"הכל כרגיל, ואני אשיר הערב בטקס את שירו הפייסני של מחמוד דרוויש 'חשוב על זולתך'", אומרת הזמרת מירה עווד, שתקבל הערב פרס מיוחד של אקו"ם על סך 15 אלף שקלים.

"כל אחד יכול להיכנס לגוגל, להקשיב לשיר ולהחליט אם זה שיר אלים או נגד יהודים או נגד האנושות", היא ממשיכה, "השרה רגב אומרת כל הזמן שדרוויש כתב שהוא רוצה לאכול את בשרם של היהודים (מתוך השיר 'תרשום, אני ערבי' – יב"א). הציטוט המדויק הוא: 'אני לא שונא אנשים ואינני פולש. אבל אם אהיה רעב, בשרו של הכובש יהיה למאכל. היזהר, היזהר, מהרעב שלי, מהזעם שלי'. הייתי מניחה שהעם היהודי צריך להתחבר למילים האלה. כאשר יש קיפוח של עם, מתפתחת שנאה ואנשים מתמרדים בסוף. אם מירי רגב רואה את העם היהודי בשיר הזה, היא נותנת הודאה רשמית שהיא אכן הכובש. על זה יש פתרון מאוד קל - תפסיקי להיות הכובש".

אתמול התעוררה עווד בבוקר וגילתה שהיא עומדת במרכזה של הסערה התורנית מבית היוצר של שרת התרבות מירי רגב. על פי הפרסום ב"ידיעות אחרונות", רגב מסתייגת מכך שהזמרת תבצע בטקס שיר של דרוויש. "נראה אותה גורמת לי לא לשיר בטקס", מתגרה עווד, "זאת, אלא אם אקו"ם יחליט אחרת, דבר שקשה להעלות אותו על הדעת. אם בכל זאת יקרה כך, נדע איך להתמודד".

מירי רגב בפרסי אופיר. צילום: אבשלום ששונימירי רגב בפרסי אופיר. צילום: אבשלום ששוני





אם תזדמן ההזדמנות, השרה ואת תלחצנה ידיים?

"וולאק, כדי שנלחץ ידיים, אני צריכה שהיא תתנצל ותגיד משהו לפני. אני מקווה שהיא תבין שאני עושה מוזיקה. והמוזיקה שלי היא של אהבה ולא של שנאה. להכליל דברים על משורר כשאין דברים בגו זאת ממש הסתה".

אבל גם בלי הסערה הזאת, הפרס שתקבל עווד מעורר בה רגשות מעורבים. מצד אחד, היא מוחמאת לקבל הערב את הפרס, מצד שני, הנימוק שמתלווה אליו - “פרס מיוחד על תרומתה להעצמת היצירה הערבית ושילובה בתרבות וביצירה הישראלית" - בעייתי בעיניה.

“מה ה’מיוחד’ ומה ה’שילוב’?" היא תוהה. “תכלס, הייתי רוצה שאנחנו, היוצרים בשפה הערבית, נוכל להתחרות בכל הקטגוריות ולזכות בפרסים כמו כולם. ככה צריך להיות. העליתי את העניין בשיחות עם אקו"ם, ובעקבותיהן אני יוצאת למסע איתם בתקווה שהם ילכו איתי יד ביד כדי להביא לשינוי, שבו כל הקטגוריות יהיו פתוחות לכולם".

לדבריה, זהו מסע שלא נוצר יש מאין. “בשנה שעברה שלחתי לאקו"ם מייל כאוב, שבו כתבתי כי ניסיתי לגשת לפרסים ולא מצאתי איפה, כי בכולם מדובר בזמר עברי", היא מספרת, “ומה איתנו - אתיופים, רוסים, ערבים, מי לא - שאנחנו מתבטאים בשפות נוספות? הרי יש פה אנשים, שהם לגמרי ישראלים, אבל שפת הביטוי שלהם היא לא בעברית. אגב, אני לא מדברת רק על עצמי. למה שכברה קסאי, מהפרויקט של עידן רייכל, לא תהיה מועמדת לזמרת השנה רק בגלל שהיא לא שרה בעברית? זה לא מסתדר לי עם תפיסת העולם שלי.

