המסע ללוס אנג'לס
“מסע שאליו הגעתי כשחקנית בכיתות רגליים בין אודישנים וחזרתי עם חומרים לאלבום שאותו לקח לי שנים רבות לגבש, עד שמצאתי את הקול שלי ואת החיבור העמוק לשורשים. גדלתי על המוזיקה הפרסית בבית. הוריי עלו ארצה בתחילת שנות ה־70 מאיראן, והחיבור האישי שלי למוזיקה הפרסית התגבש רק במהלך העשור האחרון, אחרי שני אלבומים בעברית".

"אני מניחה שלקח לי זמן מכיוון שהכל היה בסדר בחיים ובקריירה, תפקיד רדף תפקיד ושום דבר לא בער. לפני כעשור נפגשתי עם המוזיקה שוב ברחובות לוס אנג’לס שכולם קוראים לה טהרנג’לס, כי יש שם מיליון פרסים. כאמור, גדלתי בבית עם המון סיפורים, הוריי דיברו איתי את השפה ואני מבינה כל מילה, אם כי לצערי לא מדברת שוטף, ועדיין מה שראיתי בחוץ היה אחמדינג'אד וסיפורים שלא קשורים למה שההורים שלי דיברו עליו בתשוקה".

"בשלב מסוים בחיי היה לי איזשהו נתק חד־משמעי מאיראן של הסיפורים והתרבות העשירה שהוריי סיפרו עליה, היא נמחקה בעיניי. נקטעו לי השורשים ונסעתי כמעט בלי מטרה מוגדרת. לא ציפיתי ששם אגלה שיש לי משפחה פרסית ענפה ורחובות שלמים שבהם הרגשתי שאני דורכת על אדמה קדושה. אספתי המון מוזיקה במשך כמעט שלוש שנים, מוזיקה מהסבנטיז שלא הכרתי, ולא העזתי לחלום שיום יבוא והיא תתגבש לאלבום”.

היסטוריה ופמיניזם
“במקרה או שלא במקרה, החומרים המוזיקליים שבחרתי היו כולן של זמרות מתקופת טרום־המהפכה, שהחלו להשמיע בקולן גוון מחאתי. הזמרות הללו עזבו את איראן אחרי המהפכה והמשיכו לשיר מחוץ למדינה, שזה דבר מאוד גדול ועוצמתי בעיניי. איראן הושתקה בחומייניזם, לאישה איראנית אסור לשיר והתרבות הנפלאה שהייתה לפני כן נמחקה מכל כך הרבה כיוונים".

לירז צ'רכי. יח"צ לירז צ'רכי. יח"צ

"לא יכולתי להתעלם מכך שדווקא הנשים האלה שהתאהבתי בקולן, הצליחו לצאת מאיראן, להמשיך את הקריירות שלהן ולהפגין עצמאות נשית לתוך השירה שלהן וחייהן. זה שבה את לבי ככל שחפרתי בסיפור. אף פעם לא הגדרתי את עצמי כפמיניסטית, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי את החיבור הקארמתי לעוצמה הנשית, לסיפור של הסבתות שלי שהתחתנו בגיל 11.5 באיראן ולא מימשו את עצמן".

"סבתא אחת המשיכה עם שמונה ילדים להשמיע את קולה בדרך מסוימת, והסבתא השנייה חצתה את הגבולות והתגרשה כשעלתה ארצה וגידלה ארבע בנות, גם היא בעצמה זמרת שלא הגשימה את עצמה. נולדתי עם סיפורים קשוחים פלוס דנ"א אמנותי. השורשים והמסורת אומנם נשארו, אבל דמות האישה אצלנו במשפחה מאוד השתנתה ושינתה פנים לתוך הישראליות והקדמה”.

אמהות
“אחרי שילדתי את ג’ון, שהיא כמעט בת 4, הבנתי שאני לא יכולה להיות יותר באזור הנוחות שלי, ואני צריכה להגשים ולהיות במיליארד אחוזים. פתאום הבנתי שהחיים עוברים מהר ואת רוצה להגשים את עצמך, להתרגש, וגם ללמד את ילדייך איזושהי מורשת, להעביר להם הלאה את עוצמת החיות והשמחה וללמד אותם להוציא מעצמם את המיטב. אני חושבת שהאמהות דחפה אותי להגשים יותר, להעז יותר ולהבין שיש משהו הרבה יותר משמעותי מרק להעביר את החיים על מי מנוחות”.

