"אני יושב איתך עם חמצן, כי אני נלחם במחלה מאוד קשה שנקראת COPD (מחלת ריאות חסימתית כרונית - ד"פ), אבל אני אדם שורד ולוחם, ובאופן כללי אני בסדר, אני חזק ואני אתגבר", מרגיע אותי המוזיקאי יצחק קלפטר כשהוא רואה את הבעת פניי.
את הפגישה בדירתו התל אביבית ערכנו לפני ימי הקורונה. מאז השתלט הנגיף על העולם והשפיע גם על קלפטר, שהשבוע יציין 70 אביבים. "בגלל הקורונה אני מסתגר בבית, אין יוצא ואין בא", הוא ציין כשהתקשרתי לדרוש בשלומו השבוע. "העוזרת האישית שלי, לימור ביאו, מביאה לי אוכל ושתייה ומה שאני צריך ויושבת איתי, אבל חוץ ממנה איש לא נכנס. המצב הזה נורא מסוכן"
בשנים האחרונות אושפז קלפטר מספר פעמים בבתי החולים בשל המחלה שממנה הוא סובל, ב־2018 הוא אף שהה בטיפול נמרץ וסכנה נשקפה לחייו. כשנפגשתי איתו לאחר ששוחרר מבית החולים בבית קפה תל אביבי, הוא אומנם לא הכביר מילים אבל שמר על החיוך ועל האופטימיות ונהנה לשמוע מחמאות מהעוברים ושבים על פועלו. גם הפעם הוא מנסה לשמור על אופטימיות, אם כי הוא מודה שזה קצת יותר קשה עבורו ולו בשל העובדה שהוא לא מסוגל לעסוק במה שהוא אוהב יותר מכל - מוזיקה. "בגלל המחלה כבר חצי שנה לא נגעתי בגיטרה", הוא אומר בעצב. "מבחינה פיזית אני לא מסוגל לנגן, זה קשה מאוד. גם לא כתבתי שירים לאחרונה. אבל אני מקווה לחזור".
עד שזה יקרה, הוא ספון בביתו, לעתים נושא עיניו אל קירות הבית, שם מתנוססים אלבומי הזהב שאותם קיבל במרוצת השנים וגם תמונות משותפות עם חבריו החיים ואלו שהלכו לעולמם. אחד מהם הוא השדרן אלי ישראלי. "אלי ואני היינו חברים", נאנח קלפטר. "עברנו קורס צלילה ביחד וצללנו בתל אביב ובאילת. היינו נפגשים המון בשנות ה־80 וה־90 בפרלמנט של מסעדת 'כתר המזרח' יחד עם אריק איינשטיין ועוד חברים. חבל לי עליו, אבל זו דרכו של עולם".
את הזמן הוא מעביר בהאזנה לתחנות רדיו שונות. "אני מאזין לרדיו כל הזמן כדי לבדוק אם משמיעים שירים שלי, ולשמחתי משמיעים אותי לא מעט", הוא אומר שבע רצון.
אתה עדיין מתרגש לשמוע שירים שלך ברדיו?
"בטח, זה משלם לי את הקפה (צוחק)".
מה באמת המצב הכלכלי שלך כיום?
"סביר".
כשאתה מסתכל לאחור על הקריירה, אתה מבין את ההשפעה שלך על המוזיקה הישראלית?
"כל זה קרה במקרה. אני לא שליח של אלוהים. הייתי במקרה במקום הנכון ובזמן הנכון. נקלעתי לסיטואציה, כמו שאומרים. זה נראה לי טבעי, כי הייתי שם בזמן אמת".
בקרוב אתה בן 70. מה המחשבה שעוברת בך בהגיעך לגיל הזה?
"אני מקווה שלא ייגמר".
מה תאחל לעצמך?
"בריאות, פרנסה ומשפחה טובה".
הילדות: גיטרה מקרש וחוטי דיג
קלפטר נולד בחיפה וגדל בתל אביב של שנות ה־50. "כל המשפחה שלי ניגנה", הוא מתאר. "אבא שלי ניגן על גיטרה וכינור, ואחי והדוד שלי ניגנו על אקורדיון. גם אני. כבר בגיל 7 התחלתי ללמוד לנגן על הכלי".