שלא יבינו אותי לא נכון. אני שמחה לקבל את הפרס על העשייה המוזיקלית שלי, שאיתה הצלחתי לרגש קהל, אבל לא על זה שאני ערבייה. מה גם שאני לא מבינה למה מתכוונים כשמדברים על שילוב בתרבות הישראלית. האם היצירה הערבית היא לא חלק ממנה? הרי הזמר העברי הוא לא כל התרבות הישראלית. מדוע לנדות אוכלוסיות שלמות?"

חלק מהתרבות הישראלית? מחמוד דרוויש, צילום: אלכס רוזקובסקיחלק מהתרבות הישראלית? מחמוד דרוויש, צילום: אלכס רוזקובסקי

“תשירי אבל תשתקי"

עווד, שזכורה בין היתר כלייזה דוליטל מ"גברתי הנאווה" ובזכות ביצועיה המרגשים לשירים עבריים כמו “שלכת", נושאת כיום בגאון את נס השירה בערבית. “מעבר לדיבורים על מוזיקה מזרחית, יש כיום מגמה הולכת וגדלה של חזרה לשורשים ערביים", היא אומרת, “כבר לא בורחים מזה, ויותר ויותר זמרים כאן מעזים לשיר ממש בערבית, מה שהוגדר בעבר כמזרחי. זה משהו שאפשר להתגאות בו".

את, ששיחקת על במת התיאטרון אפילו חיילת, מתנחלת וחרדית, נדרשת כיום להפגין מיומנויות של לוליינית קרקס - "בהלוואן", כשמו של אלבומך הראשון - כדי לתמרן בין התרבויות?
“הבעיה היא לא אצלי, אלא במי שמסתכל עלי. אצלי אין התנגשות בין הדברים. אין לי בעיה לשחק מתנחלת, שהיא ימנית קיצונית, כי כך אני מסוגלת להבין אותה כאדם. כשאני מבינה, אני יכולה להיות בנעליים שלה. זה היתרון של אמנים, היכולים לשים את עצמם בנעליים של אחרים. כך לא מוכרחים להסכים, אבל גם לא שונאים יותר. ואם נתייחס לפרס שבפתח דברינו, מוטב שנתייחס זה לזה כאל בני אדם, לא כאל קטגוריות".

עווד מודעת לכך שאנחנו חיים בעולם של תיוגים. “יש איזו דרישה לבחור צד", היא קובלת. “בין מה למה רוצים שאבחר? הרי אני מרגישה שאני נמצאת בכמה מקומות בו־זמנית. לי זה מתאים ככה. הצורך בלבחור צד נובע מפחד. אם אתה לא איתי, אתה בטח נגדי. ואילו אני לא רואה את העולם בצורה הזאת. כי אם אתה כרגע לא איתי, אז יש בינינו דיון; לא יותר מזה".

נדרשת לשלם מחיר על התיוגים האלה?

“בחיים הקרייריסטיים שלי וגם האישיים שילמתי מחירים. בוודאות יש מחיר לכל בחירה שאדם עושה. אם מישהו לא יודע את זה, הוא חי בלה־לה־לנד. אני תמיד הייתי מוכנה לשלם מחיר, ולפיו שישנאו אותי לרגע כדי שאעביר איזשהו מסר לתמיד. אם המחיר הוא בר תשלום מבחינתי, אני משלמת".

לאן זה מגיע?

“קיבלתי לא פעם הודעות במדיות החברתיות בנוסח של ‘תמשיכי לשיר אבל תשתקי’. הם לא יודעים שזה לא הולך ככה. ברגע שנפתח לי הפה, זה גם כדי לשיר וגם כדי לדבר. אין אצלי הפרדה בין הדברים. צריכים לקבל אותי איך שאני. כשאני פותחת את הפה, הכל יוצא בבת אחת. וזאת רק ההתחלה. הרי יש אנשים שיש להם פייסבוק בשביל להכפיש אמנים כמוני ובשביל לכתוב שטויות כמו ‘למה את בכלל חיה?’, ואז מי שבא אחריו כותב: ‘נכון, שמישהו יטפל בזה’ הבנת?"

