יעל קובי, מפיקת טלוויזיה וחברתו של הזמר אמיר פרישר גוטמן, היא מי שנכנסה עימו ועם אחייניתו שחר לים בשבת שעברה – כשגוטמן טבע למוות והעציב מדינה שלמה בסיפור חייו הטרגי. כעת, אחרי שבוע שתיקה, היא חושפת בפוסט נרחב את הדקות המצמררות שקדמו לאירוע.
"זו התמונה האחרונה שלנו יחד וזו גם התמונה האחרונה בהחלט שצולמה ביום שבת, לפני שבוע בדיוק, בחוף נווה ים, בשעה 11:54", כתבה קובי על התמונה שצירפה.
.
"זהו הסיפור על השעתיים האחרונות בחייו של אמיר פרישר גוטמן כפי שאני זוכרת וחוויתי אותן מהזווית שלי. לשמחתי ולצערי חלקתי אותן איתו. סיפור שהתחיל ב"הישרדות קוקוצ'י" והסתיים במלחמת הישרדות אמתית".
"התחלתי לכתוב את הסיפור כסוג של תרפיה. ביום ראשון האחרון. סיימנו לאכול את השקשוקה שהכנתי שכל כך הייתי גאה בה. ענקית. פיקנטית במידה. וכל כך יפה על הרקע של הים".
"אמיר הביא לי שיק בננה תמר ולעצמו לקח שייק מנגו. הרמנו לחיי הסופ״ש המושלם שהפקנו יחד ולחיי המסורת שנפתחה. החלטנו שכל שנה נחגוג את החיים. הכרזנו על הפעם הזו כפיילוט, אבל בהחלט פיילוט לשידור. היה מושלם אבל תמיד אפשר לשפר. החלטנו שבשנה הבאה נשדרג את אוהל השינה, נביא כורסאות קש, נגדיל את הפופים שישבו עליהם ונעמיד קראון רק בשביל השירותים, המקלחת ושיהיה מקום בלי חול לשים בו את מכונת הקפה. אה וגם מקרר גדול יותר כי הגיעה כמות פסיכית של אוכל ושתיה."
"'תראי איך כולם מאושרים, זורמים, נהנים. החבורה ממש מתגבשת'' אמר. צילמתי את הכוס השייק שלי על רקע הים, והוא דחף את שלו ואמר, 'צלמי, זה מזכיר לי את כוסות הקפה שלנו מהמרפסת באמסטרדם'
המשכנו לבהות קצת בים ונרדמנו על כיסאות הנוח לאיזה שעה קלה".
"כשהתעוררנו, היה לנו חם, החלטנו להיכנס למים. גם אמיר וגם אני היינו מודעים לכך שהים מסוכן. כל הזמן הזהרנו את כולם.לפני שנכנסתי, מרטין אמר לי, אל תיכנסי פה, בואי ניכנס שם. 'אבל פה הקצף. ראיתי את הסרטון, אומרים שצריך להיכנס איפה שהקצף הלבן'. התפצלנו. מרטין נכנס טיפה ימינה. טבל ויצא".
"אמיר נכנס עם שחר הקטנה, הבנתי שלא היינו היחידים במים, לא נכנסנו לעמוקים. היינו איפה שעמדנו והמים לא עברו את קו האגן. ואז, לפני שהספקתי להבין מה קורה, מצאתי את עצמי מאוד רחוקה מהחוף, את אמיר ושחר הקטנה ראיתי לפניי. די רחוקים ממני. יותר קרובים לחוף."
"מנסה לשחות חזרה ושמה לב שהים לא מגיב לי כמו תמיד, כמו בכל הפעמים כשנכנסתי בדיוק באותו מקום ב-20 שעות האחרונות".
"שוחה בכל הכוח, לא מתקדמת ואפילו מתרחקת. פול גז בניוטרל. התחלתי לבלוע מים, הגלים החלו לתקוף אותי מכל הכיוונים. רואה את החוף רחוק כל כך, ואת אמיר ושחר לפניי. אמיר!!!! אמיר!!!! אני צועקת. הוא לא שומע".
"התחלתי קצת להילחץ ובו זמנית הרגעתי את עצמי. זכרתי שראיתי איפשהו שבמערבולות צריך לצלול ולצאת מהן למטה. לא היה מצב שהייתי עושה את זה. ידעתי שאין בי אוויר כעת להחזיק יותר מ-10 שניות. מתרכזת בלקחת אוויר כל עוד יש לי את האפשרות ולסתום את החורים שלא יכנסו מים בזמן הגלים".
"תכיפות הגלים עלתה והיה לי פחות זמן לקחת אוויר. אמיייייייייייר!!!! הוא לא שומע. בשלב הזה הבנתי שאני במצוקה אמיתית, אני אשכרה בסכנת טביעה. כמו בסרטים. הסיכויים שאצליח להגיע לחוף הכל כך רחוק בכוחותיי שלי, קלושים. זה לא יכול להיגמר ככה. זה פסיכי. אמיר!! אמיר!!! אני צועקת אמייייייייייייייררררר!!!! אהההההההההההההההה!!!!!"
"'אני במצוקה''. אני צועקת לו".
'"גם אני'!!,פתאום הוא שומע וצועק לי חזרה. אמיר שכמעט לאחר כל אימון שחיה בחודשים האחרונים היה מעדכן כמה קילומטר שחה וכמה בריכות זה שווה. עם כל בעיות הרגלים שלו, הוא הגיע ל120 בריכות, 3 קילומטר. זכשהבנתי שגם הוא במצוקה, הבנתי כמה חמור המצב".
