מועדון צוותא, 1975. להקת תמוז בכיכובם של שלום חנוך ואריאל זילבר עולה לבמה ונותנת ברוק אקספרימנטים מוזיקליים קשים לעיכול, שלימים יניחו אבן יסוד בפסקול הישראלי ובזמן אמת הפכו אותה בעיקר לסנסציית הופעות עם קהל מוגבל. במהלך ההפסקה מחליט זילבר להעלות לבמה את עובד הבמה, צעיר בן 22 בעל לוק מעט מוזר שבחזרות נהג להשמיע לו שירים אוונגרדיים שכתב.

הבחור עולה מבוהל עם הגיטרה הישנה שלו לבמה. הוא לוקח נשימה ואז צורח במלוא גרון, "בתוך אינקובטור סגור ומסוגר, שכבתי אני מכווץ". כשהוא מסיים דממת אלחוט שוררת בקהל. בין המאזינים ההמומים שהצליחו לקלוט כמה מילים מהשיר לאלו שלא הבינו מילה, הייתה הסכמה גורפת: תופעה נולדה.

לבחור הצעיר קראו רמי פורטיס. כעשור אחרי אותה הופעה משונה הוא יסומן כהבטחה הגדולה של הרוק הישראלי, ועם אותו שואו שגובל בטירוף יקנה את עולמו ויזכה לקריאות קצובות מהקהל "פורטיס משוגע".

"אריאל זילבר היה זה שנתן לו את הצ'אנס הראשון", מספר המתופף יוסי בוזין, שניגן עם פורטיס בתחילת הקריירה שלו. "אריאל אמר לו שבכל פעם כשהלהקה יורדת מהבמה בסיום החלק הראשון, הוא ייקח את הגיטרה שלו וינגן לקהל. פעם אחת הוא עלה איתו על הבמה וליווה אותו בתופים. הקהל השתגע".

כדי להבין את התופעה ששמה פורטיס צריך לחזור אחורה, לסוף שנת 1974. עם תום מלחמת יום הכיפורים ואובדן עידן התמימות בעקבותיה, חיפשו המוזיקאים הצעירים דרך לבטא את הכאב, הזעם והבלבול שחשו. המוצא שלהם לביטוי עצמי היה מוזיקת הרוק, שנתפסה באותה תקופה כמשהו מרדני, מחתרתי ובעיקר אנטי–ממסדי.




"פלונטר": אלי דסה "פלונטר": אלי דסה

באותה שנה פורטיס היה אחרי שירות צבאי, שבמהלכו שירת בנ"מ במלחמת יום כיפור. יחד עם ארבעה מחבריו הוא הקים את להקת זבוב, שהופיעה בעיקר בבית ליסין במסגרת מועדון הרוק הישראלי שהיה בבעלותם של שאול גרוסברג ואשר ביטנסקי. "היינו מנגנים רוק תיאטרלי בעיקר בהשראת המוזיקאי הסקוטי אלכס הארווי שהקדים את דורו אלף צעדים", משחזר בוזין, שהיה חבר בהרכב. "רק שיר מקורי אחד היה לנו: 'Berger My Love', שכתב חבר הלהקה אברי רוזנטל. 'זבוב' היה כמו טריפ. אנשים היו מגיעים לאולם מחופשים בתלבושות פאנק תיאטרליות, בדיוק כמו שאנחנו התלבשנו. חשוב לציין שבאותה תקופה היינו חבורה ולא היה חבר להקה ספציפי שהוביל את העניין. אחרי שנה בערך התפרקנו, ורמי הגיע לעבוד עם תמוז".

"למעשה, אני הכנסתי את פורטיס לתמוז", מחדד המפיק רפי מלול. "הוא הסתובב יום אחד בחזרות וחיפש עבודה, אז סידרתי לו להיות העוזר שלי בתאורה. לאט־לאט הכרנו והוא השמיע לי חומרים שלו. פורטיס היה מאוד מצחיק, והחבר'ה של תמוז נדלקו עליו. באותה תקופה הכרתי את מירון רכטמן, שהיה אמרגנו של זילבר והפיק לו בדיוק את 'רוצי שמוליק', אלבום הסולו הראשון שלו. אמרתי לו שיש בחור מוכשר שצריך לעשות משהו עם הפוטנציאל שיש לו, וככה התחלנו לעבוד על חומרים מקוריים".