אמא שלי
“פחדים ליוו אותי תמיד לאורך הקריירה, אבל תמיד עודדו אותי בבית להעז. אמא שלי דיאנה תמיד דחפה אותי לעשות הכל. 'אם את רוצה, את יכולה'. 'תיסעי, תעשי', אלה היו המשפטים ששמעתי ממנה כל הזמן. היו לי הרבה משברי אמונה, הייתי מאוד ביישנית וחסרת ביטחון ולקח לי המון זמן לצאת מעורי. היא כל הזמן אמרה לי שיש לי קול מאוד יפה, ואני מאוד עדינה וצריכה להוציא הכל החוצה, אבל אני חושבת שזה אופי. תמיד נטיתי להסתגר. לו יכולתי ליצור בד' אמותיי ללא קהל, אני מניחה שמצד אחד הייתי מתה ומצד שני, זה המקום הבטוח. אבל מה זה אמן בלי קהל?”

לירז צ'רכי. צילום: רונן פדידה לירז צ'רכי. צילום: רונן פדידה

בית צבי
“כשבוע אחרי שסיימתי תיכון התגייסתי ללהקה צבאית בחיל חינוך, ומיד כשבוע לאחר שהשתחררתי כבר נכנסתי לבית צבי. לא חושבת שנפל לי האסימון מה בחרתי בדיוק, פשוט רציתי ללמוד להיות שחקנית וזמרת, ושם מצאתי את המקום שעזר לי להגשים זאת. שואלים אותי תמיד: 'אז מה את, שחקנית או זמרת?' ולי אין הפרדה, זה תמיד בעוכריי כי אני לא יודעת איך למנף. עם השנים מצאתי את עצמי עושה הרבה דברים על אוטומט, לקחו אותי לפה ולקחו אותי לשם, והיה בזה פרסום וכסף, אבל תמיד חשתי לבד בתוך העשייה הזאת. ללא הבסיס הזה, לא הייתי צומחת”.

קבלת השבת הראשונה
“כשהייתי בת 5 מאוד אהבתי לשיר, אבל התביישתי. הייתי בוהה בנקודה בחלל האוויר בחצר של הגן ושרה בלחש. אני זוכרת שבגן ביקשו מהילדים לשיר שיר לשבת ואני, שכל כך רציתי להרים את היד, לא הייתי מסוגלת לאזור אומץ. הגננת שהייתה מבחינה בי שרה לעצמי בחצר כשכולם משחקים שאלה אותי אם אני רוצה לשיר. אחרי היסוסים הסכמתי. אני זוכרת שזו הייתה קבלת שבת מאוד חגיגית, כל ההורים הגיעו, כולל הוריי שראו אותי בפעם הראשונה מופיעה. הרגשתי שיש מלאך שמעיף אותי באוויר, שכולם בשקט מסביב ושמקשיבים לי בפעם הראשונה באמת. אני חושבת ששם נזרע זרע ההתמכרות לבמה, ומאז לא סתמתי את הפה”.

רמי וריטה
“כשהייתי בת 9, ריטה דודתי ורמי בעלה דאז בדיוק עשו את הפריצה הגדולה בקריירה, ואני זוכרת שהייתי מביטה בהם בתדהמה ובהערצה. ראיתי אותם הולכים בעקבות החלום הגדול שלהם והנה זה קורה. זה מילא אותי בהמון אופטימיות בתור ילדה, היה מקסים לראות את ההתרגשות בהגשמת החלום הכמוס. עצם העובדה שיש מישהו במשפחה שמצליח במשהו שהוא אוהב נותן פוש מאוד גדול לאמונה, אם כי לאורך הזמן גם זיהיתי דברים בקריירות שלהם שהייתי אומרת לעצמי: אוקיי, את זה אני הייתי עושה אחרת, כי לי יש אופי אחר ואני פחות נמשכת למיינסטרים. ועדיין כל הצלחה שלהם חיזקה אותי בפנים ובנתה לי את האמונה בכך שהדרך שבחרתי היא אפשרית ושגם אני אוכל להגשים את החלום הגדול ביותר שלי”.

