דני סנדרסון בן 70. דני סנדרסון בן 70? דני סנדרסון בן 70! קשה להאמין שהצעיר הנצחי של הפופ־רוק הישראלי הגיע לגיל שלא מסתדר ולו במקצת עם רוח השובבות, הנועזות, החשיבה, הפרפורמנס וההיתוליות שלו. משחקי המילים השנונים שלו, הנונסנס האהוב והמלודיות הקליטות והנוגעות ללב שכמו כופות עליך חובת זמזום, הפכו אותו לא רק לגאון מוזיקלי, אלא גם לקול של הדורות שגדלו וקרוב לוודאי יוסיפו לגדול על שיריו, בין שאלו היצירות מתקופת הלהקות שלו - כוורת, גזוז ודודה, מקריירת הסולו הפורייה ובין שאלו השירים שכתב לאחרים.
בכולם הוטבע חותמו המיוחד, המהלך בין מחוזות מערב למזרח, בין צלילי בוזוקי וקאנון לצלילי גיטרה־בס־תופים, בין מחאה חברתית ופוליטית לבין רומנטיקה, נונשלנטיות וטקסטים מופרכים, שנשמעים מפיו כל כך הגיוניים. שיריו של סנדרסון צלחו היטב את מבחן הזמן, פרצו וטשטשו את הגבולות והחוקים המוזיקליים המסורתיים, והניחו במובן מסוים את אבן היסוד לרבות מהיצירות שבאו אחר כך. השפעתם מוסיפה להדהד בפי מיטב האומנים, מקובי אוז ועד סטטיק ובן־אל.
הבן יקיר לי: להקת הנח"ל
סנדרסון, שבילה את ילדותו ונעוריו בחיפה, בסביון ובניו יורק, חזר ב־1968 לישראל מארצות הברית, כשהוא מושפע מבליל התרבויות והסגנונות המוזיקליים שספג בשנים כה מעצבות של הרוק העולמי. ככל צעיר בן 18 התגייס לצה"ל, וכמי שכבר בארצות הברית ניגן בלהקת קצב מקומית
(The Moon), ניגש לאודישנים ללהקת הנח"ל, שהייתה פסגת המאוויים של כל מוזיקאי צעיר.
"אני זה שבחן את דני ללהקה", משחזר המוזיקאי אלי מגן. "מכיוון שהייתי הגיטריסט הראשון של הלהקה שדגלה אז, בהוראת יאיר רוזנבלום, בסאונד יותר רוקי וחוצלארצי, חיפשתי מחליף עבורי, כי התקרב מועד השחרור שלי. המון גיטריסטים נבחנו, אבל משהו לא הסתדר. ואז בא דני וניגן בפניי איזה קטע רוק'נרולי, והחיבור בינינו היה מיידי. הרגשתי שהוא הגיטריסט שיוכל להחליף אותי, והוא התקבל. בגלל שנותרו כמה חודשים עד השחרור שלי, עברתי לנגן על גיטרה בס, ודני ניגן על גיטרה חשמלית".
כשסנדרסון הצטרף ללהקה ב־1968, היא בדיוק עבדה על תוכניתה ה־21 "קרנבל בנח"ל", שכללה להיטים כמו "שלווה", "קרנבל בנח"ל", "בשמלה אדומה" ו"החיים היפים". נגינת הגיטרה הרוקיסטית שלו בלטה בעיקר בשירים הקצביים כמו "נחל זנזיבר" ו"אחרון אחרון חביב". "דני היה נגן מעולה", נזכר הזמר מוטי פליישר, מכוכבי התוכנית דאז. "הוריו גרו בסביון ועשינו שם חזרות. בלהקה לא שמתי לב לכך שהוא כותב ומלחין, אבל כמוזיקאי? הוא היה מצוין".
