"כשיצאתי מ'כוכב נולד', הציעו לי לעשות הפקת חנוכה מסחרית ופסלתי את ההצעה על הסף", מספרת מיי פיינגולד. "לא הייתי מוכנה לשמוע על זה אפילו. הרגשתי שזה פוגע ביצר האמנותי שלי ושם אותי במקום שמוזיל אותי כאמן. היום המחשבה הזו נשמעת לי כמו קשקוש בלבוש. לכן בחנוכה האחרון, כשהציעו לי לעשות הפקת חנוכה מסחרית, קפצתי על ההזדמנות. חוץ מלהתענג על הדמות הנהדרת שנפל בחלקי לשחק וליהנות מכל רגע, שאלתי את עצמי: למה כל כך הפריע לי לעשות את זה קודם? כנראה הייתי צריכה לשבור כמה מחסומים כדי לאפשר לעצמי ליהנות ללא עכבות גם מדברים שהפחידו אותי בעבר".

במסגרת הההיפתחוּת שלה לדברים חדשים, פיינגולד, זמרת ושחקנית, תופיע היום (רביעי) ב-17:00 בהצגה "גונבי הנשיקות", מופע לכל המשפחה שיעלה בתיאטרון צוותא במסגרת "עונת הרחצוותא". "היום אני מרגישה שאני יכולה לעשות כל דבר וזה לא פוגע בי או בדרך שלי", אומרת פיינגולד, שמככבת בהצגה לצד אורי בנאי.

ב"גונבי הנשיקות" מגלמת פיינגולד אמא, תפקיד שאינו זר לה כאם לאמילי בת ה־6 ולדורי בן השנה. "אין דבר שהוא טבעי לי יותר מהתפקיד הזה", היא אומרת. "אמהות בעיניי באה לידי ביטוי בחמלה, בהבנה, בהכלה וביכולת לחבק דרך מבט ולהעצים ילד. ככה אני פועלת מול הילדים שאני משחקת איתם ורואה בהם הילדים שלי במהלך ההצגה וגם מאחורי הקלעים. ככה האמת עוברת באופן קסום על הבמה”.

איך האמהות שינתה אותך?
"אם פעם המקצוע היה החלום וטיפוס בסולם ההישגים היה השאיפה, עם ההורות הכל השתנה. היום, כששני הזאטוטים הם מרכז החיים, באופן טבעי הפרנסה מעסיקה אותי הרבה יותר. אני בוחנת כל אופציה. מעבר לזה, הייתי רחוקה מלהיות מאוזנת רוב החיים שלי. כל דבר קטן היה הופך לעניין גדול. הרבה דרמה מיותרת. הוצאתי המון אנרגיה על כלום, מה שהוביל למחלות פסיכוסומטיות. בשנים האחרונות, כנראה הרבה בזכות האמהות, כאילו ירד לי האסימון שאנחנו לא רואים את הדברים כמו שהם עכשיו, אנחנו רואים את הדברים כמו שאנחנו עכשיו.

"אנחנו ממש יכולים לבחור איך להתייחס לכל דבר. ככל שאתה מזכיר לעצמך מיום ליום את המשפט הזה, בסוף הוא מחלחל לך לתודעה. את יודעת כמה פעמים ביום אני אומרת תודה על מה שיש לי? למה לחכות שמשהו יילקח מהחיים שלך בעל כורחך כדי ללמוד להעריך אותו? למה לא להעריך אותו כאן ועכשיו? אני אומרת תודה על כל מה שיש לי, שום דבר הוא לא מובן מאליו, ובאותה נשימה אני מפרגנת לעצמי כי השגתי הכל בדם, יזע, דמעות ועבודה קשה".


מיי פיינגולד, ליאור נורדמן מיי פיינגולד, ליאור נורדמן

“אמא מורעלת"

פיינגולד (34) נולדה בראשון לציון בשם מיטל סלונימסקי. בשנת 2009 היא פרצה לחיינו עם השתתפותה בעונה השביעית של התוכנית "כוכב נולד". "'כוכב נולד' היא בשבילי חוויה של שלושה חודשים מהחיים, שהשאירו חותם לכל החיים", היא אומרת. "כשאני השתתפתי בתוכנית, ריאליטי נתפס עוד כפלטפורמה שנויה במחלוקת, כז'אנר שמייצר כוכבים לרגע.

