יזהר כהן, שלעד יהיה חרות בזיכרון הקולקטיבי כזוכה המפזז של אירוויזיון 78', חם כיום אש. מי שנחקק בתודעה שלנו כסמל של נעורים והביא לנו בעבר את שפת הבי"ת ב"אבניבי", זועם לא רק על ששיר חדש שהקליט נדחק לקרן זווית, אלא גם על מה שהוא רואה כקיפוח האמנים הוותיקים. "ככל שאנחנו נובחים, השיירה עוברת", הוא טוען.

"במשך שנים הייתי פרש בודד שדהר ממקום למקום ודיבר על הכבוד האבוד של האמנים הוותיקים", הוא מספר. "זאת לא בעיה אישית שלי, אבל כשנתקלתי בלא מעט אמנים שפשוט אין להם עם מה לגמור את החודש, לא יכולתי לעמוד מנגד. מטריד אותי איך הגענו למצב הזה. הרי מדובר באמנים שתרמו לתרבות הישראלית תרומה נצחית. לא ייאמן כיצד אין כיום שום גוף ממשלתי שדואג להם".

"הסתובבתי לא מעט בחו"ל וראיתי איזה יחס יש שם כלפי האמנים הוותיקים, שהם שם מלכי המלכים ומקבלים מהשלטונות פנסיה מכובדת. זה חייב להיות גם כאן. שרת התרבות הקודמת, לימור לבנת, גילתה הבנה לעניין ולא רק בהיותה הבת של הזמרת שולמית לבנת, אבל זה לא עזר לקדם את הנושא. הבנה דומה יש גם מצד השרה הנוכחית מירי רגב ומאנשיה - ובינתיים שום דבר לא זז".

למעשה, המצוקה ממנו והלאה. אם הוא עולה כעת על מתרסים, הרי זה מסיבה אחרת. מאז 93', כמעט שנות דור, לא הוציא אלבום של שירים חדשים. לדבריו, הגיע למסקנה שהדבר לא משתלם, "אבל הקהל דורש חומר חדש".

כהן בהופעה שזיכתה את ישראל במקום הראשון. "הרגשנו לפני שנעשה היסטוריה". צילום: שמואל נחמניכהן בהופעה שזיכתה את ישראל במקום הראשון. "הרגשנו לפני שנעשה היסטוריה". צילום: שמואל נחמני

כהן התרצה כשהמשוררת נורית בת–שחר צפריר הביאה לו את השיר "יש שיר לכל אדם" עם מילותיה ללחן שמסר לה המלחין נחום היימן. מדובר בלחן שהלחין בתקופה הלונדונית שלו, בראשית שנות ה–70, והייתה לו גרסה אנגלית. "איכותו של השיר כבשה אותי", מספר כהן. "לצערי, נחצ'ה לא הספיק לשמוע את ההקלטה שלי".

"מתחילת הדרך שרתי בלי סוף את שיריו של נחצ'ה", מעיד כהן. "במרוצת השנים הקלטתי שירים שלו כמו ‘שדרות בגשם', ‘בוא ניפגש', ‘כותל בירושלים', ‘כמו ציפור מטורפת' ו'לגעת במים, לגעת ברוח'. בעיני הוא היה מהאמנים הגדולים, שהולכים עד הסוף עם הטירוף המופלא שלהם. אני אסיר תודה לו על שב–2004 הוא הוציא לי אלבום אוסף, שהתבסס על הקלטות ישנות מהופעות שלי במחנות צה"ל, שאותן מצא בגלי צה"ל".

לא להאמין

זאת אותה תחנה שעליה יוצא כעת קצפו של כהן. "לא להאמין איך השיר החדש לא התקבל להשמעה בגלגלצ", הוא אומר בנימת מחאה. "כנראה הוא לא מספיק טוב בשבילם. כששמעתי שהשיר נדחה אצלם, צחקתי אפילו. מה כבר יכולתי לעשות. הפסקתי לצחוק כשבאחרונה נסעתי שלוש פעמים במוניות ובכל פעם לדברי הנהגים הרדיו היה מכוון לגלגלצ. פשוט הזדעזעתי מהשירים ששמעתי בנסיעות. מעניין מי נותן את הגושפנקא לצוציקים היושבים בתחנה הלא פרטית הזאת להחליט מה ישודר ומה לא".