ומתי החלטת לעבור לנגן בגיטרה?
"כשהייתי בן 10 ראיתי את אלביס פרסלי בסרט 'רוק בבית הסוהר'. הוא ניגן ושר, והפוזה שלו עם הגיטרה כבשה אותי. התשוקה שלי לגיטרה הייתה גדולה, אבל לא היה להורים שלי כסף בשביל לקנות, אז בגיל 12 בניתי לי גיטרה: לקחתי קרש, שמתי עליו 12 מסמרים ושישה מיתרים מחוט דיג. לא ידעתי איך מנגנים, אבל שיחקתי עם זה. בגיל 13, לבר המצווה קנו לי גיטרה אקוסטית ב־100 לירות, ולאט־לאט התחלתי ללמוד מכל מיני חברים שניגנו. בהמשך הלכתי ללמוד לנגן גיטרה אצל המוזיקאי וטכנאי הסאונד טומי פרידמן. טומי לימד אותי אקורדים ראשונים ואפילו מכר לי את הגיטרה החשמלית שלו ב־500 לירות. מאוחר יותר זכיתי במלגה מקרן אמריקה־ישראל ולמדתי גיטרה אצל הגיטריסט המיתולוגי אגון קרטן".
אתה זוכר את ההופעה הראשונה?
"זה היה בגיל 14 במסיבה בבית של חברים. היינו הרכב שכלל אותי, את המתופף עמי טרייבטש ז"ל ואת סלווין ליפשיץ שגם שר. קראנו לעצמנו 'להקת הלוחשים'. ניגנו נעימות של להקת הצלליות ושירים לועזיים ששמענו במצעד הפזמונים. היינו מקבלים 5 לירות להופעה והיינו קונים בזה פלאפל".
הצ'רצ'ילים: השפעות מהסינג סינג
הצ'רצ'ילים הייתה אחת מלהקות הרוק החלוציות ופורצות הדרך במוזיקה הישראלית. היא זכתה להצלחה בחו"ל כשפעלה תחת השם "Jericho Jones". בארץ היא פרצה כשהפכה ללהקת הליווי של אריק איינשטיין. קלפטר היה חבר בלהקת הצ'רצ'ילים מהקמתה ב־1965 ולמשך שנתיים.
"אחרי 'הלוחשים' עברתי לנגן עם בחור בשם אריה תג'ר", מתאר קלפטר את השתלשלות הדברים שהביאו להקמת הצ'רצ'ילים. "עמי וסלווין סיפרו לי שפגשו שני נערים, מוזיקאים מצוינים - מיקי גבריאלוב וחיים רומנו. הם הציעו לי לחבור אליהם שוב ולהקים להקה. קראנו לעצמנו 'הלהקה של צ'רצ'יל', כי צ'רצ'יל היה הכינוי שלי בבית הספר, והתחלנו להופיע בכל מיני אירועים שארגנתי. באותה תקופה הושפענו מלהקה בריטית שהשתקעה בארץ ושנקראה 'הסינג סינג'. ביגס, אחד מחברי הלהקה, הציע שנקרא ללהקה: 'הצ'רצ'ילים', כי זה היה יותר קליט. בהמשך הופענו במועדונים של רוק'נרול כמו 'המסכה' ברחוב המסגר, ו'הרינגוס' בבת ים. ניגנתי עם הלהקה עד שהגיע הזמן להתגייס לצבא בגיל 18".
כשהלהקה הצליחה בחו"ל ובהמשך ליוותה בארץ את אריק איינשטיין לא דגדג לך לחזור?
"בטח, אבל הייתי בצבא. למזלי הכרתי שם אנשים טובים שהיה לי חיבור איתם והמשכתי הלאה".
צוות הווי סיני: היכונו לקבלת המפקד
ב־1970 הוקם צוות הווי סיני במסגרת צוות הווי גיסות השריון. קלפטר, שהתגייס שנתיים קודם לכן לשריון, צורף לצוות כגיטריסט וזמר. עד השחרור ב־1971 הם הופיעו ברחבי סיני, וקלפטר הקליט ושר את שירו הראשון "ביל קרטר".
איך היה השירות בלהקה צבאית?
