דפנה דקל מעודה לא התיימרה להיות מהפכנית. כשאני מראה לה ציטטה מראיון שהעניקה לפני חצי יובל שנים - "כשחשוב לי, אני נלחמת עד הסוף; אם לא, אני מעדיפה לקחת שני צעדים אחורה" - היא איננה נרעשת. "25 שנה, אתה אומר?", היא מגיבה אגב חיוך שובה לב. "מעניין, ככה בדיוק אני גם היום".

כעת, יומיים לפני מופע ההשקה שלך בתיאטרון תמונע לאלבום האוסף, שהוצאת בחברת פונוקול, את מוכנה לחתום על זה שתמיד נלחמת עד הסוף?

"הייתי מעדיפה שלא להשתמש בהקשר הזה במינוח של מלחמה, כי עשיית המוזיקה מלווה אצלי בהנאה ובאושר גדול. מלחמות הן לא הסגנון שלי. אבל ללכת עד הסוף, זה כן. אני לא מהמוותרים או המתפשרים. עם זאת, במקומות שזה לא חשוב לי במיוחד, אני לוקחת שני צעדים אחורה. במהותי אני טיפוס של עשייה, לא של מלחמות".

דקל, יפהפייה גם בגיל 51, חוגגת את אלבום האוסף שלה בדיוק שנה לאחר שחגגה יובל פרטי. שלא במקרה "התפלק" לה איחור קטן. "תכננתי להוציא אותו בחג היובל, אבל הצגת ‘בילי אליוט' שיבשה קצת את התוכניות", היא מציינת. איך אומרים? - מחיר ההצלחה.

"זה רק ספורט" מהדהד מהמוצר שבידיה. גם "הצילו" ("מי יציל את הבית שלי"), "אחכה לך", "מה קרה" ועוד. זמרת אמצע הדרך, מחוץ לכל אופנה. "סיכום ביניים", כך היא מגדירה את האלבום, המצביע על פוטנציאל שלא מוצה במלואו, אולי שלא במקרה.

כששומעים את השירים, יש הרגשה שלעתים זזת לנו הצדה.

"אם זה כך, אז לחלוטין מבחירה ושום דבר לא היה מקרי", היא מגיבה בקולה הרוגע.

"שום דבר לא היה מקרי", את אומרת, אבל במצעד 50 הזמרות של המדינה, ששודר ביום העצמאות, לך ולזמרות איכות דוגמת נתנאלה ומיטל טרבלסי, לא נמצא מקום ברשימה, בעוד עדן בן–זקן דורגה במקום העשירי.

"המבוגרים לא משתתפים בדברים כאלה, מצביעים חבר'ה צעירים שהם לא הקהל שלי. כנראה שאני לא פונה לבני 15 או 20. אותי שומעים הקטנטנים או בני ה–30 ומעלה, כולל אלה שאותם ‘גידלתי' כזמרת; קהל נפלא, שהולך איתי לאורך כל הדרך".

דפנה דקל. צילום: מירי צחידפנה דקל. צילום: מירי צחי

ילדת ים
דקל, זמרת המקפידה לשמור על פרטיותה, חורגת ממנהגה ומארחת אותנו בביתה, בבית דגן, כמעט 30 שנה מאז ראיוננו הראשון, שהתקיים בדירתה דאז ברמת גן עם הופעת אלבום הבכורה שלה. בין הצילומים אנחנו דולים לכבוד הופעת אלבום האוסף 20 נקודות ציון ותחנות בדרכה. משתאים נוכח ההספק שלה, עלינו לדלג הפעם על רבות אחרות. צפו להפתעות.

"המשפחה", אשדוד. דקל היא בתם של אביבה ויוסף דקל לבית קרווני, מזכירה וקצין משטרה בעלי שורשים תימניים, מה שלא ניכר ברפרטואר של בתם הבכורה. לדבריה, שמעה בבית הרבה מוזיקה קלאסית לצד מוזיקה מזרחית. ברברה סטרייסנד הייתה הזמרת המועדפת עליה. חליל–צד היה הכלי של דקל בלימודיה בקונסרבטוריון. ההורים שרו ו"סבתא חנה הייתה מסמר המסיבות אצלנו".