"דני בא ללהקה עם צליל חדש ווירטואוזי בגיטרה", מוסיפה הזמרת אופירה גלוסקא, אף היא מכוכבות התוכנית. "הוא הביא את רוח הביטלס ונתן לנו גוון וצבע מיוחדים. הוא מוכשר כמו שד, והאישיות שלו באה לידי ביטוי גם בנגינתו. ליאיר (רוזנבלום - ד"פ), המנהל המוזיקלי שלנו, לא היה הרבה מה להדריך את דני, כי היה לו Feel - הוא שמע שיר ומיד ניגן את מה שהוא מרגיש, וזה היה מושלם מהרגע הראשון. אני זוכרת שבין ההופעות כולנו נהגנו להתאסף סביבו והתלהבנו כשהוא ניגן על הגיטרה. הוא היה ג'ינג'י קטן וחמוד עם בייבי פייס שהיה קל להתחבר אליו, והתפעלנו גם מההומור המיוחד שלו".
ב־1969 העלתה הלהקה את תוכניתה ה־22 - "שא לשלום" (נקראה גם "בהיאחזות הנח"ל בסיני"), שבה בלטו הלהיטים "בהיאחזות הנח"ל בסיני", "הבן יקיר לי אפרים" ו"שיר לשלום", שהפתיח הפסיכדלי של סנדרסון שבו בישר על מהפכה מוזיקלית בסאונד של הלהקות הצבאיות. לאותה תוכנית, שבה שימש סנדרסון כגיטריסט וחברו מאיר פניגשטיין שימש כמתופף, הצטרפו כישרונות נוספים: הבסיסט אלון אולארצ'יק, הגיטריסט והזמר אפרים שמיר והזמר גידי גוב. החבורה הזו היוותה את הבסיס לכוורת.
"דני סנדרסון היה פנומן, יחיד מסוגו בלהקת הנח״ל", אומרת הזמרת מירי אלוני, כוכבת התוכנית. "אני זוכרת את היום שהגיע לפיקוד הנח״ל, ג׳ינג׳י קטן שכמעט לא ראו אותו מאחורי הגיטרה החשמלית שהייתה תלויה עליו. דני הביא סאונד חדש ללהקה וניגן על הגיטרה החשמלית כמו שלא שמעו עד אז בארץ - הוא ניגן כמו נגני הרוק הטובים ביותר מלהקות הרוק הטובות ביותר, שהוא גדל עליהן בארצות הברית של שנות ה־60. דני הביא ללהקת הנח״ל את הרוק'נרול האמיתי, וכך זכינו לעיבודים המוזיקליים שהוא יצר לשירים שלנו. הוא ושותפו ליצירה, המוזיקאי הנפלא אלון אולארצ׳יק, נגן הבס, יצרו עיבודים מוזיקליים נפלאים לשירים, כך שיאיר רוזנבלום לא צריך היה לכתוב להם עיבודים. הם היו יורדים להופעות במוצבים עם גיטרות אקוסטיות ומלווים את הלהקה אנפלגד בבונקרים מתחת לאדמה. באוטובוס, בנסיעות הארוכות בסיני, דני הוביל אותנו עם שירים פופולריים של להקות הרוק הכי טובות של אז.
"לעתים הייתי רואה אותו יושב עם מחברת מאחורי כיסא הנהג. הסתקרנתי, אבל מעולם לא שאלתי אותו מה הוא כותב. בדיעבד אני חושבת שזאת הייתה אופרת הרוק הראשונה שהוא יצר: 'סיפורי פוגי'. את הגרסה הראשונה של האופרה הקלטנו באולפן הביתי שלו בבית הוריו בסביון. השתחררתי אחרי שלוש שנות שירות, ודני ביקש ממני להצטרף להקלטות ונתן לי לשיר את השירים 'נחמד' ו'לא ידענו מה לעשות'".
"סנדרסון, אולארצ'יק ופניגשטיין ניגנו בשירים הראשונים שהקלטתי אחרי הצבא, שליוו את סדרת הטלוויזיה הישראלית הראשונה: 'חדוה ושלומיק'", מגלה אלוני. "'הבלדה על חדוה ושלומיק' היא אחד השירים המושמעים במוזיקה הישראלית בעיקר בזכות הסגנון המוזיקלי שנתן לו דני: מעין שיר קאנטרי אמריקאי".
רגע לפני שחרורו מהלהקה ובדומה לאלי מגן, קודמו בתפקיד, הוטלה על סנדרסון המשימה למצוא לעצמו מחליף. הוא ניגש למלאכת האודישנים, שהופסקה מיד כשפגש בקיבוצניק חסר ביטחון בשם יהודה עדר. "התגייסתי לחיל קרבי ועשיתי טירונות עם השייטת", מספר עדר.