לאט־לאט הז'אנר הלך והתפתח ונהייתה תחושה שאנשים הבינו שהתוכניות האלה, מעבר להיותן תוכניות בידור, הן אמצעי רלוונטי לקדם את עצמך כאמן. אני הבנתי את זה כבר לפני שמונה שנים ואני חושבת שזה מבורך. תוכניות מהסוג הזה הן עוד במה לגיטימית לאמנים מכל הסוגים. אחרי שאתה יוצא מחוויה כזו, אתה צריך להיות מוכן לעבוד מאוד קשה כדי למקם את עצמך במקום באמת ראוי. אתה מוכרח לזנוח את האגו ולהבין שזה שהיית בטלוויזיה, לא הופך אותך לכוכב, אלא משמש אותך ככרטיס ביקור בלבד. התעשייה מאוד קשוחה וכמו שזוכרים אותך, ככה שוכחים אותך ואתה צריך להוכיח את עצמך מחדש ולהמציא את עצמך מחדש כל הזמן".





 

עדיין מזכירים לך את "כוכב נולד"?
"כן, וזה עדיין מדהים אותי שמזהים אותי על בסיס יומי בכל מקום. מי שלא צורך תיאטרון, זוכר אותי אך ורק מהתוכנית והשאלות 'את לא מכוכב נולד?' ו'למה את לא עושה שום דבר מאז?' הן חלק מהשגרה היומיומית שלי. בהתחלה הייתי יוצאת מגדרי להסביר לאנשים כמה עשיתי בשמונה השנים האחרונות, היום אני כבר צוחקת מזה ועונה ש'אני לא גרה בכוכב נולד, עברתי לכוכב כדור הארץ'. אני אוהבת לצפות בריאליטי ואני זוכרת את החוויה שלי ב'כוכב נולד' כחוויה חיובית. הייתי עושה את זה שוב".

באפריל 2010 סיפרה פיינגולד בראיון לחדשות ערוץ 2 שבעת שעבדה בצעירותה באילת, נאנסה. על כך כתבה את שירה "מה נשתנה" שיצא כסינגל. השיר עורר סערה ציבורית בעקבות מילותיו ובעקבות הקליפ הפרובוקטיבי, וביולי 2010 יצא אלבומה הראשון "סודה פופ" בחברת הליקון.




בהמשך הופיעה פיינגולד במחזמר על פי שיריו של שלמה ארצי, "לילה לא שקט", ובהפקה המחודשת של "קזבלן" בתיאטרון הקאמרי. על תפקידה זה זכתה פיינגולד בפרס שחקנית המשנה במסגרת פרסי התיאטרון הישראלי לשנת 2012. כמו כן, היא כיכבה, בין היתר, במחזמר “שיער” בתיאטרון הקאמרי ובמחזמר “עלובי החיים” בתיאטרון הבימה. במאי 2014 השתתפה בחצי הגמר של האירוויזיון בקופנהגן שבדנמרק, אך לא העפילה לגמר.

פיינגולד הייתה נשואה בצעירותה למיכאל (מיקי) פיינגולד, נגן גיטרה בס, ומאז היא נושאת את שם משפחתו. השניים התגרשו, וכיום היא חיה בכפר תבור עם הצלם ליאור נורדמן, אבי שני ילדיה.



"במקצוע שלי יש תקופות עמוסות יותר ופחות", היא מודה כעת. "כשהן עמוסות, הן עמוסות מאוד. לפני שלוש שנים, כשאמילי הייתה בת 3, הייתי בתקופת עבודה לקראת האירוויזיון. כמעט לא ראיתי את הבית במשך שבועות. בכיתי מהרגע שפתחתי את העיניים לפנות בוקר וכמעט עד שהייתי מתמוטטת לישון בלילה. הרגשתי אמא מחורבנת. הרגשתי שאני עסוקה מדי בעצמי ובמה שאני עושה. היו לי התפרצויות בכי מול כולם. קרה שזעקתי בבכי: 'מה אני עושה? מתעסקת באיפור ובתסרוקות במקום להיות עם הילדה שלי'.

"הלקיתי את עצמי ממש ומנעתי מעצמי ליהנות מהחוויה המדהימה שקרתה סביבי. ואז חבר שאל אותי אם יש לי מושג כמה השפעה חיובית יש לעבודה שלי על הבת שלי. אף פעם עד אותו הרגע לא חשבתי על זה ככה. תמיד חשבתי על העבודה שלי כמכשול לאמהות. פתאום יצאתי מהמערבולת השחורה הזו שנשאבתי אליה והרמתי מבט אל הבת שלי. ראיתי כמה היא גאה בי. כמה היא מעריצה אותי. איך היא מחקה אותי. כמה היא חזקה, מלאת ביטחון עצמי ויצירתית. היא רוצה לטרוף את העולם. כמה חשוב שהיא תראה את אמא עובדת, מצליחה ונהנית מהעשייה שלה. באחת הפעמים הרבות, כשאמרתי לאמילי שהיא אחת ומיוחדת ואין עוד אחת כמוה בעולם כולו, היא ענתה לי פתאום: 'נו, אני הבת של מיי פיינגולד', וזה בעצם מסכם הכל".