"לגדול כבת של קצין משטרה בכיר זה אומר משמעת ברזל בבית, מה שהשפיע על ההתנהלות שלי בחיים ובקריירה", היא מספרת. "עד היום לא יתפסו אותי חוצה מעבר חצייה באדום גם אם אין בכלל תנועה. זה משהו מובנה אצלי. תמיד הייתי ממושמעת, תולעת ספרים וביישנית, אם כי היום אולי קצת פחות".


ומרד הנעורים?
"עד היום לא מרדתי. או שאני במין מרד עדין שכזה בקטנה".

אשדוד היא תבנית נוף ילדותה. "הייתי ילדת ים כזאת", היא מעידה על עצמה. "זה היה המקום המועדף עלי. היום אני לא יכולה לסבול חול, זפת ושמש, שבשנים ההן היינו נצרבים בה בלי הכרה".

דקל, שלא היה טקס בבית ספרה בלי שירת סולו שלה, היא תוצר מוזיקלי של עירה ושל להקת פשוש, שם החלה בהמראתה אל הכוכבות. את "הבלדה למנקה הרחוב", מאת אבי חן, מנהל הלהקה ויעקב בן–שבת, להיטה מאז, הקליטה מחדש במיוחד לאוסף.

להקת הנח"ל. "זה התחיל אצלי בטראומה", היא נזכרת. "לא יודעת איך עברתי את הבחינה ללהקה. ממש קפאתי במקומי. מי שהטה את הכף לטובתי מבין הבוחנים היה צדי צרפתי, שדווקא התרשם מיכולת המשחק שלי במערכון מאת דן בן–אמוץ. צדי הוא עד היום המנהל האומנותי שלי, ואני לא זזה בלעדיו.

דפנה דקל עם חברי ההצגה "סאלח שבתי", 1988. צילום: ראובן קסטרודפנה דקל עם חברי ההצגה "סאלח שבתי", 1988. צילום: ראובן קסטרו

"הייתי שם אנדרדוג. סטייל ציפי שביט של פעם, אם כי לא מצחיקה כמוה. מין דובה כזאת, 15 קילו יותר מהיום. צדי איים עלי שאם לא אוריד במשקל, יעיפו אותי מהלהקה. הורדתי ואני, נערת הפריפריה חסרת הביטחון, נאלצתי להתמודד עם התככים של חבר'ה מתל אביב, יוצאי להקות הנוער משם. כל הסולואים הלכו אליהם, ואותי בקושי שמעו, כששרתי בקטן, מבוהלת מעצמי. רק בשיר האחרון, שהגיע אלינו, ‘התחדשות אחרת', מאת נעמי שמר ויובל דור, ניתנה לי ההזדמנות לשיר סולו עם ראובן לביא, שאני לא יודעת איך לא המשיך ככוכב וזה הפך לשיר הדגל של הלהקה שלנו".

"ירושלם" וצח. 1987 הייתה שנת הזינוק שלה לקריירה אזרחית. לאחר "תקופת ריחוף", כדבריה, שבה מלצרה ומכרה בחנויות, הבליחה בקדם אירוויזיון, "שבניגוד ללהקת הנח"ל, לא היה משאת הנפש שלי", כזמרת מלווה של דורית פרקש בשיר "ירושלם". שלמה צח גילה אותה שם. מאז דקל היא הזמרת שלו לצד שתי נשותיו בעבר - אילנית ואילנה אביטל. "שלמה הוא איש נדיר", היא מהללת. "אין עוד מפיקים כמוהו עם יכולת לזהות להיטים. הקשר בינינו הוא כמו במשפחה".