"אחרי כמה זמן חטפתי צהבת והפרופיל שלי ירד. לקחו אותי לבית הבראה, שם אמרו לי שיש גיטריסט מדהים בלהקת הנח"ל שמחפש מחליף. להיות גיטריסט בלהקת הנח"ל היה אז בעיניי כמו לנגן בלד זפלין. החלטתי ללכת לאודישנים למרות שלא ידעתי לנגן כמעט, מלבד כמה אקורדים בגיטרה אקוסטית. בתחילת הבחינה דני שאל אותי איזו מוזיקה אני אוהב לשמוע, וכשעניתי לו שאני אוהב את פרנק זאפה, ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון, בלי להסס הוא אמר לי: 'התקבלת', זאת למרות שהיו הרבה גיטריסטים שנבחנו לפניי וניגנו פי אלף יותר טוב ממני. הסברתי לו שאין לי ניסיון, והוא אמר: 'אני לוקח את זה עליי'. באמת, הוא לקח אותי כטירון שהגיע מקיבוץ בגליל העליון ובמשך כמה חודשים לימד אותי את התפקידים שלו. בזכותו למדתי תוך חודשיים מה שלומדים בדרך כלל במשך עשר שנים. מאותו הרגע ועד היום הוא הפך לגורו ולמנטור שלי".
עדר נזכר כי אחד התרגילים שסנדרסון נתן לו במהלך שיעורי הנגינה היה נעימה בשם "יוסי מה נשמע?" שהפכה כעבור כשנתיים לנעימה ידועה של כוורת. "דני היה מאוד יצירתי בשיעורים", הוא אומר. "תמיד חיפש לאתגר את עצמו, כל הזמן דאג להיות בעשייה. הוא היה ועדיין השראה אדירה עבורי. בזכותו הפכתי למה שאני".
"רק רצינו לנגן ביחד": להקת השניצל
במקביל לשירותו בלהקת הנח"ל, הקים סנדרסון יחד עם אלי מגן והמתופף דיוויד שנן להקה בשם "השניצל" (שכונתה לעתים גם "השניצלים"). בדומה ללהקות קצב רבות שפעלו אז בארץ, השניצל ביצעו גרסאות כיסוי לשירים של להקות בינלאומיות. במקביל הם ביצעו שירים מקוריים שיצר סנדרסון והקליטו שיר בשם "Her Man Herman", שיצא כסינגל אך לא הצליח.
"דני ואני התחברנו בלהקת הנח"ל והפכנו לחברים מאוד קרובים. רצינו לנגן ביחד וכך נוצרה להקת השניצל", מספר מגן. "המתופף דיוויד שנן היה חבר של דני מסביון, והרעיון היה ליצור שלישיית רוק כמו Cream. הוא בעצם הכיר לי את מוזיקת הרוק המתקדמת של אז. עשינו את החזרות במועדון קהילתי בסביון ולעתים גם אצל דני בבית. הקאברים שעשינו היו לשירים של ג'ימי הנדריקס ולהקת דיפ פרפל בעיקר. כבר אז היה ברור שדני מלחין מאוד מוכשר ובן אדם מאוד אנרגטי, עם רצון ליצור וליזום דברים. בלהקה הזו ניגנו כמה שירים באנגלית, שהפכו אחר כך לכמה מהלהיטים של כוורת".
"היה ונשכח": המחזמר "קפוץ"
בשנת 1971, לאחר שחרורו מהלהקה, קיבל סנדרסון את העבודה הרצינית הראשונה שלו כמלחין כשנבחר לכתוב לצד אייב אורצ'ובר מלהקת הקצב עוזי והסגנונות את המוזיקה למחזמר הפופ הפרובוקטיבי "קפוץ", שנכתב על ידי איזי אברהמי ורבקה רז והופק על ידי בני אמדורסקי בהשראת המחזמר "שיער". המחזמר, שכלל סצינות עירום, עורר את חמתם של ארגונים דתיים שדרשו להורידו, ותוך זמן קצר הוא נשכח כלא היה.