"היה כיף. הופענו המון. שם הייתה הפעם הראשונה שבה נכנסתי לאולפן הקלטות. הקלטנו כמה שירים במסגרת צוות הווי סיני. השירים לא הצליחו כל כך, אבל מאוד נהניתי. שֵרתי יחד עם שלמה יידוב, שגם עשה את צעדיו הראשונים. פגשתי באותה תקופה גם את חברי להקת הנח"ל ובין השאר את דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר וגידי גוב".
חברי להקות הקצב בתקופה ההיא נהגו לזלזל בלהקות הצבאיות. איך זה גרם לך להרגיש?
"לפני הצבא שרתי בעיקר בלועזית. כל המוזיקה הישראלית לא כל כך דיברה אליי, ובכלל לא אהבתי לשמוע מוזיקה בעברית. לא התחברתי לזה. הייתי בראש של רוק'נרול. אבל בלהקה נאלצתי לשיר בעברית, וזה היה לי די טבעי ובסדר. בסך הכל היה לי תענוג. הייתי מפקד הלהקה והשתפשפנו בהופעות, וזה תרם לי מבחינה מקצועית".
להקת הסגנונות: זה שהיה קודם
כיום זכורה להקת הסגנונות, אחת מלהקות הקצב הבולטות בסוף שנות ה־60, הודות לסולנה עוזי פוקס. אבל היה לה הרכב שונה בתחילת דרכה.
"בשנת 1968, במקביל לשירותי הצבאי, הקמתי יחד עם אבי קרפל, מאיר ישראל ורפי שוורץ את להקת הסגנונות שהופיעה בעיקר במועדונים", קלפטר מספר. "ביצענו גרסאות כיסוי לביטלס ולרולינג סטונס. אחרי שנה עזבתי את הלהקה ואלדד שרים הצטרף, בהמשך הצטרף עוזי פוקס כזמר, והלהקה שינתה את השם והפכה ל'עוזי והסגנונות'".
להקת הפלטינה: ג'אז, רוק ואריק איינשטיין
הפלטינה היה אחד מהרכבי הג'אז־רוק הראשונים בישראל. עם המייסדים שלו ב־1971 נמנו המתופף אהרל'ה קמינסקי, אומן כלי הנשיפה רומן קונסמן וקלפטר. בתחילה פעל ההרכב כלהקת הליווי של אריק איינשטיין בהופעותיו ובהמשך פעלה כלהקה עצמאית שהקליטה חומרים מקוריים וליוותה את מיטב האומנים, בהם חוה אלברשטיין, אסתר עופרים, תיקי דיין ועדנה גורן.
"אהרל'ה צלצל אליי עוד בזמן השירות הצבאי שלי והציע לי להצטרף ללהקה שהוא הקים", אומר קלפטר. "ב'פלטינה' הכרתי בפעם הראשונה את אריק. ניגנתי עם הלהקה תקופה לא ארוכה ואז עברתי ללהקת אחרית הימים".
להקת אחרית הימים: אומנים אנטי־ממסדיים
אחרית הימים, אחת הלהקות הראשונות שיצרו רוק פסיכדלי ומתקדם בעברית, פעלה במשך כשנתיים, החל מ־1971. היא הוציאה אלבום אחד שנושא את שמה ושנחשב כאבן דרך במוזיקה הישראלית. האלבום כלל את הקלאסיקות "יש לי יום הולדת", "העץ הוא גבוה", "אין מקום לשניים על עמוד חשמל", "פתחי לי את הדלת" ו"תחת עץ האקליפטוס". ב־1972 זכתה אחרית הימים בתואר "להקת השנה" ויצאה לסיבוב הופעות משותף עם אריק איינשטיין. כעבור זמן קצר התפרקה.
"המתופף זוהר לוי פגש אותי באחת ההופעות שלי עם צוות הווי סיני", משחזר קלפטר. "בהמשך, כשניגנתי עם הפלטינה, הוא הציע לי להצטרף ללהקה שהקים יחד עם אלי מגן, גבי שושן ומירי אלוני. עשינו במשך שנה חזרות באיזה מועדון ליד קולנוע 'פריז' בתל אביב. במקביל התפרנסתי כנגן סשנים בכל מיני הקלטות, למשל ב'שיר סתיו' של אריק לביא".