חבובה. זה היה התפקיד שלה במחזמר "סאלח שבתי", שבו התגלתה לרבים. דקל בדיוק הסבה עם צח, כשנורית הירש, מלחינת המחזמר, התקשרה אליו ושאלה אם הוא מכיר מועמדת לתפקיד חבובה. "היא יושבת מולי", אמר לה צח. "מבחינתי, זה לא היה דבר מובן מאליו להגיע ישר להבימה, התיאטרון הלאומי", מעידה דקל. "משם אני זוכרת את קישון כאיש עדין ומתוק להפליא, אם כי לא היה חסר בלגן בינו לבין זאביק (רווח), ששיחק, כזכור, את סאלח".


עכשיו או לעולם לא
"דפנה דקל". אלבום בכורה ב–89'. "הצילו" - להיטה הראשון. לדבריה, למרות הטקסט החזק של רחל שפירא ולחנם של יובל דור ושל מיקי גבריאלוב, הסתייגה ממנו ורק בזכות השכנוע של צח הוא נכנס לאלבום. באשר לשיתוף הפעולה הלא מלהיב עם גבריאלוב כמנהל המוזיקלי, היא משערת, ש"כנראה הייתי עדיין ילדה".

"האזור המוזהב של טרנסילבניה". פתאום היא מצאה את עצמה בתפקיד נשי ראשי בסרט הונגרי שצולם בצ'כיה, "לאחר שכנראה חיפשו מישהי בכיוון אקזוטי וכשלפי דרישתי הגבלנו בחוזה את הסצינות הנועזות".

חלומות לגבי קריירה בינלאומית?
"אני יותר מדי עם שתי רגליים על הקרקע מכדי להיסחף אליהם, מה גם שלא חסרו אופציות בחוץ, שוויתרתי עליהן לטובת המשפחה, שתמיד הייתה אצלי תמיד לפני הכל".

סופוט. עוד טעם של חו"ל. 30 שנה לאחר שאסתר עופרים דורגה במקום השני בפסטיבל הזמר הבינלאומי בסופוט שבפולין, חזרה שם דקל על הישג זה עם "אנאהיא", שירם של גידי שטרן ורן בגנו, "אולי מבחינתי הכנה לאירוויזיון שיבוא ולהקלטה בצרפת של סקיצות לאלבום שלא הבשיל, בגלל שלא נעניתי לדרישה לשבת שם".

"פלאי קלעים". סדרת הטלוויזיה שבה כיכבה עם אדם, צחי נוי ודני ארליך, שהייתה משמעותית מבחינתה. "התוכנית, שזכורה לי כיצירת מופת מושקעת, הפכה אותי למשהו שבכלל לא התכוונתי אליו - כוכבת ילדים".

דפנה דקל במחזמר "שלגיה". צילום: יח"ץדפנה דקל במחזמר "שלגיה". צילום: יח"ץ

שילמת מחיר על זה?
"יכול להיות, מה גם שלקח לי הרבה זמן, אולי 15 שנה, לחזור לתחום המבוגרים. לשם כך לקחתי פאוזה מתחום הילדים מתוך הרגשה שאם עכשיו לא, לעולם לא".

"העלמה אלזה". הצגת היחיד בתיאטרונטו, שבה התגלתה דקל כשחקנית רצינית ושהעניקה לבמאי שלה, הלל נאמן, את פרס הבימוי: "רציתי להיות גם שחקנית, אבל כמי שכבר הופיעה ב'סאלח שבתי' והייתה בהקלטות לאלבום ראשון, לא התאים לי ללכת לכמה שנים בבית ספר למשחק. אז צדי הטוב שלח אותי ללמוד באופן פרטי אצל הלל נאמן, שבמשך ארבע השנים שלמדתי אצלו, היה לי חיבור נפלא איתו".

היכן השחקנית שהבטחת להיות?
"הזכייה בקדם אירוויזיון עם ‘זה רק ספורט' לקחה אותי מהתיאטרון. מה שנשאר זה ‘שירה של ירמה', השיר שאהוד מנור ושאול בן–אמיתי כתבו לי לתקליט הראשון. ירמה, במחזה של לורקה, זה התפקיד שהכי רציתי ולא זכיתי בו. אהוד ידע על כך".