במחזמר השתתפו עוזי פוקס ולהקת הסגנונות ויוסי אלפי. השירים היו בסגנון רוק מחתרתי קשה לעיכול באותה תקופה, אך הם ביטאו היטב את כישרונו של סנדרסון כמלחין וכמוזיקאי פורה וחלוצי. "זו הייתה הפעם הראשונה שדני הלחין ויצר משהו בעברית והוא היה כל כך טוב בזה", מספר פוקס. "הכרתי אותו עוד כשהיה מגיע מדי פעם להופעות של להקת עוזי והסגנונות וביקש לעלות לנגן איתנו. הוא היה תמיד ילד מתוק ויקר".
"מכנה משותף מוזיקלי": להקת כוורת
לאחר שהתחברו בהופעות המאובקות ובנסיעות הארוכות באוטובוס של להקת הנח"ל, החלו סנדרסון, גוב, שמיר, פניגשטיין ואולארצ'יק לעבוד ביחד על שירים חדשים. לאחת הנסיעות התלווה דורי בן זאב, אז כוכב עולה בגלי צה"ל. "מנחם זילברמן ז"ל, שהיה בלהקת הנח"ל, אמר לי: 'אתה רואה את הג'ינג'י הזה? אתה תשמע עליו יום אחד! הוא גיטריסט ענק! יש לו הומור והוא מיוחד במינו", משחזר בן זאב. "שמתי עליו עין. יום אחד ישבנו על הדשא לפני ההופעה של להקת הנח"ל ושמעתי אותו ואת גידי, אפרים, אלון ומאיר מדברים במשחקי מילים, בהומור שחור, בנונסנס ובציניות. ניגשתי לדני והצעתי לו להקליט לי פינה נונסנסית הומוריסטית לתוכנית שלי ברדיו. ואז בכל שבוע הוא שלח פינה שנקראה 'פינתו של פוגי' בסלילים שהקליט עם החבר'ה אצלו בבית בסביון. הוא היה עורך את הפינה בעצמו ובדיוק רב, מקצוען ברמות־על. הפינה תפסה כאש בשדה קוצים וזכתה להצלחה. בעצם בנקודה הזאת התחילה להתגבש כוורת. דני הוא מהפכן. באותה תקופה היו לי איתו המון מפגשים. היינו יושבים ומקליטים אימפרוביזציות של משחקי מילים. כשהקלטתי את תוכנית הטלוויזיה האישית שלי 'שירים בצוותא', דני עזר לי לכתוב".
כחלק מהגיבוש של חברי הלהקה חיבר סנדרסון את אופרת הרוק "סיפורי פוגי" ובהמשך מחזמר בשם "המלך ממבו". הניסיונות לעניין מפיקים ואנשי טלוויזיה ביצירות עלו בתוהו. עם זאת, אותן יצירות "כושלות" כללו שירים בלתי נשכחים כמו "לא ידענו מה לעשות", "נחמד", "פה קבור הכלב" ו"המגפיים של ברוך".
"מהמפגש הראשון בינינו מצאנו מכנה משותף מוזיקלי", מספר המתופף מאיר פניגשטיין, המתגורר בארצות הברית. "דמותו של פוגי נולדה באוטובוס של להקת הנח"ל. בהשראת יצירות כמו 'ישו כוכב עליון' רצינו להעלות מופע שיעסוק כולו בדמות עם שירים וקטעי קישור קומיים".
בהמשך, בהמלצת אמרגנה הראשון אשר ביטנסקי, הצטרפו ללהקה יוני רכטר (ששימש כקלידן של להקת חיל התותחנים) ויצחק (צ'רצ'יל) קלפטר (ששימש כגיטריסט בצוות הווי סיני). "הכרתי את דני עוד כששנינו היינו בלהקות צבאיות במקביל", מספר קלפטר. "אז בדיוק הם הקליטו את 'שיר לשלום' והפתיחה של דני בגיטרה הייתה נפלאה בעיניי. דני מוזיקאי מצוין. הנגינה שלו מושלמת, בלי שום פקשושים. אחרי הצבא ואחרי שהייתי בלהקת אחרית הימים, הוא פנה אליי והציע לי להצטרף ללהקה חדשה שהקים והזמין אותי אליו הביתה לפגוש את חברי הלהקה. הם השמיעו לי שירים שלהם כדי שאגיד את דעתי עליהם. כלומר אני עשיתי להם אודישן ולא הם לי (צוחק). שמעתי את 'פה קבור הכלב', 'ביום ובלילה' ו'שיר המחירון', וזה מצא חן בעיניי אז הצטרפתי אל הלהקה".