"אנחנו ממשיכים להיאבק במים, מנפנפים ידיים, זועקים לעזרה. שומעת גם את שחר הקטנה צועקת יחד איתו. היה נדמה שאיש לא שומע אותנו. זוכרת אותו מחזיק את שחר ביד שמאל ומרים לעזרה את יד ימין. חושבת על כמה אני רחוקה ממנו וכמה אין לו ידיים להילחם בגלים".
"אחרי עוד כמה צעקות, אני רואה על החוף שורה של החברים, מסתכלים בדאגה אל הים, מצד אחד אני שמחה שהם שמעו, מצד שני אני לא ממש רואה שמישהו נכנס להציל אותנו. מבינה שמבחינתם זה הדבר הנכון לעשות. נזכרת בשורה של כוורת, ״טובעים השנים מן האחד״. אבל כשזה אתה בתוך הים, זה מבעית. מ פ ח י ד. מייאש. התחלתי להבין שזהו. זה הסוף. אני כבר מבקשת מהיקום שהסוף לא יהיה כואב. שההפסקה של הנשימה לא תכאב. שהחנק הזה שדמיינתי יעבור בקלות. במקביל, עדיין לא מוותרת. נאבקת".
"ואז משום מקום, הגיעו שני גלשנים. אחד אל אמיר שלקח את שחר הקטנה. ואחד אליי. 'מאיפה באת אליי? איזה מלאך'. חזרתי בגלשן וחתרנו במהרה לכיוון אמיר".
"אמיר הושיט לי יד, משכתי לו אותה אל הגלשן. שיחזיק. כבר היה לו קשה להחזיק את עצמו. אמיר נשען עליי. על היד הימנית, על האמה. עם הראש. אני כאילו מחבקת אותו מאחור. ומועכת אותו על הגלשן. כך יכולתי להחזיר את שנינו .כולנו מנסים להתקדם קדימה. ואז בא גל ענק ופיזר אותנו. אמיר עף עם הפנים לתוך המים. אספנו מהר את עצמנו לגלשן. וחזרנו לאותה התמונה. אני מחבקת את אמיר מאחור, הוא נשען על יד ימין שלי. המשכנו להילחם בגלים כדי להגיע לחוף."
"אני מסתכלת על אמיר, ואני שמה לב שלאט לאט הוא מכחיל, זה ממש קורה לי מול העיניים, השפתיים משנות צבע ונהיות כחולות. קצת אחרי, התחיל לצאת לו קצף לבן עם בועות מהפה והאף."
"זו התמונה שהיא הפילטר של החיים שלי מאותה שניה. לא משנה מה רואות עיני, הן רואות זאת דרך ה'גיף' של אמיר נשען עליי ויוצא ממנו הקצף הלבן. אמיר איבד את ההכרה. על יד ימין שלי. צעקנו בכל כוחותינו אמבולס!! אמבולנס!!".
"בדיעבד, הבנתי שבעצם הוא מת לי בידיים ואני מתחננת אליו שיישאר איתי. הגולש צועק לנו שיהיה בסדר ועוד מעט אנחנו מגיעים לחוף. בשלב הזה עוד האמנתי לו. הרי בסרטים בסוף מגיע שיעול כזה, הבן אדם מקיא מים ומתאושש".
"לחוף באפיסת כוחות. לא יכולה לעמוד על שתי רגליים, מתנשפת בטירוף. כוסאומו של הים שכל כך אהבנו. הושיבו אותי על כסא, הביאו לי מגבת ומים. התחלתי לבכות. לתוך המגבת. בכי מהקישקע.
הוציאו את אמיר והניחו אותו ממש למרגלותיי. החלו מאמצי ההחייאה".
"אמיר אהוב שלי,
אני אוהבת אותך בכל ליבי השבור.
לא מעט אמרו לי שאנחנו מתנהגים כמו זוג נשוי. מהיום הראשון שהכרנו אנחנו אחד בתחת של השנייה, אוהבים בגדול, צוחקים בגדול, בוכים בגדול, רבים בגדול, משלימים בגדול, חוגגים בגדול ועכשיו גם נפרדנו בגדול. שאתה על הידיים שלי".
"רצה הגורל האכזר ועזבתי את בית החולים שעות לפני קבלת הבשורה ולא הספקתי להיפרד ממך, אבל הצלחתי להעביר לך מסר. לא נתפס. הזוי. הייתה ביננו פתיחות מדהימה ודיברנו על הכל. כמה אהבנו את הים. כמה בילינו בים. לימדת אותי לקרוא לים "המרפאה, לשם הלכנו להבריא. להתחדש. לאגור כוחות. כמה חיכית לגור מול הים ולראות אותו כל בוקר".
"כמה היית מאושר ב 24 שעות האחרונות שלך. ריחפת. החיוך לא ירד לך מהפנים. הבטחת שניסע כל "הצבא" לאוסטרליה בדצמבר לראות זיקוקים בערב ראש השנה, לממש את הנדר שצילמנו בבית החולים.
איזה צבא זה. אנחנו הכי שם אחד בשביל השנייה. איזה אמירוס אתה. תודה לך על החיבוק האחרון הארוך, עשית אותי מאושרת על מה שלחשת לי באוזן".
"רוצה לבקש סליחה. סליחה שלא הצלחנו להציל אותך.
סליחה שרק שחר ואני יצאנו מהים הארור הזה.
ינאי, רוי וכל החברים הכי הקרובים שלך היו עדים למופע הפרידה שלך. פשוט סוריאליסטי.
מה אגיד לכם, החיים זו לא תקופה פשוטה".