פחדת מתישהו?

“היו לי בחיי רגעים של ליווי משטרתי, אם כי אני לא רוצה שיחשבו שאני קורבן. אני לא קורבן ולא מסכנה. עם זאת, קרה לא פעם שכאשר רציתי לרדת לקהל בהופעה, היה עלי להיות מלווה בג’באר מכל צד. אבל כשהורי באו להופעה שלי בתקופה של איומים, שמתי את שתי הגורילות בצד עם הנשקים שלהן, אמרתי לעצמי שיהיה מה שיהיה וניגשתי לעשות כבוד להורים, שגם בגיל 42 אני הילדה הקטנה שלהם".

מה זה אומר על החברה שלנו?

“אני לא מגלה פה שום סודות. יש לנו בארץ אלימות ואי קבלה של השונה באופן מאוד מובהק וקשה. כדי להתגבר, צריך לדעת לגשר בין פערים וחברות, אבל לצערנו המנהיגים בארץ עושים בדיוק את ההפך. הם חוגגים על התהום שממנה הם שואבים באופן ציני הון פוליטי תוך כדי הפעלת פוליטיקת פחד, כמו האמירה האומללה בבחירות, שמביאים את הערבים בהמוניהם לקלפיות. הרי זה מה שהכריז ראש הממשלה נתניהו. או האשמות שהוטחו במשורר הלאומי הפלסטיני. מדובר בכפתורים שקל מאוד ללחוץ עליהם. העיקר לזכות בעוד כמה קולות ואגב כך לזרוק חיי אדם לפח. הדבר הזוי, ואני לא מבינה איך הציבור לא מבחין במשחק הזה.לאחר ששרת התרבות רגב קראה לדרוויש ‘מסית נגד יהודים’, שר הביטחון ליברמן השווה את כתביו ל’מיין קאמפף’, וזאת כשבטוח שהוא לא קרא אותם. כשהשרה רגב רצתה להוכיח את אמירתה, היא ציטטה חצי משפט. האם היא לא יכלה לעשות גוגל ולהביא משם ציטטה מלאה? אז אולי הייתה מבחינה שלא הייתה שום הסתה".

אולי תופתעי לשמוע, אבל השרה פועלת לא מעט למען התרבות הערבית.

“אם כן, אז מדובר במשחק היסטרי שלא יצא ממנו כלום. גם אם תגדיל את התקציב פי עשרה ותנסה להכתיב מה ייעשה איתו, זה לא יתקבל".

ביטלו לך הופעות?

“לא פעם. הן לקהל היהודי, הן לקהל הערבי. כל פעם שמתחיל מבצע או שפורצת מלחמה עם עזה, מבטלים הופעות. כבר אמרתי - משלמים מחיר".

זוג מעורב בריבוע

כזאת היא מירה עווד. חריפת ביטוי, עומדת על שלה, בהחלט לא בובת חרסינה. לא תמיד זה מצליח לה. זוכרים איך היא ואחינועם ניני, חברתה זה 17 שנה, במציאות וגם בהופעות, נאלצו להסתפק במקום ה־16 הלא ממש מזהיר, באירוויזיון 2009, שנערך במוסקבה. והיא מודה: “האירוויזיון לא היה אחד השיאים שלי, גם לא בשיתוף הפעולה עם אחינועם. מאז אני מרחמת כל פעם על מי שנבחר להופיע באירוויזיון בשם ישראל, כי לא רק שקשה לייצג אותה, אלא שהפרגון פה מאוד קשה".

למרות זאת, היא אומרת: “היינו גדולות במוסקבה, כשהגענו לגמר ולא ויתרנו על האמת שלנו. אנחנו שתי בחורות שיודעות בדיוק מה קורה וחותרות במה שהן עושות אל העתיד. למה לאף אחד מהמנהיגים פה אין חזון לעוד 20 שנה? וזה לא הרבה זמן, חברים. כשאין אופק, שוקעים לייאוש. אין חזון - לא פוליטי, לא כלכלי, לא מדיני, שום דבר. רק סוגרים את התיקים המשטרתיים שלהם ואומרים לנו - ‘הנה ציפור, תסתכלו לשם!’"