"מי הם בכלל?", כהן מעלה אוקטבה. "איך הם נהפכו לאורים והתומים של המוזיקה הישראלית? באיזו זכות הם קובעים מה טוב, מה לא טוב? כל המחאות נגדם הפכו אותם למעין מקדש, בזמן שרוב הציבור אף פעם לא שמע את גלגלצ. יש כאן משהו שיצא לחלוטין מכלל פרופורציה. אבסורד שאמן כמוני צריך לעבור שם ועדות של ילדים. אני בדרך כלל לא אדם בוטה, אבל אני חייב לומר שהם באמת יכולים לקפוץ לי. שיבושם להם עם מה שהם בוחרים להשמיע.

"אם היה מדובר רק ביזהר כהן, ניחא, אבל גדולי הזמרים נדחים שם, לא רק אני. לאן הגענו? מי ממליך את הוועדה הזאת? מעציב שיש שדרים ועורכים, שהייתה לי הערכה כלפיהם והם מנסים לחקות את אותם צוציקים, שבעיניהם אנחנו אולי דינוזאורים. אז לידיעתם, עוד לא הוכחדנו. בנקודה מסוימת חייב להיגמר הנתק שבין הקהל, שברובו איתנו, לבין מה שמשדרים לו. לא נסתפק בדיבורים. ננסה להתאגד ונלך לכנסת כדי להשפיע, כפי שעם ההשפעה שלנו חוקקו את חוק הזמר העברי".

מייקל ג'קסון. "הרבה לפניו היו לי הצעות ענק". צילום: רויטרסמייקל ג'קסון. "הרבה לפניו היו לי הצעות ענק". צילום: רויטרס

כהן מתקשה להירגע. פעם, ב–22 באפריל 78', כשזכה באירוויזיון בפריז והרגיש על גג העולם, הכל היה אחרת. אז, כשאלה שהוא יוצא כעת למלחמה נגדם עוד לא היו בתכנון, הוא הגיע לשיא תהילתו עם השיר "אבניבי", פרי עטם של אהוד מנור ונורית הירש; שיר שצלח את מבחן הזמן ואהוב עד היום.

"בדרך לזכייה ראשונה של ישראל באירוויזיון, על הבמה בפריז, הייתה לנו הרגשה של עשיית היסטוריה", הוא משחזר. "בשבילי ובשביל הלהקה שליוותה אותי זאת הייתה שליחות לייצג את המדינה. חוללנו מהפך. אם עד אז ‘הבה נגילה' היה השיר הייצוגי של ישראלי, בעקבות הזכייה שלנו עברו לשיר במועדונים ‘אבניבי'. במהפך ההוא, במידה רבה הפכנו מיהודים לישראלים.




"עברנו שם רגעים של אופוריה שמיימית. במטוס הג'מבו בדרך ארצה הנוסעים נדחפו כדי להרעיף עלינו מתנות. אלפים הגיעו לנתב"ג כדי לקבל את פנינו. אותי חילצו משם ברכב משטרתי מוסווה. המונים חיכו לי ליד בית ההורים שלי בגבעתיים. מכיוון שצוות הטלוויזיה התמהמה בדרך לשם, חיכיתי עם השוטרים כ־20 דקות ברחוב צדדי סמוך כדי שמהטלוויזיה יוכלו להנציח את רגע ההגעה שלי הביתה. לא אשכח את השקט ברחוב האפלולי, שהיה ניגוד להמולה שאפפה אותי מאז הזכייה".

"שילמתי מחיר יקר על ההצלחה הנפלאה", מוסיף כהן. "בתקופה שאחרי הזכייה הייתי מסוחרר כמו ברכבת הרים מטורפת. זה לא סוד שעברתי התמוטטות עצבים והתנסיתי בשנים של טיפולים פסיכולוגיים. זה שהמשכתי לשיר היה לגבי התרופה הטובה ביותר. עד היום אני סוחב נכויות מאז, כולל הפחד לטוס, מה שמנע ממני קריירה בינלאומית".

