אם יש משהו שיותר כואב מפרידה, זו אהבה בלתי אפשרית, אהבה שהפכה מייסרת ונטולת תשוקה, כזו שממציאות הפכה לזיכרון מתוק. שרית חדד חוותה היטב "משבר יחסים" קיצוני שכזה על בשרה. היא מנסה להיות רומנטית ולהציל את המצב אך הגבר שלה "נרדם בשמירה" ומותיר אותה בודדה. היא מתגעגעת לימים בהם הם נהגו לשבת לעשן ולשתות יחד, בימים בהם היו רצים בגשם חבוקים זה בזרועות זו ומוצאים עולם ומלואו זה בעיניה של זו.

כיום, כדבריה, זה אחרת: היא אובדת עצות, היא לא נרדמת בלילות בחושבה על כיצד ניתן לתקן את המצב, על האופי שהשתנה בה ובאהוב ליבה. היא לא מסוגלת לשאת יותר את שיברון הלב. אבל היא עדיין נשארת כי היא מאמינה בכוחה של האהבה.

כל זה ספק קרה במציאות, ספק בדימיון, אבל זה קורה בשירה החדש של האם הטרייה שרית חדד - "עכשיו זה אחרת" שכתב אבי אוחיון והלחינו אוחיון ומתן דרור. השיר, פופ מסוגת הבלדה, הוא מלנכוליה טקסטואלית במיטבה: שיברון לב, בדידות, געגועים כואבים מימים עברו ולא מעט בכי.

הפזמון קליט ותופס את האוזן כמעט מיד (על אף שהוא עורר בי מיד קונוטציה ל"באתי אלייך" של אייל גולן מבחינת הוייב והמבנה המוזיקלי), אך הבתים קצת "כבדים" מדי על השיר, פחות סוחפים אלא די תפלים.

העיבוד הפופי המנסה להתחקות אחר הסאונד העכשווי קצת מוגזם וגורע מהעברת המלנכוליה שבשיר כזה, אך ניצל בפזמון המרים לבתים וקולה הנפתח של חדד שבבתים נשמעת עצורה, אך בפזמון שרה כציפור חופשייה.

"עכשיו זה אחרת" לא נשמע כלהיט משמיעה ראשונה והניסיון של חדד להתחקות אחר הסאונד הפופי שלא נשמע טבעי על מנעדה אלא יותר מאולץ - די מקלקל את החבילה. לחדד יש פוטנציאל ורזומה עשיר מדי בשביל להקליט שיר סטנדרטי שיש כמותו מיליונים בשוק ולכן התאכזבתי מעט, כי ציפיתי להברקה או לפחות למשהו מקורי, לא נוסחתי ולא "מלאכותי". ציפיתי לשמוע את שרית חדד האמיתית ולא זמרת המנסה להישמע כמו כולם (וכולן).