"הייתי בייסורים קשים בבית האח הגדול, זו החוויה הכי מטלטלת שעברתי בחיים שלי - חד וחלק", מספר רועי קורנבלום, הדייר שכמעט נכנס לחמישיית הגמר של הריאליטי, וזכור משם בעיקר בגלל הרומן, בהתחלה אפלטוני, שלו עם הדיירת מריה דומרק. "חוויית 'האח' שלי הייתה כולה מריה - לכולם היה קשה כי הם התגעגעו החוצה, אבל אף אחד לא התייסר בבית כמוני, אולי גם מריה. הרגשתי שאני מתאהב בצורה הכי קשה במישהי שיש לה חבר בחוץ ולא יכולתי לעשות כלום".

"לא יכולתי להגיד לה משהו שאתה לא רוצה שהחבר שלה ישמע. בסופו של דבר, החלטנו לא לדבר על זה, אבל כך הזמן אני הייתי בייסורים קשים, עם השריטות. הרגשתי רגש אמיתי. לא עניינה אותי ההדחה, אבל לא רציתי ללכת מהבית רק בגלל מריה. לא רציתי להיות בחוץ ולא להיות איתה, שהיא תהיה לבד בבית. הרגשתי משהו נורא חזק אבל לא ידעתי מה באמת היא מרגישה. לקחתי בחשבון שאולי היא תצא ותבין שהיא בכלל עוד מאוהבת בחבר שלה".




מה הזיכרון הראשון שלך ממנה?
"הייתי בתוך הבית, אני זוכר את השיחה הראשונה עם מריה, כולם התערבבו אחד עם השני, ואני רואה שגם אני וגם מריה מרגישים לא קשורים. תפסנו שיחה טובה, נוצר בינינו חיבור והיינו המפלט אחד של השנייה בדבר הזה, אדם שיכולתי לדבר איתו עד הסוף, אדם שנותן לי קונטרה יצירתית מאוד חזקה. חוסר הביטחון והאינטליגנציה שראיתי בה קנו אותי. דיברנו שעות אל תוך הלילה, זה עשה לי טוב, זה נדרש בטירוף שיהיה לך חבר אמת בתוך מקום כזה".

מתי הבנת שאתה מאוהב?
"שבוע בבית האח הגדול זה חודשיים בחוץ, הזמן שם עובד אחרת. אתה עם בן אדם 24/7. אחרי שבועיים חלמתי עליה, שאנחנו מטיילים בבית. איך שאני פוקח את העיניים היא במיטה מולי, ואמרתי לעצמי בראש 'לעזאזל'. באותה שנייה הבנתי שיש שם משהו שהוא מעבר לחברות, שאני מרגיש אליה רגשות. בתוך הבית כל הזמן אמרתי - שברגשות אתה לא יכול לשלוט, במעשים אתה שולט. אתה שוכח שיש עולם בחוץ, שוכח שיש עולם אחר. כל מה שאני מכיר זה אליאב, תומר, ישראל. עד היום קשה לי להיזכר בדברים שקרו לפני 'האח'. זה היה עניין של תמיד להזכיר לעצמי - הכי קל לבוא ולנסות לנשק אותה".

רועי קורנבלום ודיירי "האח הגדול". צילום מסךרועי קורנבלום ודיירי "האח הגדול". צילום מסך


"חשבתי שאם הדבר הקשה הוא לא לנשק אותה, כנראה שזה הדבר הנכון. אני מובל מהלב שרוצה, אבל יש לי ערכים, ואם משהו סותר את הערכים - זה לא יקרה. הייתי חושב 'יש לה חבר - אל תלך לדבר איתה, לך לשבת עם מישהו אחר, עם תומר, עם לירז'. באיזשהו שלב זה הפך למצב שבו הפכתי את האהבה הגדולה הזו, מאהבה רכושנית, לאהבה לא אקסקלוסיבית. כשהיא קיבלה מבועז מסרים, הצלחתי לשמוח בשבילה. גם היום, לכאורה יש לי סיבות לקנא כי היא עובדת עם דוגמנים ויש קרבה פיזית, אבל אני לא מרגיש רכושנות כלפיה".

זה בא על חשבון הביטוי שלך בבית.
"זה בטוח, אבל אני נכנסתי עם אג'נדה פשוטה - תהיה מי שאתה. שאלתי את עצמי 'בא לי לשבת עם מריה או לשבת עם כולם? בא לי לשבת עם מריה'. לא חשבתי איך אני אהיה במרכז בעניינים, לא חיפשתי את מרכז העניינים. יכול להיות שאם לא הייתה מריה זה היה אחרת, אבל מריה הציגה צד אחר, מתייסר ושבור לב, ורק הקשר איתה הוציא את זה אחרת. זו הייתה הסיטואציה, זה מה שרציתי לעשות. כל דבר אחר היה מזויף".