עווד סגרה, לפחות זמנית, את התיק שלה בתיאטרון הקאמרי, לאחר רצף מרשים של תפקידים שם בעשור הקודם. “החלטתי לשים את הדגש על המוזיקה", היא מסבירה, “הרי תאונה טובה במעלה הדרך הטילה אותי שלא בכוונה לעולם של המשחק. הבנתי שלהופיע עם המוזיקה שלי בארץ ובעולם לא הולך עם הופעות ערב־ערב בתיאטרון. כשהחלטתי לעזוב את הקאמרי, שהיה בשבילי בית מעולה, חשבו שאני משוגעת. אבל אם יוצע לי תפקיד, שארגיש שאותו אני חייבת לעשות, אז יש מצב".




לא רגע שיא. מירה עווד ואחינועם ניני באירווויזיון. צילום: אולג ניקישין, גטי אימג'זלא רגע שיא. מירה עווד ואחינועם ניני באירווויזיון. צילום: אולג ניקישין, גטי אימג'ז





איזה, למשל?

“מרתה ב’מי מפחד מווירג’יניה וולף’. עכשיו אני כבר בגיל המתאים. שרק יציעו".

הזכרת “תאונה טובה".

“עליה אני חייבת תודה לבמאי מיכה לבינסון, שלצערנו הלך מאיתנו השנה. מיכה היה הבמאי שלא קיבל אותי למחזמר ‘רמבטיקו’, בתיאטרון חיפה, אבל גרם לכך שאופיע אצלו כלייזה דוליטל ב’גברתי הנאווה’, כששמר אותי על איזה פתקון בכיס שלו. כמה שמיכה היה איש גדול, הוא היה נשמה גדולה, וכשאני מדברת עליו, יש לי דמעות בעיניים".

לפני שלוש שנים וחצי, הרחק מ"בחבשת" הרכילות כדבריה, נישאה עווד לקוסטה מוגילביץ’, הצעיר ממנה בלא פחות משבע שנים. “פער הגילים לא משנה גם אם יש המרימים גבה בגלל זה", היא אומרת, “כשקוסטה הגיע, היה ברור שזה זה ויש עם מי לבנות בית".

עווד ומוגילביץ’ הם זוג מעורב. היא, בת הכפר הגלילי ראמה, בת לערבי נוצרי, שבלימודי הרפואה שלו בסופיה נשא לאישה בולגרייה. ואילו הוא, איש ענף ההייטק, עולה מאוקראינה, בן לאב יהודי ולאם נוצרייה. “זה לא נושא אצלנו", היא מבהירה, “ואם כבר, זה מוסיף הרבה תבלינים".

הם חיים בתל אביב, “אחת הערים המדליקות בעולם", כהגדרתה, העיר שבה התאהבה די מזמן, בדירה שכורה צנועה, “כי מי יכול להרשות לעצמו לקנות דירה בעיר הזאת. וכמה שקריירה יכולה להיות מוצלחת, זה לא מתורגם לכסף, בטח לא לווילה בקיסריה".

מוגילביץ’ קיבל אותה כפי שהיא. “אני שונאת עבודות בית", היא מודה, “בטח ששונאת לעשות כביסה. אני לא מבינה מדוע בגדים מתלכלכים שוב לאחר שמכבסים אותם, ואין לי מושג מדוע הכלים בכיור לא מתנקים מעצמם".

הוצאת שני אלבומים, ב־2009 וב־2017. היכן השלישי?

“בעבודה. זאת, לאחר שהצלחתי להשתחרר מההסכם הכובל שהיה לי בתאגיד סוני וחנק אותי, כששם מנסים לעצב אמן כראות עיניהם. ולי אף אחד לא יגיד מה לעשות. אפילו לא סוני. כנראה לא מתאים לי להיות בתאגידים. אבל לפני האלבום שלי יופיע האלבום שאני מפיקה מוזיקלית ליובל כספין, שהוא חבר נפש שלי. היום כבר לא מספק אותי להיות רק פרפורמרית, אם כי אין כמו הופעות בפני קהל".