"ישבנו שעות על גבי שעות בבית ליסין, ניגנו ועשינו חזרות על החומרים החדשים. כולנו עבדנו בהתנדבות באותה תקופה", נזכר בוזין. "מלול הביא את חיים רומנו שיעבוד עם רמי על השירים ויעבד אותם מוזיקלית, כי לא היה לפורטיס מושג בזה. לאט־לאט הכל התחיל להתגבש. בשלב מסוים בית ליסין כבר לא יכול היה להכיל אותנו, אז עשינו חזרות אצלי בבית בשכונת יד אליהו בתל אביב".

"לרפי היה חזון להוציא לרמי תקליט בכל מחיר", מוסיף הגיטריסט חיים רומנו. "מכיוון שרפי ואני הכרנו בהפקה של מתי כספי, הוא ביקש ממני לבוא לאולפן ולשמוע את השירים של רמי. שמעתי והרגשתי שהחומרים מדברים אלי ושאפשר לעשות איתם משהו. הרגשתי שיש פה חומר טוב. זה שהוא 'משוגע' ידענו, אז אמרתי למה שלא נעשה תקליטים ל'משוגעים'".

אריאל זילבר. צלם : שמואל רחמנאריאל זילבר. צלם : שמואל רחמנ

בחור חללית
במקביל לעבודה על החומרים החדשים, פורטיס הקים בשנת 1978 להקה חדשה בשם "מים חמים", שהייתה המשך ל'זבוב'. "אני זוכר שבהופעות הראשונות הקהל שהיה באווירה של פאנק, זרק על פורטיס עגבניות. בתגובה פורטיס זרק בחזרה עגבניות על הקהל", מגלה בוזין. "מילאנו כל מקום שבו הופענו: בקולנוע 'תל אביב' הופענו בערב הקרנת הסרט של לד זפלין 'The Song Remains The Same' מול קהל של למעלה מ–1,800 איש, והקהל השתגע על החומרים. אנשים היו סקרנים לדעת על מה כולם מדברים ונהרו מכל הארץ להופעות".

"לא הייתה חברת תקליטים אחת שרצתה להשקיע בדבר הזה", מצביע רפי מלול על הבעיה. "לקחתי על עצמי את ההפקה והמימון מכספי הפרטי. היו לנו המון קשיים כלכליים בהוצאת האלבום, והמון חברים עזרו לנו. הנגנים התנדבו לנגן, זמרות הליווי ריקי מנור, נאוה ברוכין וקורין אלאל באו כטובה אישית, ואפילו בעלי האולפנים היו נותנים לנו את האולפנים בשעות מתות ועשו לנו הנחה. הקלטנו בהתחלה בטריטון ובהמשך בקולינור".

מרבית השירים שהתגבשו אחר כך לכדי אלבום נכתבו על ידי פורטיס וחברו המוזיקאי סמי בירנבך. בשיחה עם בירנבך, המתגורר כיום בבלגיה, הוא נזכר במפגש הראשון שלו עם שותפו ליצירה: "ביקרתי את ידידי חיים רומנו, שאותו הכרתי כשעבדתי יחד עם הצ'רצ'ילים בלונדון. ישב איתו שם מירון רכטמן, שסיפר לי על בחור מיוחד שהוא כולו 'חללית' ויוצר שירים שאין כמותם. זה עניין אותי, כי הסצינה בארץ הייתה אז מאוד קונסרבטיבית, וכך נפגשנו.

"כאספן תקליטים נלהב השמעתי לו בפגישה הראשונה תקליטי פאנק, עוד לפני שהז'אנר היה מוכר בארץ. הסגנון מצא חן בעיניו, וכך התחלנו לעבוד יחד. אני זוכר שבכל פעם שלרפי מלול היה קצת כסף, הוא היה משקיע בעוד זמן אולפן ועוד הקלטות וככה במשך שנה וחצי עבדנו על האלבום".

בשנת 1978, אחרי חבלי לידה לא מעטים, יצא לאור אלבום הבכורה של פורטיס, "פלונטר" (שם שהגה בעצמו). להגדיר אותו מבחינה מוזיקלית, כדברי בירנבך, יהיה חטא מוחלט: "האלבום היה עוף מיוחד במינו, ללא שמות ומונחים. זה היה פאנק בגלל הגישה ובגלל הכתיבה, אבל אני חושב שהאלבום עומד בפני עצמו, מעל ומעבר ללא הגדרה. זה היה אלבום רוק די בסיסי ברובו, כל מה שמסביב הפך אותו לפאנקי". בוזין מוסיף: "זה היה פשוט אלבום מלודי, מוזיקה מלודית מאוד ורבגונית שאין להגדירה".

