מעטים יודעים כיום שהרבה לפני שנגע בענייני פוליטיקה, אקטואליה, שואה וסאטירה, נחשב גיא מרוז (56) לאחת ההבטחות המדוברות של הרוק הישראלי, כשחרך בגיל 17 את הרדיו וכבש את הפלייליסט עם להיט הסולו הראשון שלו, "סיפור קטן", שסלל את דרכו לקריירה מוזיקלית גם בצבא. בריף מהיר על משפחתו מוביל למסקנה הבלתי נמנעת שמרוז, יליד קיבוץ תל יצחק, יבחר במסלול המוזיקה.

אמו, דליה מרוז, ששימשה במשך 17 שנה כדוברת התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ידעה את זה מהיום שבו נולד: "אמא שלי כתבה ביומן התינוק שלי: 'הבן שלי יהיה קומפוזיטור', ומאוד קיוותה שכך יהיה", נזכר מרוז. "מהר מאוד היא הבינה שפסנתרן קלאסי אני לא אהיה, אבל שמחה כשהפכתי למלחין בגיל צעיר מאוד".

כשהיה בן 5 החל, בעידוד ובתמיכת אמו, לנגן על פסנתר, ובגיל 16 החל להלחין. כך נולד ב־1978 שירו הראשון, "סיפור קטן", בלדת סיפור רומנטית שיצאה על גבי תקליט שדרים, שזינק למקומות הראשונים במצעד הפזמונים - מה שהעניק למרוז הופעות אורח בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית דאז, "עוד להיט", והפך אותו כוכב בן ליל.

"אין טעות אחת שלא עשיתי באותה תקופה", הוא נזכר ומוסיף: "כולל לחשוב שכבר הצלחתי והכל סגור. קשה להסביר כמה קשה לילד בן 16 וקצת להתמודד עם פרסום בעולם של ערוץ טלוויזיה אחד. אני כל כך לא מקנא בכל הכוכבים לרגע האלה, שזוכים במקומות הראשונים ונעלמים אחרי דקה. זו טראומה מסובכת".

ב־1980, כשהוא עדיין נישא על גל הכוכבות המטאורית, התגייס מרוז לצה"ל ושירת כצוות בידור של איש אחד. במהלך שירותו הצבאי הוציא ב־1981 אלבום סולו ראשון, "סיפור קטן" בליווי להקת "גל שקט", שלא זכה להצלחה מסחררת, אך מיתג אותו כמוזיקאי כישרוני ומבטיח.

את שנות ה־80 בילה בתעשייה, ויצר מוזיקה להצגות ומופעי בידור ("ציצים", "הבית ברחוב שינקין"), כתב שירים לזמרים כמו אדם, צמד "הבטלנים" ועוד, כששיא יצירתו באותה תקופה היה העבודה עם אריק לביא על אלבומו, "אורח של הזמן הבורח".

בשני העשורים האחרונים התמקד בעיקר בלהיות מולטי־טאלנט - ערך, הנחה, כתב ויצר תוכניות טלוויזיה עטורות שבחים ("המחשוף 2000", "זוג או ילד", "המשמר האזרחי", "גור ואוח", "Paying for Justice" ותוכנית הבוקר "אורלי וגיא" שרצה מאז 2013), עד שהפך לאחד היותר כבדים בתחום, כשהמוזיקאי בתוכו נדחק הצידה.

לפני כמה ימים קיבלתי SMS עם קישור לשיר חדש של מרוז, "כשתהיי": שיר אהבה שכתב, הלחין והקליט, לראשונה זה לאחר שנים רבות. השיר הצליח להחזיר אותי, כחובב מוזיקה, אל מרוז המוזיקאי, אל אותו נער בן 17 שהקליט בפשטות ובכנות טוטאלית עם ניצוץ בעיניים שירים מהלב, בלי שיקולים מסחריים.

"השיר נכתב ליום הולדתה ה־40 של אורלי, והוא שיר אהבה לאישה החשובה בחיי", הוא מסביר בהתרגשות, "זה שיר ראשון מתוך עשרה שירים חדשים שיצאו בקרוב".

אתה לא מרגיש תסכול על הדחקת המוזיקאי שבך כל כך הרבה שנים?
"זה מאוד חסר לי, ולכן זה חוזר עכשיו. יש גם תקליט ילדים בקנה, המבוסס על ספר ידוע שאת פרטיו אני לא יכול לספר".

אתה לא מרגיש שהתפספסת בתחום?
"באופן ברור כן".

איזו מוזיקה מדברת אליך כיום?
"המוזיקה של אתמול. משהו לא טוב קרה למוזיקה הפופולרית בכל העולם. לא בטוח שהיא תעשה קאמבק ולא בטוח שיהיו יותר שירים כמו של אלטון ג'ון, שלום חנוך או פול סיימון. משהו נגמר וזה עצוב".

יש סיכוי לקאמבק מוזיקלי גם על הבמה?
"יש סיכוי למופע במה שבו אני גם אשיר וגם אדבר. יש לי, כידוע, הרבה מה להגיד".