובדלתיים פתוחות.

הרדיו הממוסד, שהתנכר עד כה לזמרים כמותו, לא הפסיק לנגן את השיר, והביקוש להופעות, ובייחוד ללהיטים נוספים, הלך וגבר עד שנדמה כי אל־מצרי ושטרית עלו על הנוסחה: לקחת דוגמאות מהמציאות הישראלית הלא פשוטה, להקצין אותן ולעשות מזה צחוק.

"הוא היה הזמר הראשון בארץ שהיה מונולוגיסט", מסביר יצחק אביעזר, מוזיקאי הנמנה עם מייסדי "בית השידור הישראלי" (קול ישראל בערבית), "והכוונה במינוח המצרי היא לאדם ששר שירים מבדרים וקלילים. הוא היה מאוד מוזיקלי ועלה על גל חדש שלא נשמע עד כה, ולמעשה שיריו היו הגל ההתחלתי של הזמר המזרחי. אני זוכר שנהגתי להקליט אותו ברדיו בשירים בערבית ואף ליצור לו שיר בערבית שנקרא 'כמה יפה את הגבירה בין הנשים'. הוא היה פורץ דרך".

אחרי "הכל בתשלומים" באו שירי סיטואציות מוצלחים נוספים כ"החופש השנתי" ("כולם שמחים, כולם שמחים בחופש השנתי ורק אני בחופשתי, היה משעמם אותי"), "דיאטה" ("ישנם אנשים כל כך שמנים, שמתאמצים להיות רזים, עושים דיאטה זה לא עוזר ומשמינים יותר ויותר"), "שמחה גדולה הלילה" (שעד היום מושר בכל חפלה, חתונה או אירוע משמח) וכמובן שירים נוספים שהדגישו את ה"מוות" שעושה לו אשתו דוגמת "אשתי רוצה ללמוד הכל" ("סמבה ורומבה ורוק'נרול, אשתי רוצה ללמוד הכל").







מלבד שירה, אל־מצרי הכניס לשיריו חיקויי עדות שונות, חיקויי גברים ונשים וכדומה, ואלה הוסיפו נופך מאוד הומוריסטי לשיריו, כמעין מופע סטנד–אפ מוזיקלי שלא נשמע כמותו בישראל של אותן שנים חלוציות.

עברי, דבר עברית


ב-1960 הוציא את אריך הנגן הראשון (והיחיד) שלו, ועל עטיפתו הוא נראה ישוב על רכב אדום עם תרבוש אדום לראשו ויונה צחורה נחה בקדמת הרכב. התקליט היה מקבץ של תקליטוניו העצמאיים שיצאו בסוף שנות ה-50 ונחשב לאבן דרך בפנתיאון המוזיקה המזרחית בתקופתה החלוצית הראשונה וכלל, כמובן, שירי מונולוג סאטיריים נוספים של פלפל על החיים בתל אביב של שנות ה-50. כך נכללו בו שירים כ"שוק הכרמל" (הלוקח את המאזין לסיור בשכונת התקווה ושוק הכרמל), "השכנים" (על שכנים טרדניים שמפריעים לו לישון בלילה ורק מבקשים טובות), "המספרות" (שנכתב על נשים המבלות מרבית יומן במספרות כדי להיות יפות ומזניחות בשל כך ילדיהן), "התור לאוטובוס" (העוסק בהמתנה הארוכה לאוטובוס הומה אדם) ועוד שירים שנטו לכיוון הפארודי על הריאליזם הלוקאלי הישראלי.




אף שהקהל לא הפסיק לפזם שיריו ומינה אותו לנציג הזמר המזרחי של סוף שנות ה-50, בשלב מסוים, בתחילת שנות ה-60, הרדיו הפסיק להשמיע את השירים של אל־מצרי, כנראה בשל העברית הקלוקלת בשיריו (באותה תקופה הרדיו הגן בחירוף נפש על תקינותה של העברית), מה שפגם בפופולריות ובכור ההיתוך המוזיקלי שאותו הביא וייצג בגאון. "השירים היו פשוטים מדי בשביל הרדיו, זה היה נחמד לתקופה קצרה ותו לא", מסביר יצחק אביעזר.
בתו אתי מוגרבי מוסיפה: "השירים היו פחות אינטלקטואליים לרדיו של אותה תקופה, הוא לא נשמע ישראלי, אף על פי שהשירים מתנגנים עד היום לפעמים. אבל, כפי שאמי, מרים מוגרבי (אלמנתו של פלפל), מסבירה, הסיבה היא כי היינו ספרדים ולא אשכנזים".

למזלו, מוגרבי מעולם לא הסתמך על המוזיקה והבידור כמקור פרנסה עיקרי למשפחתו הצעירה: הוא הופיע רק בלילות, ובימים עבד למחייתו בבית מרקחת תל אביבי ובהמשך פתח מפעל לייצור מזון לתינוקות.

ב-1970 פרש מעולם המוזיקה, חזר בתשובה ועבר להתגורר בחולון, שם הקים תחילה מסעדה ולאחר מכן פתח את בית הכנסת "חסד ואמת". בנו, הרב יוסף מוגרבי שליט"א, משמש ראש מוסדות "תפארת בנים" בחולון לחוזרים בתשובה.

פלפל אל-מצרי אחרי פרישתו. צילום: ראובן קסטרופלפל אל-מצרי אחרי פרישתו. צילום: ראובן קסטרו


ב-1984 הבליח להופעה היסטורית ונדירה בתוכנית הטלוויזיה של מני פאר, "שעה טובה", וביצע את להיטו האלמותי "הכל בתשלומים". בשנים האחרונות לחייו סבל משחמת הכבד עד שנפטר ב-1992. סמוך למותו ביצע זאב רווח את "הכל בתשלומים" בסרט "טיפת מזל" והחזיר את השיר לתודעה.



בשנות ה-2000 שב שוב פועלו המוזיקלי של פלפל אל־מצרי לקדמת הבמה בזכות המופע "פלפל אל חפלה", שבו בוצעו מיטב להיטיו המוכרים על ידי השחקנים תומר שרון, עמי סמולרצ'יק ואורי הוכמן.