מה היה המוטו של הלהקה?
"זוהר פנה אליי אחרי שההצגה 'מלכת אמבטיה' של חנוך לוין, שהוא הלחין עבורה את המוזיקה, הייתה לשוס גדול. כולם דיברו על המחזה הפרובוקטיבי. אז הנרטיב של להקת אנדרגראונד אנטי־ממסדית היה בולט שם. כולנו היינו אומנים אנטי־ממסדיים, וזה בא לידי ביטוי גם ביצירה".
איך זה היה עבורך לעשות רוק'נרול בעברית?
"בסדר גמור, לא נגרם לי משבר".
למה התפרקתם?
"הלהקה לא הצליחה מבחינה כלכלית. לא הצלחנו להרוויח כסף אז התפרקנו".
איך אתה מסביר את זה? הרי הייתם להקת ליווי של אריק איינשטיין, להקת השנה.
"כי יש הבדל בין אנשים שבאים להופעות לבין עורכי מוזיקה אינטלקטואלים שאהבו אותנו והשמיעו אותנו וחיבקו אותנו. הקהל לא אהב אנדרגראונד ולא יכול היה לעכל את המוזיקה שלנו. הקהל אהב מיינסטרים. אל תשכח שהיינו הרכב, וכל אחד היה צריך להתפרנס. זה לא השתלם. אגב, אני סידרתי את ההופעות עם אריק. בהתחלה הפלטינה הייתה להקת הליווי של אריק, אבל כשעברתי לאחרית הימים סידרתי שאנחנו נהיה להקת הליווי שלו. זוהר לוי התנגד בהתחלה, כי אריק היה יותר מדי ממסדי בשבילו".
להקת כוורת: יותר גדולים מעומר אדם
כוורת הייתה ועודנה אחת מלהקות הרוק־פופ המצליחות בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית, התשובה העברית לביטלס. חברי הלהקה היו דני סנדרסון, גידי גוב, יוני רכטר, יצחק קלפטר, מאיר פניגשטיין, אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר. הם פעלו בשנים 1973־1976. הוציאו שלושה אלבומים מצליחים וזכו ארבע פעמים ברציפות בתואר "להקת השנה" ושלוש פעמים ברציפות בתואר "שיר השנה".
כוורת ייצגה את ישראל באירוויזיון 1974 עם השיר "נתתי לה חיי", והגיעה למקום שביעי וכמובן סיפקה שלל להיטים שכולם מדקלמים. "המגפיים של ברוך", "שיר המכולת", "פה קבור הכלב", "שיעור מולדת", "גולית" ו"היא כל כך יפה" הם רק חלק מהם.
"קיבלתי שיחת טלפון מסנדרסון, שהזמין אותי אליו הביתה", משחזר קלפטר את ההתחלה. "הגעתי ופגשתי שם את כל חברי הלהקה. הם השמיעו לי את החומרים שלהם ושרו לי בין השאר את 'פה קבור הכלב'. כששאלו אם אני מוכן להצטרף אליהם הסכמתי. החומרים מאוד מצאו חן בעיניי, אפילו לא חשבתי כלכלית. פשוט אהבתי את השירים".
בזמן אמת הרגשת שאתה חלק מההיסטוריה?
"לא. אף פעם לא חשבתי במונחים של לעשות היסטוריה".
איך באה לידי ביטוי הכוכבות בתקופה ההיא?
"הצלחתי להתפרנס ממוזיקה בפעם הראשונה. זה משהו שהוא לא מובן מאליו".
הרגשת שכמוזיקאי באת לידי ביטוי בכוורת?
"לא. בכוורת ניגנתי חומרים של סנדרסון. הוא היה מנהיג הלהקה והכל נשק לפי רצונו. אני הייתי שכיר. רק באלבום השלישי באנו לסנדרסון ואמרנו לו שאנחנו גם רוצים ליצור שירים ולהתבטא. לא הייתה לו ברירה, אז הוא הסכים. ואז הקלטנו את השיר שלי 'היא כל כך יפה', שנחשב לאחד המושמעים ביותר של כוורת".
איך השיר נולד?