רק זה מנע ממך קריירה בינלאומית?

"לא, זה חלק ממציאות שהייתה כאן. לא סבלתי לראות שאיזה דוגמן נהיה פתאום כוכב של מחזמר בעוד שאני נסעתי עד לוס אנג'לס כדי ללמוד מה זה במה. שם היו לי הצעות ענק, והרבה לפני מייקל ג'קסון ופרינס היו שרצו לעשות ממני את הטיפוס הזה, אבל ברחתי משם לאחר שכל העניין הפחיד אותי.

"היום התקשורת יכולה לקחת אפילו תרנגול ולהפוך אותו לכוכב. אין לי שום דבר נגד דוגמנים שהם כישרוניים לשירה ולמשחק, אבל אני מדבר על הלא מוכשרים. והקהל אוכל הכל. זה קורה בתקופה שבה אלה שמוליכים את עולם האמנות והיצירה בארץ הם כיום בעצם משווקי סחורה ולא אייקונים תרבותיים, כפי שהיו לפני שנים".

לעומת חלק מעמיתיך, אתה תמיד מחוץ למשחק הפוליטי.
"אני זמר ששר על מה שהוא מרגיש. מטבעי טיפוס שנוטה לראות את חצי הכוס המלאה. בשיא האינתיפאדה עלה בי רצון להקליט שיר של תקווה. נפגשתי אצלי עם יוצרים ערבים, שלבסוף התקפלו. דווקא היה לי רצון לשיתוף פעולה לאחר שהרגשתי שהשנאה מתחילה לדפוק לי על הדלת. בכל זאת ניסיתי".

ילד נצחי

פרינס. "רצו להפוך אותי לטיפוס הזה". צילום: רויטרספרינס. "רצו להפוך אותי לטיפוס הזה". צילום: רויטרס

יזהר, בנם של הזמרים שרה ושלמה (סולימן הגדול) כהן, בוגר "תלמה ילין" ויוצא צוות ההווי של הנח"ל, חגג בחודש שעבר את יום הולדתו ה–66, אך נראה צעיר בהרבה. "לקח לי זמן להתבגר", הוא אומר. "שנים נתנו לי להרגיש כמו איזה פיטר פן או ילד נצחי. בועת הנעורים המיתולוגית, שמאוד אהבו לדחוף אותי לתוכה, התנפצה לי כשבאו וראיינו אותי כתבים צעירים ממני בהרבה".

הוא מגולל את סיפורו בחנות שפתח לפני כארבע שנים בסוף דיזנגוף, ליד ביתו, שבה הוא בגלגולו הנוכחי גם תכשיטן, לא רק זמר, המוכר את התכשיטים היפהפיים מעשה ידיו. תיירים שנקלעים למקום אינם יודעים שהגבר מתולתל השיער ודק הגזרה שמעבר לדלפק הוא זוכה האירוויזיון של פעם.

איך נהיית פתאום גם תכשיטן?
"זה בכלל לא פתאום. תמיד התעסקתי לצד השירה בעוד דברים, אם כי בסתר. פחדתי שאם אכנס אליהם ברצינות, איאלץ להיפרד מהבמה. למרות זאת, עניין התכשיטים לא נשאר בגדר סוד. כאשר שמעון פרס יצא לביקור נשיאותי בקוריאה הדרומית, הוא הביא לאשת הנשיא שם תכשיט שיצרתי. כן, ‘יצרתי', בעיני זה סוג של יצירה. מדובר בוואחד עבודה, שלוקחת ממני לילות שלמים".

מילא, יצירת התכשיטים, אבל מניין העיצוב שלהם? הרי לא למדת בשום אקדמיה לאמנות.
"לא מוכרחים ללמוד, מה גם שיש לי בראש אוקיינוס של רעיונות. מגיל אפס נטיתי לכל מיני אמנויות, עד שבסוף הכל התנקז לבמה ונהייתי זמר, אף על פי שזה לא היה החלום שלי. חלמתי להיות מנצח ומה שיצא זה שבמקום לנצח על תזמורות סימפוניות, ניצחתי בתחרות האירוויזיון. זאת לא הייתה הזכייה הראשונה שלי. כבר בגיל 7 זכיתי באיזו תחרות ילדים עם שיר שכתבתי ובליווי עצמי באקורדיון".