מיי פיינגולד ב"כוכב נולד", 2009, צילום: יהודה בן יתח מיי פיינגולד ב"כוכב נולד", 2009, צילום: יהודה בן יתח


האמהות מלווה לא פעם בהמון חרדות. איך את מתמודדת איתן?
"אחרי שילדתי את אמילי, היא הפכה להיות האדם האהוב עלי עלי אדמות. עצם היותה גרם לי להתאהב גם בעצמי. עם האהבה העוצמתית הזו נולדו גם פחדים וחרדות; שלא תיפגע, שתהיה בריאה, הפחד שיבוא היום שבו היא תבין שהעולם לא כזה טוב כמו שציירנו אותו, והתמימות הקסומה שלה תיעלם. שאלתי בחרדה: איך עשיתי לה את זה? איך הבאתי אותה לעולם של קשיים והתמודדויות? עולם שיש בו רוע, שבו צריך לשרוד כדי להתקיים? המצפון התעורר ובעט בי והכרזתי שלא אעשה את זה שוב. לא אביא עוד ילד לעולם. אבל אז היא פנתה אלי באמצע היום ואמרה לי: 'אמא, יש לי משאלה. המשאלה שלי זה שיהיה לי אח'. אני חושבת שליאור ואני רק הבטנו אחד בשנייה, וכבר הייתי בהריון".

"הרגשתי צורך עז להעניק לה את המתנה הכי גדולה שיכולתי. חששתי מהמחשבה אם אני אוכל לאהוב עוד אדם בעולם כמו שאני אוהבת את אמילי. היום זה כמובן ברור לי. דורי הוא הפלא השני של חיי. זו תחושה אופורית של אהבה שמניעה אותי בכל צעד ביום. אני אמא מורעלת. אני עובדת המון שעות לתקופות מאוד ארוכות, ולא תראי אותי יוצאת ומבלה ואפילו לא נשארת לנהל שיחת חולין אחרי העבודה".

"הכל מתגמד ליד הילדים. עם זאת, אני לא מתכננת להביא עוד ילדים. סגרתי את הבסטה. ולא מפני שכבד לי או קשה לי, אלא מפני שאני כל כך אוהבת את השניים האלה, שאני בוחרת להעניק להם את כל הזמן והמשאבים שיש לי ונותרו לי בעולם. לה יש אותו, לו יש אותה, להם יש אותנו ולנו יש אותם, וזה מספיק".



על בן זוגה היא אומרת: "התברכתי בשותף נדיר. ליאור, איש קריירה עסוק, הוא אבא במשרה מלאה ואנחנו מנהלים זוגיות שוות ערך. אני מכירה לא מעט אמהות לילדים שסוחבות על עצמן את כל הנטל: גם עובדות, גם מנהלות לבד משק בית ודואגות לילדים, כמעט ללא עזרה מהצלע הגברית בסיפור. אצלי זה ממש לא המצב. אני משתגעת כשאני שומעת סיפורים על גברים שתופסים מעצמם כאלה שמסוגלים לעשות כל עבודה פיזית, אבל קשה להם להחליף חיתול או לקלח את הילד. ליאור הוא הוכחה לגבר שעושה הכל ואפילו יותר.

"אין דבר שהוא לא מעורב בו באופן מלא ויוצא מן הכלל, דואג לילדים מא' ועד ת', מטפל בהם באופן מעורר השראה, ג'נטלמן, ואפילו אחראי על התזונה של כולנו, מבשל, מנקה, מכבס, מתקן הכל, איש טכני, ידו בכל ועדיין אמן בחסד ודואג לעצמו, עושה כושר בכל יום ונראה מדהים. השותפות איתו מאפשרת לי לנהל את אורח החיים שלי: לנסוע, לעבוד ולהתפרנס בלי דאגות. לפעמים, בתקופות עמוסות של עבודה, אנחנו נשברים, וזה גובה מחיר מהזוגיות שלנו. המזל שלנו הוא שכמו שאנחנו יודעים לריב, ככה אנחנו יודעים גם להתפייס. יש בינינו אהבה עצומה ומשיכה חייתית, ומעל הכל, אנחנו חולקים הורות, שהיא משמעותית לשנינו באותה המידה. הילדים האלה הם תוצר משותף של שנינו, ואין חיבור יותר עוצמתי מזה".