"אפרים שמיר ביקר אצלי בבית והשמעתי לו חומרים שהלחנתי. הוא שמע שני שירים שונים ואמר לי: 'חבר אותם'. חיברתי את הבתים של שיר אחד בבית של שיר אחר ונולד הלחן של 'היא כל כך יפה', שהתלבש כמו כפפה ליד לטקסט שסנדרסון כתב".
עד כמה חברי הלהקה נוכחים בחייך כיום?
"אנחנו חברים טובים מאוד".
במבט לאחור, אתה מבין את חשיבות הלהקה בעולם המוזיקה?
"כן, כוורת היא הלהקה שהצליחה הכי הרבה בארץ. אפילו יותר מעומר אדם. אם נעשה הופעה היום, זה עדיין יהיה הכי גדול בארץ".
נו, ותעשו?
"אני לא יודע, זה לא תלוי רק בי".
מה החוויה שהכי זכורה לך מההשתתפות באירוויזיון?
"שפרידה מלהקת אבבא עשתה לי עיניים לפני שהלהקה זכתה במקום הראשון. אתה מבין? מזה אני הכי מבסוט".
אחרי האירוויזיון היה לכם ניסיון כושל להצליח בארצות הברית. מה התפקשש שם?
"לא ברור. נסענו לאמריקה ובא איזה אמרגן אמריקאי לשמוע אותנו ולא קרה מזה כלום. התאכזבנו קצת, אבל לא נורא".
שיחות סלון: כמעט הומלס בסלון
לאחר שלהקת כוורת התפרקה, ניגן קלפטר בעיקר בסשנים של אומנים שונים, בראשם אריק איינשטיין. בשנת 1978 החל לשתף פעולה עם יהונתן גפן במופע "שיחות סלון", שבו השתתפו גם דויד ברוזה ויעל לוי.
עבור המופע הלחין מספר שירים בהם "שיר אהבה בדואי" ו"אי ירוק בים". במקביל יצר לאלבום הבכורה של חברו, גידי גוב, את "חשבון פשוט" ו"בואי נישאר" ועבור המופע "הכבש השישה עשר" הלחין את "אני אוהב".
באיזו נקודה בחיים תפס אותך המופע "שיחות סלון"?
"זה היה אחרי ימי התהילה של כוורת. הייתי כבר מוזיקאי ידוע, אבל לא היה לי כסף ולא היה לי איפה לגור. כמעט הייתי הומלס. ואז יהונתן גפן הציע לי להצטרף למופע 'שיחות סלון'. יהונתן הציע לי לכתוב את המוזיקה למופע, שזו הייתה בעצם הפעם הראשונה שכתבתי למשהו מוזמן. זו הייתה חוויה מעניינת מאוד ליצור למופע הזה והצלחתי בזה".
מה החוויה שזכורה לך מהמופע?
"באותה תקופה הייתי מאושפז במשך כמה ימים בבית חולים. פתאום מישהו אמר לי: 'יצחק, אמרו את השם שלך ברדיו'. שמעתי את דויד ברוזה שר את 'שיר אהבה בדואי'. זו חוויה שלא אשכח".
לא התחרטת שנתת אותו לדויד ברוזה ויעל לוי ולא ביצעת אותו בעצמך?
"להפך, דויד עשה את השיר לשלאגר".
צליל מכוון: כימיה, לא פרנסה
הרכב הפופ־רוק שבו היו חברים שלמה יידוב, יצחק קלפטר ושם טוב לוי, נוסד בשנת 1979 ופעל במשך שנה אחת בלבד. אבל בשנה הזו הספיקו חברי הלהקה להוציא אלבום מופתי שכלל את הלהיטים: "צליל מכוון", "ימים לבנים", "שיר אהבה בדואי", "ילדי הירח", "בלילה", "יכול להיות שזה נגמר", "לוקח ת'זמן" ועוד.
"הכרתי את שם טוב לוי עוד בימי הלהקה הצבאית, כשהוא שירת בלהקת פיקוד המרכז ואני הייתי בצוות הווי סיני יחד עם שלמה יידוב", מספר קלפטר. "לאורך השנים נפגשנו בהפקות ובהופעות. באחת מהן החלטנו להקים הרכב ולנגן ביחד מוזיקה שאנחנו אוהבים ושירים שכל אחד יצר. זו הייתה כימיה מהרגע הראשון".