"מה פתאום אני מספר לך על גיל 7?", כהן חוזר לנושא שאיננו מרפה ממנו. "הייתה לי פגישה באקו"ם, שם אמרו לי מה שאני שומע בכל מקום, שאני חייב להקליט. קיבלתי שם כזה חיבוק חם, שאמרתי טוב, אוציא עוד אלבום, אולי גם מופע שבו אספר את כל הסיפור שלי. ואז לפני שאני עושה צעד, אני מקבל כזאת סטירה בעניין השיר החדש, מה שגורם לי לשאול למה לי לצאת למלחמה. מה, אני דון קישוט? אז שילכו לעזאזל בגלגלצ. ההפסד הוא לא רק שלי".

מה עם איזה קאמבק באירוויזיון?
"אין לך מושג כמה פעמים צועקים לי את זה ברחוב".

אתה חותם שגמרת עם הקטע?
"אני לא חותם על שום דבר. אולי בגיל 80 יתחשק לי עוד פעם. אלוהים גדול".

כהן התמודד לא פחות מארבע פעמים בקדם–אירוויזיון. קודם לכן ניצח בפסטיבל הזמר 78' שממנו שוגר לתהילת "אבניבי". ב–82' דורג שביעי בקדם–אירוויזיון עם השיר "אל האור". כעבור שלוש שנים זכה במסגרת זו עם "עולה, עולה", ובאירוויזיון הגיע למקום החמישי. בקדם של 87' דורג חמישי בשיר "מוזיקה היא נשיקה לנצח", שביצע עם אחותו, ורדינה כהן. אקורד הסיום שלו במסגרת זו היה בקדם של 96', שבו נאלץ להסתפק במקום העשירי עם השיר "אלפיים", ששר עם אלון ז'אן.




מדוע חזרת שוב ושוב לזירת האירוויזיון?
"זה לא היה מתוכנן. ב–82' הרגשתי שאני מוכרח לשוב לבור שהפיל אותי ארבע שנים קודם לכן. זה היה אמור להיות חלק מהשיקום שלי. מכיוון שלא הצלחתי שם, ניסיתי שוב עם ‘עולה, עולה' וזכיתי בכרטיס לאירוויזיון בשוודיה. הגעתי שם רק חמישי מפני שהכשילו אותי ובעצם עשו הכל כדי שלא תהיה לי זכייה שנייה באירוויזיון".

מסתתרת כאן איזו תיבת פנדורה?
"נראה לי שכבר הגיע הזמן לחשוף את זה. כן, כן, בגטבורג הייתה הכשלה מכוונת. אחרת אין הסבר מדוע אני והלהקה שליוותה אותי נדרשנו להופיע על במה צדדית קטנה בעוד שכל המשתתפים האחרים הופיעו על הבמה הראשית בפרונט. גם הייתה בעיה עם המיקרופון של המלווה טלי סיני. איך זה קרה אחרי שבוע של חזרות אינטנסיביות, אם לא בהכשלה מכוונת?"

התלוננתם?
"אף על פי שהיו מהקהל שצעקו לנו שאנחנו הזוכים האמיתיים, הבנו שאין טעם להתלונן. מקום חמישי זה מספיק מכובד".

למרות הפדיחה, התמודדת פעמיים נוספות בקדם. לא הספיק לך?
"ב–87' חזרתי לקדם כדי שאחותי, ורדינה, תטעם פעם מזה. ב–96' הלחנתי שיר לאלון ז'אן ובכלל לא התכוונתי להופיע. אבל לא יכולתי, כמובן, לסרב לאהוד מנור, כותב המילים. בקיצור, הייתה לנו אז מדינה של פסטיבלים ושל קדמים, וזה היה כיף. טוב שאנחנו ממשיכים להשתתף באירוויזיון, זו במה שמאפשרת לנו להציג פן שונה של מדינת ישראל ממה שמופיע בתקשורת האיומה באירופה. חבל שלא מייצגים אותנו בעלי ניסיון בימתי רב יותר".