מיי פיינגולד ב"גונבי הנשיקות" מיי פיינגולד ב"גונבי הנשיקות"


"אין לאן לברוח"

פיינגולד, בעלת השיער האדמוני והקול העמוק הענק, תחזקה בעבר דימוי רוקיסטי בועט. "אני תמיד מנסה להבין למה אנשים חושבים שאני איזו מרדנית שמתלקחת", היא אומרת. "אבל אלה תמיד אנשים שלא מכירים אותי. אם היה לי שקל על כל פעם שאמרו לי בחיים: 'כשפגשתי אותך לא סבלתי אותך, אבל עכשיו אני מת עלייך', יכולתי לקנות חופשה בקאריביים. סיפור חיי. כנראה אני משדרת משהו ראשוני מוטעה. זה לא מפני שאני מאיימת, אני פשוט ביישנית. אנשים לא קוראים את זה עלי".





איך זה בא לידי ביטוי במפגשים עם קולגות?
"לא הייתה כזו סיטואציה כבר הרבה מאוד זמן. נדיר שאני מגיעה למצב של התלקחות. מה שהיה מתסיס אותי בעבר - כיום ברוב המקרים מעורר בי גיחוך. אני זוכרת ריב קולני עם קולגה בשנה החולפת, כשהעביר עלי ביקורת מקצועית בלי שהתבקש לכך. לא נשארתי חייבת, פציתי פה, וזה הגיע לטונים צורמים. להגיד לך שזה לא הסתיים כעבור שעה בחיבוק ובנשיקה? הסתיים. הכל הבל הבלים".

ההופעה במחזות זמר לא שוחקת?
"מחזות זמר הם סוג מסוים של עבודה שבאמת מביא אותך עד קצה גבול היכולת. אני גם שרה, גם משחקת וגם רוקדת בו־זמנית, ואני לא אכנס בכלל לאיזו עבודה זה דורש מחוץ לבמה. חולי זו לא אופציה. אני מסתובבת עם תיק תרופות בתיק באופן קבוע, פותחת כל בוקר באימון כושר וחייבת למדוד מה אני אוכלת ומתי. אני חייבת מינימום שעות שינה כדי לעלות על הבמה ערב־ערב ולהיות בשיאי, וכל זה בלשון המעטה. המעגל הקרוב אלי יודע שהחלום הגדול שלי הוא לשחק במחזות, אבל הדרך לשם עוד ארוכה. כמישהי שבאה מעולם המוזיקה אל התיאטרון, באופן טבעי צנחתי היישר אל תפקיד הזמרת. עד שלא תינתן לי ההזדמנות להוכיח שאת הטוטאליות והדרמה שאני יכולה להעביר בשירה - אני יכולה לבצע גם בלי לחן, אז אשאר במחזות הזמר. לא שלא טוב לי שם, אבל הייתי רוצה להתנסות בעוד אתגרים. השתעשעתי לא פעם במחשבה להתפרנס מתחום אחר, בעיקר בימים של משבר. אבל בסופו של דבר, אני תמיד מגיעה לאותה המסקנה. זה מה שאני טובה בו וזה מה שאני יודעת לעשות. אין לי איך לברוח מזה. חיידק הבמה הארור הזה זורם לי בדם מגיל 4".

מיי פיינגולד. צילום: ליאור נורדמן מיי פיינגולד. צילום: ליאור נורדמן


מה יקרה אם ילדייך יבחרו באותה דרך? תעודדי אותם?
"בתי בת ה־6 מראה סימני הידבקות באותו החיידק בדיוק. האינסטינקט הראשוני שלי כאמא הוא להתנגד לזה, אבל ברור לכל שזה בלתי נמנע. אפשר להאשים את העובדה שהיא גדלה בתיאטראות, צפתה בהצגות מגיל ינקות, בילתה ימים מאחורי הקלעים ואפילו עלתה עם אמא להשתחוות כמה פעמים, אבל אי אפשר להתעלם מהכישרון הפנומנלי שלה בגיל כל כך צעיר. היא שרה נפלא, לומדת טקסטים בעל־פה ברגע ונורא נהנית להופיע. ברגע שהשלמתי עם העובדה שכנראה תצעד בעקבותיי, ליאור ואני שוחחנו והחלטנו שאם אכן זה מה שתרצה לעשות, נעזור לה, נכוון אותה ואף ננהל אותה".

מה היעד הבא?
"אני תמיד אומרת שהפרויקט הבא הוא רק במרחק שיחת טלפון. פתאום מגיעה שיחה, ואתה מוצא את עצמך בשנייה נשאב אל תוך הרפתקה חדשה. אני תמיד עם האצבע על הדופק, תמיד מתעדכנת מה מתוכנן הלאה ומכוונת לתפקידים שהייתי שואפת להשיג. אני חושבת להתחיל לכתוב מחזה מקורי בקרוב, שזה משהו שעוד לא עשיתי. העולם עוד לא יודע שיש בי כישרון כתיבה חבוי. אני חושבת לחזור לכתוב שירים. אבל אלו רק מחשבות, זה מה שלוח הזמנים שלי מאפשר כרגע".