מריה דומרק, רועי קורנבלום. אינסטגרם מריה דומרק, רועי קורנבלום. אינסטגרם


ובכל זאת, איך הרגשת עם העובדה שיש לה חבר?
"היה לי קשה כבר בתוך הבית. ידעתי שיש מישהו בחוץ שממש סובל מלראות אותנו מדברים, וכאב לי עליו. אבל אני לא מרגיש אשמה, לא מרגיש שפירקתי זוגיות. קרה מה שקרה. זו סיטואציה קיצונית ויוצאת דופן. לרגע לא דחפתי את מריה להיפרד ממנו. אני לא מרגיש שאני צריך לחוש אחריות על המצב הנפשי שלו. מאוד כואב לי עליו, אבל זו אהבת אמת, מה אנחנו צריכים לעשות, להתכחש לרגשות שלנו?".

איך הרגשת כשיצאת מהבית?
"בום! אלו היה שבועיים של וואו. היה הלם לצאת מהבית, ופתאום אתה צריך להסביר את עצמך, למה לא הגעת לגמר. פתאום אנשים אוהבים אותי, מבקשים סלפי ברחובות. מצד שני יש קללות, ומעל הכל ריחף איזה ענן אפור כבד שקראו לו מריה, שאני לא יודע מה יהיה איתה. ארבעה חודשים לא הייתי עם אף אחת, ואחרי שיצאתי לא רציתי להתחיל עם אף אחת. ישבתי עם אנשים ופשוט הייתי בדיכאון".

רועי קורנבלום. צלם : יוסי אלונירועי קורנבלום. צלם : יוסי אלוני


ואז מריה יצאה.
"כשהיא יצאה, נתתי לה את הזמן להיות בבית. היא נחתה לתוך בלגן של ראיונות ואז היא נפרדה מבועז. נפגשנו ופתאום ישבנו בחדר בלי מצלמות, ואמרתי לה 'את קולטת שאין פה מצלמות?', היינו בשוק. פתאום נישקתי אותה משום מקום – והיו זיקוקים".

הופעת רחוב

לבית "האח הגדול" הגיע קורנבלום בן ה־24 מהוד השרון, לא על תקן הבחור המאוהב, אלא דווקא בתור משורר ספוקן וורד פוליטי שאמור היה להעביר ביקורת חריפה על המדינה, על הרשתות החברתיות ועל צה"ל.

השיר שלו, "אני לא שמאלני" (..."מה? מה ההבדל בין הרג לרצח? / מה זאת אומרת? ההבדל זה הכוונה / לא אכפת לי מה אומרת האמנה / אבל רגע, אם אני אגיד שבטח התכוונתי להרוג כל ערבי שהרגתי אז יהיה רצח / ואם אני אגיד שלא התכוונתי אז את תקראי לי שמאלני אידיוט..."), שאותו הקריא בסרטון תעודת הזהות שהוצג לקהל טרם כניסתו לבית ואז גם בתוך הבית עצמו, אכן הצליח להרגיז כמה צופים. אולם המשורר הצעיר לא הפך להיות אויב העם, כנהוג באזורנו.




אבל מי יודע, אולי זה יקרה הערב (רביעי) במופע הבכורה שלו במועדון לבונטין בתל אביב. בהופעה ילווה קורנבלום בלהקה וישולבו בה עולמות הספוקן וורד והראפ, בשירים (כדברי ההזמנה) "חשופים, בועטים, מרגשים, עצובים ומצחיקים".

"התחלתי לכתוב בגיל 15 בגלל חברה שהייתה לי אז, שגם הייתה כותבת, וניסיתי להרשים אותה", הוא נזכר. "היא ממש קטלה אותי וצחקה עלי ומאז נסגרתי, אבל הבנתי שאני אוהב לכתוב ובמשך שנים כתבתי למגירה. רק אחרי הרבה שנים הקראתי לחבר קטע ספוקן וורד וורד שכתבתי, 'חלאות הרשת החברתית', והוא התלהב ואמר לי, 'אתה חייב להופיע עם זה', אבל לא הרגשתי שאני מוכן. הוא קרא לכמה חבר'ה בני 13־14 שבמקרה עברו ברחוב וביקש מהם להקשיב לקטע. זו הייתה ה'הופעה' הראשונה שלי, מחוץ ללונדון מיניסטור בתל אביב". 