מי שהרים את הכפפה להפצת "פלונטר" היה רוני בראון, מנכ"ל חברת התקליטים CBS. "לא ידענו איזו חברת תקליטים תתאים להלך הרוח של האלבום", מנמק מלול. "רוני החליט לבוא לקראתנו תמורת אחוזים מהרווחים. לא היה אכפת לי באותה תקופה מהרווחים ומהאחוזים, אלא שהאלבום יראה אור ושפורטיס יזכה להכרה. סגרנו דיל לא הכי אידיאלי עבורנו והאלבום יצא".

"פלונטר"/ אלי דסה "פלונטר"/ אלי דסה

מחזיקים בפאנק
פלונטר נפתח עם ג'יבריש בסגנון איטלקי. "יאללה איזק, תגיד שבת שלום ונלך", נשמע חיים רומנו אומר כפרפראזה על הגשש החיוור ומשם מתחיל "דבש", שיר פאנק–רוק כסחיסטי פורטיסי אופייני, שמסמל היטב את הלך הרוח חסר המעצורים והחוקים באלבום.

מתוך האלבום צמחו עוד כמה שירים בולטים, שבהם אפשר למנות את "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", שהקליפ שלו יפתח לימים את שידורי ערוץ 24; "שמש, לך מצפים", שיש המגדירים אותו כשיר הרגאיי העברי הראשון; "אינקובטור", שצבר קילומטראז' כבר בהופעות של פורטיס עם תמוז; ו"המוות אינו מחוסר עבודה".

בין השירים שהוקלטו באותו סשן היה "תני לי את זה", רק שהוא נגנז במשך שנים עד שיצא על גבי דיסק במהדורה מחודשת. "בהסכם של מלול הוא נתן לרוני בראון שליטה על בחירת החומרים שייכנסו לאלבום. כנראה שהשיר הזה היה הארד קור מדי בשבילו", מסביר בוזין. "המזל היה שבכל סשן הקלטה שבו השתתפתי שילמתי לטכנאי שיכין לי עותק סליל של ההקלטה ושמרתי אצלי, כך גם היה עם השיר הזה. שמרתי את הסליל, וכשהיה אמור לצאת אלבום האוסף, שלפתי אותו מהארכיון והוא זכה לעדנה ראויה".

"רמי ואני ישבנו יום ולילה ויצרנו את השירים לאלבום, לרוב בהשראת סיפורים מציאותיים שנתקלנו בהם באותו רגע", מבהיר בירנבך. "את הרעיון ל'המוות אינו מחוסר עבודה', למשל, לקחתי מידיעה שקראתי בעיתון על נרקומנית שמתה ו'רד מעל מסך הטלוויזיה שלי' נועד לגחך על הטלוויזיה באותה תקופה, אבל בדיעבד השיר היה מעין נבואה להיום, עם כל הריאליטי ומה שהולך בטלוויזיה בימינו".

הפעם הראשונה שבה הסגנון הפרוע של פורטיס וחבריו זכה ללגיטימציה ממסדית אירעה בערב יום העצמאות 1978, כשהערוץ הראשון והיחיד הכין כתבה על זמר הפאנק הראשון בישראל. הכתבה הראתה את גדודי המעריצים צועקים את שמו ומתפרעים על הבמה, בעוד פורטיס שר את 'רד מעל מסך הטלוויזיה שלי'. בהמשך, בנונשלנטיות אופיינית אמר פורטיס למראיין: "אנחנו מחזיקים בפאנק. כולם יכולים לעשות איזה הורה, אבל מה? פאנק לא כולם יודעים". עם שידור הכתבה הפך הזמר בן לילה לנושא הבשורה של הרוק הישראלי, שהיה אותה תקופה במסע חיפוש עצמי וגיבוש זהות חדשה.

"למרות הסנסציה בהופעות האלבום נחל כישלון מוחץ", מגלה מלול. "הוא נמכר בכמה עשרות עותקים ונותרנו עם אלפי עותקים שנשארו במחסן. הקהל והרדיו לא ידעו כל כך איך לאכול את זה. אני זוכר שיזהר אשדות ויאיר ניצני, שהיו אז בגל"צ, שאלו אותי: 'מה זה הדבר הזה?', ואחרי זה התחרו ביניהם מי ישמיע את האלבום ראשון".