"זה רק ספורט". "כששלמה (צח) הציע לי לחזור לקדם אירוויזיון כמתחרה, לא כמלווה, לא ששתי. אמרתי לו, שאם להשתתף שם, אז בהפוכה. כלומר, לבוא ולשיר ב'איזי' שיר מקסים, שאחר כך יהיה ברפרטואר שלי. זה מה שרציתי, לא דרמות גדולות. אהוד (מנור) וקובי אשרת כתבו לי שיר כבקשתי. החלטתי לבצע אותו לאחר ששלמה הבטיח לי שלא אזכה, כי התוכניות שלי היו בכיוון תיאטרון".

דפנה דקל באירוויזיון 1992. צילום: קוקודפנה דקל באירוויזיון 1992. צילום: קוקו

אז קרה פנצ'ר.
"אכן, קרה פנצ'ר וכל התוכניות שלי השתנו"

אגב, ביציע הקהל בבכורת הצגת "סוס אחד נכנס לבר", שנערכה בקאמרי בשישי הקודם, נצפתה שיחה מאוד חברית שהתנהלה בין דקל לבין ענת עצמון. "שתינו רואות כיום כקוריוז את התביעה, שהיא הגישה אז בגין 17 השניות העודפות שלי", מעידה דקל.

היא ייצגה אותנו בכבוד באירוויזיון, שנערך ב–92' במאלמו שבשוודיה. "זה היה שבוע של עונג, למעט ההופעה עם השיר, שממנו אני לא זוכרת דבר", מספרת דקל. "יש לי משם בלק–אאוט מוחלט. כשירדתי מהבמה, שאלתי את קובי אם באמת שרתי את כל השיר. בסוף סיימתי במקום השישי".

תנסי לשוב לאירוויזיון?
"לא נראה לי. התחרות איבדה בעיני מהקסם שלה ועכשיו היא מין קרקס של גימיקים יותר מאשר תחרות של שירים".

דפנה דקל. צילום: מירי צחידפנה דקל. צילום: מירי צחי

עולם הילדים זה אני
"זהר". כעבור שנה הוזמנה להופיע לצד שאול מזרחי בתפקיד ברכה, גרושתו של זהר ארגוב, בסרט שיצר על אודותיו ערן ריקליס. "היה מרגש להתוודע דרך הסרט לזהר, שאותו כמובן לא הכרתי", היא מעידה.

"דפנה דקל 2". באיחור מסוים, שנתיים אחרי "זה רק ספורט", הוציאה דקל את אלבומה השני, שנקרא בשמה כמו אלבומה הראשון: "שלמה רצה שאוציא אלבום ברוח ‘זה רק ספורט', ואני לא הסכמתי לכך. כמי שיש לה מה להגיד, לא רציתי לבנות קריירה על בסיס שירים קלילים כאלה, הגם ש'זה רק ספורט' יישאר לנצח ברפרטואר שלי. במקום זה העדפתי ללכת על שירים בעלי רמה עם עיבודים של רועי זו–ארץ, העומדים במבחן הזמן".

שני שירים עמדו במרכז האלבום: "אני המים אני הסלע", שאסתר שמיר כתבה (מיקיאגי הלחין). "זה הרגיש לי כאילו שהשיר יצא מתוכי, לאחר שהותאם לי כמו כפפה ליד". לדבריה, ככל שעוברות השנים היא מזדהה יותר עם השיר, "כמי שיש לה עמוד שדרה חזק לצד היכולת לזרום עם כל השינויים והפיתולים".