רועי קורנבלום. צלם : יוסי אלוני רועי קורנבלום. צלם : יוסי אלוני


"לא נראה שזה היה הקטע שלהם, אבל אחרי שסיימתי אחד מהם אמר לי: 'וואלה, שמע יש לך פוטנציאל', השני אמר לי 'אני לא יודע על מה דיברת, אבל אתה יודע לדבר', וזה היה הצעד הראשון. שבועיים אחרי זה כבר הלכתי להופיע ב'במה פתוחה', אחרי שכל סוף השבוע צילמתי את עצמי והתכוננתי. הגעתי, וכשעליתי פתאום הכל נהיה שקט. זה היה שוק רציני - איך שסיימתי את הקטע הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. הרגשתי בר־מזל שבגיל 22 מצאתי את זה. מאז אני מקדיש את עצמי ב־%100 לזה. פתחתי את הליין 'קורצ'אק פואטיקה', והיו מגיעים 100 איש. הייתי קורא לאנשים פתקים מתוך הכובע, מנחה ומשתתף בעצמי".

איך אתה מרגיש כשמכנים אותך "שמלאני בוגד"?
"כשהייתי בבית והקראתי את 'אני לא שמאלני' ההורים שלי קיבלו איומים על חייהם, אחותי קיבלה איום על חייה. כתבו לי 'תמות', 'תלך לעזה', 'יא טרוריסט', 'יא בוגד', כאילו לא שירתי שלוש שנים, כאילו אני מחבל. אנשים בכלל לא הבינו את הקטע והתלהמו, הם כמו אקדח חם שיורה ולא שם לב. אנשים שהחליטו לצעוק הם לא קהל היעד שלי בכל מקרה, אבל אם הצלחתי לעורר רגש, עשיתי את שלי. אם אדם התעצבן, צחק או בכה - זה מצוין. הקטע גם נערך וכואב לי שככה זה יצא, ששככה זה שודר. אני לא שמאלני ולא בוגד. חבל שאי אפשר לבקר בלי לקבל אש ובלגנים".



חששת?
"היה מישהו שכתב לי 'חכה חכה, יש כמה חבר'ה ממעלות, אנחנו מגיעים למרכז בשבוע הבא ומחפשים אותך, שמאלני מזדיין', ואחותי הראתה לי תמונות קיצוניות של איומים, שלחו לה תמונה של קבר ודברים כאלה. זה היה מפחיד".

כתבת באינסטגרם שסמים שעשית בהודו פתחו לך את התודעה. אתה חושב שזה הכרחי לאמן?
"אני לא חושב שאמן צריך את זה - זה אינדיבידואלי. זה פתח לי את התודעה, נתן לי כיווני כתיבה חדשים ועזר לי להתפתח כאמן".

חמוציות או להיות

קורנבלום אינו חושש מתיוגו כפליט ריאליטי. הוא בעיקר אינו מאמין שהדבר אפשרי. "גם בבית 'האח הגדול', אחד הדברים שבלטו בי זה שאני לא ריאליטי טייפ", הוא אומר. "מי שהכיר אותי דרך התוכנית, מבין מי אני, ומי שמכיר אותי רק דרך התגית של פליט ריאליטי – אין מה לעשות, הוא יצטרך להתרגל לתגית החדשה. זה שינוי שייקח קצת זמן".

איך התמודדת עם הסביבה החדשה שנקלעת אליה?
"הכניסה לבית הייתה שוק, להיות בסיטואציה חברתית חדשה. זה מקום עם המון אנשים שונים שאתה לא יודע אם תתחבר אליהם, וייב אחר, תחרות ברקע. היה לי נורא קשה, כמובן, כשראיתי את המצלמות וחשבתי 'יש בכל מקום מצלמה'. אחרי כמה ימים אמרתי לעצמי שאו שאני מתחרפן לגמרי מזה שיש מצלמות, או שאני פשוט לא אשים על זה בכלל. החלטתי להתעלם מהדבר הזה כמה שיכולתי, כמה שהצלחתי. אין ספק שזה מטלטל. ישנתי בשבועיים הראשונים אולי שלוש שעות בלילה".



לא היית מעורב בריבים ובצעקות בבית.
"היו רגעים שהסתכלתי וראיתי ממש טירוף. חלק מזה קרה כי יש פה מצלמות, אנשים רצו להשמיע את דעתם, פחות רצו שיקשיבו לדעתם. אני לא כזה, לא מהתלהם, זה נראה לי טראש ולא נחוץ. היו רבים על חמוציות ועל שקדים. באתי בגישה שאם הלכתי לישון שבע, לא אכפת לי מי אכל יותר חמוציות. היו רגעים בתוך הבית שהייתי יושב על המיטה ועושה כאילו אני כותב. בהרבה מהריבים הסתכלתי ואמרתי: 'אני לא מגיע לכאלה טונים'".