מבחינתה של סיון קרצ'נר, הכל התחיל ביפו. משם ברח הסבא רבא שלה רוברט עם משפחתו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה לארצות הברית, וכשהם מצאו את שערי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות נעולים בפניהם, הם עשו סיבוב פרסה לכיוון צרפת, שקלטה אותם בזרועות פתוחות. כעת, נינתו גומלת לצרפתים באלבום נהדר, שבו היא שרה את שירי נתן אלתרמן מתורגמים לשפתם.

"אני מזמן אוהבת את שיריו של אלתרמן", מסבירה קרצ'נר את סגירת המעגל. "אחרי שמיטב הזמרות כאן שרו אותם, הרגשתי שלא יהיה לי מה לחדש, אם גם אני אקליט אותם בעברית, ועדיף להקליט אותם בשפה שעליה גדלתי בבית".

יתרה מכך - דוד, אביה, שף בחברת קייטרינג וחובב מוזיקה, התנדב לבצע איתה בדואט את השיר ההומוריסטי "לימון וצלחת", שיונה עטרי ואילי גורליצקי ביצעו בתוכנית "שוק המציאות". "יצא לנו מקסים", מרשה לעצמה בתו טפיחה קלה על השכם. "הוא התרגש כמו ילד לבוא לראשונה לעבודה של בתו. בשבילי זו הייתה חוויה יוצאת דופן לשתף איתו פעולה".

קרצ'נר גייסה שלוש מתרגמות - רוני אפרת, פביאן ברגמן וקולט סאלם - לתרגום תריסר שירי אלתרמן לצרפתית, "כדי שיצא מגוון". רן בגנו עיבד את השירים לאלבום, ואדם בן אמיתי עיבד אותם למופע ההשקה שייערך בסוף החודש במרכז ענב. בגנו הוא גם זה שהלחין את המוזיקה ל"קוראים לי רייצ'ל קורי", הצגת היחיד שהביאה לקרצ'נר ציון לשבח בתיאטרונטו 2013. 





היא מבטיחה גיוון מוזיקלי באלבום, שאיננו רק ברוח השנסון הצרפתי. כך מתלווים צלילים אוריינטליים ל"פגישה לאין קץ", ובמידה מסוימת גם ל"זמר שלוש התשובות" ול"שמרי נפשך". בין השירים האחרים - "צריך לצלצל פעמיים", "זאת אומרת" ו"דצמבר", שמוגש עם מגע של בוסה נובה.

כדי לממן את הפקת האלבום, פנתה קרצ'נר להדסטארט, "אם לא הדסטארט, הייתי נסחבת עם האלבום הזה עד הפנסיה". כך גייסה דרך הפרויקט יותר מ־40 אלף שקלים, ו"את היתר קוששתי מההורים ומעצמי". היא מקווה להחזיר את ההשקעה אם האלבום יגיע גם לשוק הצרפתי, "מתוך אמונה, שגם קהל לא ישראלי יאהב את השירים הנפלאים של אלתרמן".

כשחקנית, קרצ'נר שיחקה לאחרונה בתפקיד הראשי בסרט "הדו"חות של שרה וסאלים", קופרודוקציה גרמנית־פלסטינית בבימויו של מואיד עליאן. "הסרט מספר על רומן מחוץ לנישואים בין יהודייה לגבר ערבי", היא מעידה.

זה סרט פוליטי?
"הרומן ביניהם מתפוצץ על רקע ביטחוני, אבל הם לא מעורבים פוליטית, אלא נקלעים לסיטואציה בעל כורחם".

זה מזכיר את תפקידך ב"קוראים לי רייצ'ל קורי". מדוע עברו עשר שנים מאז שפעילת השלום האמריקאית נהרגה ברצועת עזה מפגיעת טרקטור ישראלי, עד שההצגה נוצרה?
"כי אף אחד לא העז לגעת כאן בחומר הזה, בעוד שבכל העולם הוא רץ".

ציפית שההצגה שלך תעשה כזה רעש?
"תיארתי לעצמי שהיא תעשה איזשהו רעש, אבל לא עד כדי כך. לא העליתי על דעתי שיהיו כאלה תגובות יוצאות דופן".



איימו על חייך?
"בוודאי. תיבת הדואר הנכנס שלי הייתה מלאה ב'ברכות' ו'איחולים' מכל טוב. אבל מי שהגיע לצפות בהצגה, כולל קהל ימני, לא התקומם. לא קרה שמישהו קם באמצע ההצגה ועזב. הרי בסך הכל ההצגה הביאה סיפור על נערה שבאה לפעול כאקטיביסטית למען עולם טוב יותר".

המאמץ שלך השתלם?
"לא בטוח. היו שמיתגו אותי כשמאלנית רדיקלית, בעוד שההצגה נועדה לעורר שיח. לא כולם קיבלו זאת כך, ואולי הדבר מהווה את אחת הסיבות לעובדה שאני לא בתיאטרון הרפרטוארי. בסופו של דבר, נגרם לי איזשהו נזק ושילמתי מחיר".

כששאלתי אותך בראיון לפני ארבע שנים מה לגבי תיאטרון רפרטוארי, אמרת: "עוד לא מצאתי את הדרך לשם". כבר מצאת?
"כנראה אני לא באמת מחפשת את הדרך לשם. למען האמת, אני נוטה להתאכזב כשאני באה לצפות בתיאטרון רפרטוארי, גם אם לא חסרות שם הצגות טובות". 

סיון קרצ'נר – השקת "פגישה לאין קץ", 28 באוקטובר, מוצאי שבת, 19:00 ו־21:00, מרכז ענב לתרבות, תל אביב