כמו כן היא חידשה שם את "אחכה לך", שירם של דודו ברק ושל נתן כהן, המוכר מהביצוע המרגש של נאוה ברוכין והנשמות הטהורות: "מאוד חששתי לגעת בשיר הזה, למרות ששלמה מאוד רצה אותו באלבום. בעיני זה היה סוג של מקדש, שלא נוגעים בו. אבל שלמה התעקש ורועי (זו–ארץ) לקח את השיר בעיבוד שלו למקום שונה".

לילי הנמרה האינדיאנית. עשור לאחר שחרורה מלהקת הנח"ל השתתפה ב"פיגומים", מחזמר שלא כל כך זוכרים אותו, ולאחריו נבחרה דקל לככב במחזמר "פיטר פן", גם הוא בבימויו של אורי פסטר. "זה היה מאתגר פיזית להופיע בתור נמרה שנה וחצי לאחר הולדת תומר, בני הבכור, שאותו הביאו לי כל הזמן לחזרות ולהצגות", היא מציינת.

הנחיית אירוויזיון 99'. שנה לאחר שדנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון עם "דיווה", חזרה דקל לזירה המוכרת לה, הפעם כמנחת התחרות בירושלים עם סיגל שחמון ועם יגאל רביד. "גייסו אותי לשם על תקן דוברת הצרפתית", היא מספרת בנימה משועשעת. "אומנם זאת לא ממש שפת האם שלי, אבל כנראה עזרו לי השירים בצרפתית, שהייתי שומעת בבית, והאוזן המוזיקלית שלי. בשבילי זאת הייתה חוויה מענגת לעלות לבמה בלי המתח שבו התנסו המתחרים".

דפנה דקל עם סיגל שחמון, 1999. צילום: ראובן קסטרו דפנה דקל עם סיגל שחמון, 1999. צילום: ראובן קסטרו

הופ. החותמת של דקל ככוכבת לטף: "כשעלה בשנת 2000 ערוץ הופ לפעוטות, הוזמנתי עם גיא פרידמן להגיש את ‘דפנה ודודידו', תוכנית הדגל שם. בשנותיו של הערוץ הזה הייתי הפנים שלו בשעה שממילא הייתי בתוך עולם הילדים עם הפקות כמו ‘זרעים של מסטיק'".

"שלגיה". כעבור שנה - מחזמר לילדים בהשתתפות ספי ריבלין וגילת אנקורי, המהווה ציון דרך חשוב בקריירה של דקל בתור יוצרת: "זה היה מחזמר שהפקתי אותו עם שלמה (צח). הייתי שותפה מלאה לכתיבה שלו עם שי קפון וכתבתי והלחנתי את הפזמונים. יצא כאן משהו שהציב רף מסוים בתחום. היה לנו שם את ספי, הזכור לי כפצצת צחוק מהלכת, שעם זאת הוא היה איש מקצוע מהמעלה הראשונה. ככל שהיה בו משהו פרוע, גם היה בו משהו מאוד מסודר".

"יומן". שם אלבומה השלישי, שהופיע 15 שנה לאחר קודמו. "זה לקח זמן, כי היה משהו טוטאלי בעשייה שלי לילדים", היא מנמקת. "אלבום מאוד אישי, שבעשייתו היו מעורבים שני האחים שלי (אהד, 46, טכנאי קול ומפיק מוזיקלי, ואלרן, 41, סולן להקת פאנקשטיין ומלחין). יצאנו יחד למסע מרתק".

"הגברים שלי", כך היא כותבת בראש דף התודות על בעלה ובניהם ומוסיפה - "אתם הטעם לחיים והחיים עצמם". "אהבה ממבט ראשון", היא מספרת על הקשר האמיץ שלה עם בעלה, אחו כהן, שהלחין את מילותיה לשיר "לא שיר אהבה", החותם את האלבום. "הייתי נערה בת 17 וקצת, שבאה לשיר במועדון באשדוד. הוא ניגן שם בפסנתר, אני הסתכלתי עליו ומיד היה לי ברור שזה ‘פור אוור'. אחו איש נדיר. לא מוצאים דברים כאלה".