איך זה התקבל?
"לא טוב. ההרכב לא הצליח. לא היינו קלים לעיכול ולא התפרנסנו מהלהקה, בדיוק כמו שקרה באחרית הימים. גם בתקשורת לא כל כך התעניינו בנו".
אז מה הסיבה שכיום ההרכב נחשב לפורץ דרך?
"אני שמח לשמוע את זה. עבדנו קשה וניסינו ליצור מוזיקה מעניינת, וכנראה שזה עבד".
אלבומי הסולו: זה הג'וב שלי
חמישה אלבומי סולו הוציא קלפטר: "יצחק" (1981), "לבד" (1984), "מחזיק מעמד" (1988), "הרחובות ההם" (1993) ו"קצת דיפלומט" (2008). מתוכם יצאו להיטים גדולים כדוגמת "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "דמיון חופשי", "נפגשנו", "אני ואת אז", "מחזיק מעמד" ו"הרחובות ההם".
"כשנאסף אצלי חומר מקורי שכתבתי, החלטתי לעשות אלבום", מספר קלפטר על הדרך לאלבום הראשון. "יוריק בן דוד אז היה מפיק בחברת CBS. הצעתי לו להפיק אותי והוא אמר לי: 'מגיע לך' והפך למפיק של התקליט".
איך הוא התקבל?
"היו בו שירים שהצליחו, אבל האלבום לא נמכר יותר מדי".
למרות הכישלונות הכלכליים מה עודד אותך להמשיך להקליט ולנסות?
"זה הג'וב שלי בחיים. להמשיך להקליט ולהמשיך לכתוב שירים. כתבתי טקסטים יותר טובים וטקסטים פחות טובים, אבל זה קורה לכל אומן".
אתה מאזין לפעמים לאלבומים שלך?
"בטח. לפעמים אני מבין את השירים שכתבתי רק אחרי 30 שנה".
אריק איינשטיין: האח הגדול
קלפטר שיתף פעולה עם אומנים רבים. עם יגאל בשן למשל יצר וביצע בדואט את "שנינו ביחד", ליעל לוי הלחין את "בלדה לנאיבית", לאריק סיני הלחין את "אם אתה בסביבה" (העיירה שלי), לגלי עטרי העניק את הלחן ל"סוף העונה", ולרבקה זהר את השיר "הלאה". אבל שיתוף הפעולה הפורה ביותר היה עם אריק איינשטיין.
השניים עבדו יחד מראשית שנות ה־70 ויצרו שני אלבומים משותפים, שאת שיריהם הלחין קלפטר: "יושב על הגדר" (1982) ו"שביר" (1983). בהמשך הוא הלחין שירים לשאר אלבומיו של איינשטיין לאורך שנות ה־80 וה־90, וניגן ברובם. בשנת 2011 הקליט איינשטיין את האלבום "אריק איינשטיין שר יצחק קלפטר", שבו ביצע מלהיטיו של חברו.
איך נולד שיתוף הפעולה עם אריק?
"אריק אמר שהוא רוצה שאכתוב לו שיר. השמעתי לו את השיר 'טירוף במה' בביצוע של גלי עטרי. השיר מצא חן בעיניו והוא הקליט אותו. לאחר שהקליט הוא צלצל אליי ואמר: 'יאללה, יצחק. בוא נקליט אלבום שלם'. כך למעשה התחלנו לעבוד על 'יושב על הגדר'".
איך הייתה העבודה איתו?
"בהתחלה אמרתי לו שאני לא יודע לנגן טוב על הגיטרה ושאני לא כותב שירים יותר מדי טובים. היה לי דימוי עצמי נמוך. אז הוא אמר לי: 'יצחק, תבוא, תנגן רע. אני רוצה לשמוע'. לקחתי את הגיטרה וזה מה שיצא. הוא שחרר אותי מהפחדים".
מה למדת מהעבודה עם אריק?
"שעבודה נושאת פרי".
הייתה שם חברות?
"הייתה הערכה הדדית וידידות טובה מאוד. הוא היה כמו אח שלי הגדול".