בין עשרת שירי האלבום רק "שמש, לך מצפים" זכה להשמעות ברדיו, השאר לא זכו לתהודה מספקת. גם ההופעות שנועדו ללוות את האלבום, הופסקו לאחר זמן לא רב, וכל העסק התפרק. "בשלב מסוים רמי כבר לא יכול היה להופיע, כי הסדרנים התקשו להשתלט על הפנקיסטים שהתפרעו", מסביר בירנבך.

שנתיים אחרי שאלבום הבכורה של פורטיס ראה אור הוא עזב את הארץ בפעם הראשונה ועבר להתגורר באמסטרדם עם ברי סחרוף ומלכה שפיגל, שם ניסו להמציא את עצמם מוזיקלית. הוא חזר לארץ והשתתף במספר הרכבים, בהם "כרומוזום" ו"ז'אן קונפליקט", שלא זכו להכרה מספקת וחזר שוב לאירופה להשתתף במינימל קומפקט, שזכתה להצלחה ביבשת.

רמי פורטיס, קוטנר מנבא את העתיד בביקורת שכתב ב"מעריב" ב־1978. ארכיון מעריב רמי פורטיס, קוטנר מנבא את העתיד בביקורת שכתב ב"מעריב" ב־1978. ארכיון מעריב

הבעירה הפנימית
את אלבום הסולו השני שלו, "סיפורים מהקופסא", הוציא פורטיס רק עשר שנים אחרי "פלונטר" ובו המציא את עצמו מחדש. האלבום זכה להצלחה מסחררת והקנה לפורטיס ולסחרוף, מי שחתום איתו על השירים, את ההכרה הראויה.

"למעשה 'פלונטר' הוא אלבום לייט בלומר", מסכם בירנבך. "רק אחרי שפורטיס וסחרוף זכו להצלחה, החל להתעורר עניין בחומרים המוקדמים של רמי וב'פלונטר'. עשר שנים אחרי שיצא החלו להיחטף התקליטים, עד שנוצר צורך להדפיס מהדורה נוספת ועוד עותקים. אני יכול לומר לך חד־משמעית שהאלבום הנפלא הזה פשוט הקדים את זמנו".

במרוצת השנים הפך "פלונטר" לאבן דרך ברוק הישראלי בכלל ובפאנק הישראלי בפרט. ופורטיס, שהפך לאייקון תרבותי, השפיע על הדורות הבאים של המוזיקאים הישראלים. "הרגשתי את ההשפעה האמיתית של 'פלונטר' על הדור הצעיר בתחילת שנות ה–2000, כששחר אבן צור ואיגי דיין סיפרו לי שהם גדלו על התיפוף שלי באלבום, שבו השתמשתי בשיטה מיוחדת של תיפוף כפול שלא נשמעה עד אז", מוסיף בוזין. "בדיעבד אני אומר לך שזלזלנו באלבום. כלומר, זלזלנו במהפכה המוזיקלית שיצרנו. לא הבנו מספיק את הדברים הגדולים שעשינו בו. המוזיקה הזו נצחית, כי היא פשוט טובה ולא עושים כמותה כיום".

"אם אני חייב לציין אלבום ישראלי אחד שנתן לי השראה ואומץ, וסלל את הדרך לעשות כאן מוזיקה אחרת ולהוציא החוצה את הבעירה הפנימית - ללא צל של היסוס תמיד אבחר ב'פלונטר'", אומר המוזיקאי אביב מארק. "מישהו היה צריך להיות החלוץ של המוזיקה הזו ולספוג את חוסר ההבנה למה שלא היה מקובל. מישהו צעד בראש ושבר מוסכמות. פורטיס עשה בשבילנו עם האלבום הזה את העבודה המלוכלכת. הוא לא קטף את הפירות כשהאלבום יצא. זה קו השבר בין הסדר הישן לסדר החדש, והאלבום הזה הוא העדות לכך שפורטיס הוא נושא הדגל".

גם כיום, 40 שנה אחרי אותה הרפתקה חלוצית של פורטיס וחבריו, האלבום נשמע רלוונטי מאי־פעם. הוא נשמע על–זמני וחף מכל הגדרת זהות מוזיקלית ולמעשה מספק מבט ראשון אל מי שספק גאונותו, ספק שיגעונו (או שניהם יחד), הצליחו לשנות את כללי המשחק.