לא בובה על חוט
לה ולאחו, המנכ"ל של המרכז לתיאטרון בובות בחולון, שלושה בנים - תומר (21), סול (13 וחצי) ונעם (9). "אם הבנים שמחה", היא אומרת. "אני לא רואה את עצמי מגדלת בנות. לא חושבת שהייתי מסתדרת עם קוקיות, גרבונים וכאלה. משחקים יחד ביליארד. זה הספורט המשפחתי שלנו".

"בלו נטלי". סדרת טלוויזיה שעסקה בנושא סחר נשים ובה שיחקה דקל עם צביקה הדר ויפתח קליין. "סדרה חזקה, שנתנה בוקס בבטן", היא מציינת. "לי היא נתנה הזדמנות לשחק עם צביקה, איש שכולו נשמה".

"בילי אליוט". מחזמר להיט, שבו מגלמת דקל זה מכבר את גברת ווילקינסון, תפקיד של מורה לריקוד שכמעט סירבה לו. "לא חשבתי שאוכל לרקוד כפי שהיא אמורה לרקוד", היא מעירה. "מסתבר שבסוף אפשר להתגבר על המכשולים האלה. הבמאי אלדר גרויסמן לא ויתר לי לרגע וממש אתגר אותי בעבודה על הדמות".

כל כך הרבה תחנות ועדיין שואלים אותך לאן נעלמת.
"זאת השאלה שאני נשאלת כל הזמן, בלי התחשבות בכמה שאני עסוקה. כשאני שומעת אותה, אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. כבר קרה שאחרי יום צילומים עמוס, בשבוע של חזרות והקלטות, מישהו ראה אותי ברחוב ושאל: ‘איפה את? למה לא רואים אותך?'. כנראה, מי שלא בפריים–טיים בטלוויזיה כאילו לא קיים. אני מקווה ששאלות כאלה נובעות מגעגוע".

זה מתקשר לבחירתכם לגור בבית דגן, מחוץ למרכז העניינים?
"מלכתחילה היה לי ברור שלא אהיה בעין הסערה. לא רוצה להיתקל בגדודי צלמים ביציאה מהבית. אני מחבבת את תל אביב כעיר לעבודה, אבל באשר למגורים אני זקוקה לשקט שלי ולירוק מסביב".

כששומעים את דקל, בת מזל שור, מובן מאליו שיש כאן עניין עם מישהי שנמצאת בשליטה. "אני אכן תמיד בשליטה ולא מאבדת אותה לרגע", היא מאשרת. "יכול להיות שלא תמיד זה טוב. נראה לי, שאנשים המאבדים שליטה מגלים לפעמים דברים, שאולי לא אגלה אותם בגלל שאני מסרבת לשחרר ומרגישה צורך להיות מעורבת בכל".

כלומר, בובה על חוט זאת לא את.
"ממש, ממש, ממש לא. אם אני בובה על חוט, אין ספק, שאי אפשר למשוך את החוטים שלה, כי זה תקוע".

מה עם האלבום הבא?
"לא בטוח שייצא. אני תוהה מי מקשיב לאלבומים ומי קונה אותם. את אלבום האוסף הוצאתי כדי לאגד שירים, שהופיעו במקומות שונים. הנושא הזה לא מה שמניע אותי היום".

והופעת ההשקה בתמונע?
"משהו שחיכיתי לו המון. מדוע רק עכשיו? אולי בגלל זיכרון רחוק מהופעה אחרי הצבא לפני קהל אלפים באשדוד בערב קיץ חם. לא אשכח איך שכאשר הסתכלתי שם על הקהל, עברה בי המחשבה, שזה מוקדם מדי. אני מרגישה שעכשיו זה הזמן ומתכוונת שהופעת ההשקה, בניהולו המוזיקלי של רועי זו–ארץ, שאיתו יש לי חיבור נדיר, תהפוך למופע שירוץ".

יהיה אומן אורח?
"לא, זה בייבי שהוא רק שלי".