מי שפרש חסותו על כוורת היה האמרגן והמפיק אברהם "דשא" פשנל. הוא למעשה היה היחיד שהאמין בלהקה והימר עליה. "פשנל התנגד שנוציא את 'סיפורי פוגי' כאופרת רוק", אומר פניגשטיין. "הוא חשב שזה יהיה גדול על הקהל - גם שבעה מוזיקאים על הבמה, גם מערכת הסטריאו שהייתה חדשה בתחילת שנות ה־70 וגם המופע עצמו. והוא צדק. חלק מהחומרים התגלגלו לתוכנית הראשונה שלנו, שזכתה להצלחה גדולה".
פניגשטיין נותן קרדיט לסנדרסון, שהיה זה שנתן לו את האומץ לעבור לקדמת הבמה: "זה לא מקובל שמתופף עוזב את התופים ונותן שואו משלו, אבל הוא האמין שאני יכול לעשות את זה, ולאט־לאט השתכנעתי שאני יכול לעמוד במשימה".
הפריצה הגדולה של כוורת הגיעה ב־1973 במהלך מלחמת יום הכיפורים, ועד מהרה היא הפכה לתשובה הישראלית לביטלס. סנדרסון יצר והלחין את מרבית השירים. במהלך שנות פעילותה זכתה כוורת ארבע פעמים ברציפות בתואר "להקת השנה" ושלוש שנים ברציפות בתואר "שיר השנה" ("המגפיים של ברוך", "נתתי לה חיי" ו"גוליית"), ורשמה גם הופעה מוצלחת באירוויזיון שנערך באנגליה ב־1974 עם "נתתי לה חיי", שעמו הגיעה למקום השביעי.
בלהקה הביא סנדרסון לידי ביטוי את הרצון הבלתי נלאה שלו להתנסות בסגנונות מוזיקליים שונים, להעז למתוח גבולות וחוקים, והשיא היה בנעימת "התמנון האיטר", שבמסגרתו כוורת שיתפה פעולה עם תזמורת קול ישראל בערבית בניצוחו של זוזו מוסא. "מאחורי סגנון הנונסנס, במילות השירים שלו מסתתרות אמירות רציניות", אומרת אלוני. "בשיר 'נתתי לה חיי' יש אמירה פוליטית כשהוא כותב: 'אחד אומר שנגמרים לו השמיים, כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים'".
ב־1976, לאחר שלושה אלבומי מופת, ניסיון כושל להצליח בארצות הברית וחילוקי דעות מקצועיים - התפרקה הלהקה. לאורך השנים הוסיפה להתאחד, למלא אולמות ולבסס מעמדה כלהקה הישראלית המצליחה בכל הזמנים, כשבאמתחתה קלאסיקות רבות.
"סולד אאוט": להקת גזוז
לאחר פירוק כוורת התמקד סנדרסון ביצירת ג'ינגלים (הבולט בהם הוא הג'ינגל "יוסף מלך השטיחים"), כתב ספר ראשון ("נחירה פומבית") והפיק מוזיקלית את תקליט המופע של יהונתן גפן "שיחות סלון". "בשנתיים האלו כמעט שכחתי טעם במה", סיפר בראיון ליוסי חרסונסקי שהתפרסם ב"מעריב" בפברואר 1979.
בסוף 1977 הקליט מספר דמואים לשירים חדשים באנגלית וניסה לעניין מפיקים בחו"ל, ללא הצלחה. בנובמבר 1978 הגה יחד עם גידי גוב והמפיק פשנל את הרעיון להקים להקה חדשה. בעוד כוורת מנתה שבעה חברים, להקת גזוז (שם שהגה סנדרסון) מנתה תשעה חברים, חלקם נגני כלי נשיפה, שהוסיפו נופך של ביג בנד לסאונד. סנדרסון כתב והלחין את כל השירים והיה בין המבצעים יחד עם גוב והזמרים הצעירים מוטי דיכנה ומזי כהן. "עבדתי עם הרבה אנשים בחיים שלי, אבל הכי מוזיקלי והכי מפרה והכי מדהים היה ועודנו דני", אומר דיכנה. "כשהגעתי לגזוז דני היה עבורי כמו אלוהים, עוד מימי כוורת. לעמוד איתו על הבמה הייתה התרגשות מטורפת. מאחורי הבמה הוא היה מצחיק, נחמד, לבבי ועוד יותר מוכשר. אתה לא יכול לשבת איתו בלי ליפול מצחוק על הרצפה. הוא איש טוב ומפרגן ונתן לי בגזוז לנגן כמעט כל מה שרציתי. מעולם לא ניגנתי ככה ולעולם לא אנגן ככה".