ריטה. צילום: אריק סולטן ריטה. צילום: אריק סולטן

הסבתות שלי
"אלמלא הסבתות האהובות שלי, לא הייתי עושה את מה שאני עושה היום. הן מלמדות אותי הישרדות מהי, ואיך אפשר להמשיך להיות אישה מחוזקת שבוחרת בשמחות הקטנות ושהאושר הוא משהו שאישה מייצרת לעצמה ולא תלוי באף אחד. זה מסר שליווה אותי במהלך הקריירה תמיד, אולי כי יש במקצוע שלנו משהו כל כך תלוי אנשים אחרים. להיות שחקנית זה קצת להיות כמו קבצנית של תפקידים, של עבודה, של אהבת הקהל. את כל הזמן מחכה שמישהו ייתן לך משהו. דרך הסבתות שלי הבנתי שזה סיוט לחיות ככה, אני לא צריכה לחכות שאף אחד ייתן לי משהו כדי שאהיה מאושרת, אלא אוכל ליצור אותו בעצמי. מה שזה לא יהיה, בין שזה אושר פנימי ובין שזה עוד שלב בקריירה. אני מביטה עליהן ומבינה שבחיים האלה אני המנהיגה ואני אוביל את הדרך למה שייקרא בסופו של דבר סיפור חיי”.

אבי נשר
“’סוף העולם שמאלה’ היה ללא ספק פריצת הדרך בקריירה שלי. אבי נשר יודע לעבוד בצורה נפלאה עם שחקנים. הוא קשה עם הצוות כי הוא מקצועי והכי בינלאומי שיש, אבל עם השחקנים הוא נפלא. מה שקרה עם התפקיד הזה הוא שקיבלתי אותו כשיצאתי מבית הספר למשחק ואז קיבלתי תפקיד בתיאטרון. אבי אמר לי שאי אפשר לעשות גם תפקיד ראשי בתיאטרון וגם תפקיד ראשי בקולנוע. ‘תבחרי’, הוא הפציר. עזבתי את התיאטרון והסרט נדחה בשנה, לרוע המזל, והופ - אני מלצרית וכל הקלישאות, אבל הייתה לי שנה לעבוד על התפקיד שבמהלכה עשיתי עבודת מחקר מטורפת וראיינתי הודים ולמדתי את כל התרבות, מהאוכל ועד המבטא. כשהגעתי לסרט, זו הייתה הפעם הראשונה שנפתחה עליי מצלמה בחיים, לא ידעתי כלום אבל התפקיד כבר היה בנימים שלי ושום דבר לא יכול היה להזיז אותי. לא היו לי חרטות על ההחלטה, היה לי ברור שאני מקליטה אלבום בזמן הזה ושאני רוצה להתפרסם דרך קולנוע, זה היה החלום שלי”.

תום אבני
“מאחורי הקלעים של המחזמר 'זורו' הכרתי את תום, בעלי. האהבה שלי, החבר הכי טוב שלי והמנטור שלי במקצוע הזה. הוא יותר שנים בתעשייה ממני, וגם הוא יוצר ועושה הרבה דברים מעבר להיותו שחקן שמקבל תפקידים. הוא בוחר את המחזות שהוא רוצה לשחק בהם, מתרגם, מביים, עורך ועושה המון דברים יצירתיים. יש לנו הרבה שיחות פוריות לגבי איך אנחנו מקדמים אחד את השנייה”.

תום אבני, לירז צ'רכי. צילום: רפי דלויה תום אבני, לירז צ'רכי. צילום: רפי דלויה

בימים אלו מגלמת צ'רכי את פריד קאלו בהצגה "פרידה" בתיאטרון הבימה. Naz, אלבומה החדש בפרסית זוכה להצלחה בינלאומית. מופע מיוחד יתקיים ב-2 לנובמבר בזאפה תל אביב