וזה שאנחנו שולחים השנה שיר שאין בו מילה עברית אחת לרפואה?
"זה לא משנה. מצדי שהנציג של ישראל ישיר שם אפילו ביפנית. כולם שרים באנגלית, גם אנחנו יכולים. עם עברית אפשר להשתתף רק כשיש גימיק טוב. כמו ב'אבניבי'. כמו ב'הללויה'".

"רגע, למה אנחנו מדברים על האירוויזיון?", הוא תוהה ושב לנושא המפתח של הראיון הזה. "יש מקומות שבהם מנסים לדחוף את נושא האמנים הוותיקים, ומה יוצא? גטאות כמו אלה שבעבר ניסו לדחוק לשם את המוזיקה המזרחית".

כוחות מורדמים

אני מנסה להטות את שיחתנו לאפיק אחר ושואל את כהן אם הוא מבסוט מהשירים של היום. "על בטוח שיש כעת אלתרמנים חדשים, ארגובים, וילנסקים, שלונסקים, אהוד מנורים וכו' וכו', אבל רבים מהם בגדר כוחות רדומים או מורדמים", הוא משיב. "כל מוזיקה היא לגיטימית, אבל זה אמור לבוא בפרופורציה. יש שמתבכיינים על המוזיקה המזרחית, שהציפה אותנו מעל הראש עם טקסטים שלרבים מאיתנו קשה איתם. אבל אני גם לא רואה גאונים ברוק הישראלי ובמוזיקה העממית הישראלית".

כלומר?
"אף אחד לא שר כיום משהו על המדינה חוץ מחולה עלייך, רוצה אותך, משוגע עלייך, תלכי ממני, תבואי אלי. אין שיר אחד שמתייחס לאיזו פיסת אדמה פה. בוודאי אין משהו דומה לפרויקט ‘אגדה ישראלית', שבו יצאתי עם שלושה תקליטורים ובהם חידושים שלי למיטב שירי הארץ הזאת. זה פרויקט שאמור היה להיות גולת הכותרת של העשייה שלי, אבל התמסמס בין הפיגועים של האינתיפאדה השנייה".

לקראת סיום אני מרגיש צורך להזכיר לכהן את סביון צבר, מפיק העבר שלו, שנרצח לא מכבר בניו יורק. "הקשר בינינו היה יותר מנישואים קתוליים, כי הרבה פעמים היינו יחד מסביב לשעון", הוא מספר. "היינו כמו נפש אחת, ופתאום הבן אדם ברח עם הרבה כסף שהוא היה חייב לי, לאחר שרימה אותי ושיקר לי. אחרי זה הגיעו אלי דרישות מהבנק שלו, משום שהייתי חתום על ערבות להלוואות שהוא לקח. אחר כך, כשהוא עשה מיליונים, הוא לא החזיר לי או לפחות ניסה לבקש ממני סליחה. לאחר שנרצח, קשה לי לסלוח לו".

"אני מקווה שהראיון לא ייצור לי רושם של אדם כועס", חשוב לו לומר לפני פרידה. "למרות הכל, אני מרגיש נהדר. טוב לי בחיים. אני אדם מאושר. וכשאני עולה על במה, אני מקבל מחיאות כפיים לפני שאני שר, שמולן מתגמד היחס שאני מקבל מגלגלצ".

כשיזהר כהן מדבר על אושר, מי שמכיר אותו יודע בדיוק למה הוא מתכוון. "בתי, אליה, חיילת שבעוד חודש תהיה בת 20, היא האושר הכי גדול בחיים שלי", הוא מצהיר. "מבחינתי, הזכייה באירוויזיון לא משתווה להצלחה שיש לי איתה. הבט בצילום, כמה שהיא יפה. אני שמח שהראש שלה לא בדוגמנות ולא בריאליטי. מה שהיא רוצה זה להמשיך ללמוד. אין ספק שהיא העוגן של חיי".

תגובת גלגלצ: "אנו מאזינים לכל השירים המגיעים אלינו בנפש חפצה, ופועלים על פי אמות מידה מקצועיות ושיקולי תוכן בלבד, המותאמים לקהל היעד של התחנה".