"דני עשה את כל המאמצים כדי שגזוז תהיה שונה מכוורת ככל שאפשר", מוסיף דיכנה. "הוא המציא את עצמו מחדש, וגזוז הייתה הצלחה כבר מהתוכנית הראשונה שלה: מעל 30 הופעות בחודש כשהכל סולד אאוט". כהן סיפרה לאחרונה בראיון ל"מעריב" כי "בחזרות הסופיות הוא קרא לאנשים מבחוץ להיכנס לאולם, לצפות בנו ולהעביר ביקורת".
בגזוז המשיך סנדרסון את הקו הנונסנסי שלו, אבל מוזיקלית הוא נטה לכיוון פופי עם נגיעות ג'אזיות, שונה לחלוטין מהסאונד של כוורת. הנוסחה הוכיחה את עצמה עם להיטים כמו "תשע בכיכר", "היא לא תדע", "לכבוד הקיץ", "אמא ודני", "ציפי פרימו", "תה עושה סחרחורת", "חללית", "רוני" ו"מילים יפות", שחרכו את הרדיו. אלא שהלהקה לא שרדה יותר משנה. הקהל לא הגיע להופעות, וההפסד הכלכלי הוביל את סנדרסון ופשנל לפרק את החבילה ב־1979.
"כישלון מפואר": להקת דודה
להקת דודה הייתה גרסת ההארדקור של סנדרסון, ניסיון להקים להקת רוק מחוספסת, שונה לחלוטין מהסגנון המתוק של כוורת וגזוז. הלהקה נוסדה ב־1980, זמן קצר אחרי שגזוז התפרקה, והמשיכה את שיתוף הפעולה של סנדרסון עם גוב כשאליהם הצטרפו הגיטריסט יהודה עדר, הבסיסט אלון נדל והמתופף דובי קיזלשטיין. "דודה הייתה כישלון מפואר", אומר עדר. "דני לחץ עליי להצטרף ללהקה, למרות שכבר הייתי בראש של מוזיקה קלאסית וג'אז לאחר לימודים בארצות הברית, ונטשתי את הרוק'נרול. אבל הוא לא שחרר והשתכנעתי. הוא אמר לי שהוא רוצה להקים להקת רוק כמו כוורת, אבל עם שני גיטריסטים. ניגנו בדודה אינסוף סולואים. נורא נהנינו בהופעות, אבל הקהל לא הגיע. מי שכן הגיע וציפה לראות את גידי ודני כמצחיקנים, ראה רצינות ורעש וביקש את הכסף בחזרה".
"הכרתי את דני כשהייתי בן 17", משחזר אלון נדל. "הייתי נער אמביציוזי ורציתי לנגן איתו, בלי שהייתה לנו היכרות מוקדמת. יום אחד פשוט הלכתי אל ביתו, דפקתי בדלת והצעתי לו לנגן ביחד. הוא העריך את החוצפה שלי ובילינו ביחד בהמון סשנים של נגינה אינסופיים אצלו בבית. כשהוא הקים את דודה, הוא זכר אותי והציע לי להצטרף. זה היה די מדהים. היה לו חזון לעשות גרסה ישראלית לאבנים המתגלגלות. רצה ללכת עד הסוף עם הרוק'נרול".
"מה שאני אוהב אצל דני זה שהוא אדם מרתק שיודע מה זו במה ומה צריך כדי לתת לקהל אהבה ושווי לכסף ששילם", מוסיף קיזלשטיין. "הוא צעיר נצחי, ובדודה כבש אותי לראשונה בכך שלעולם לא הרים את קולו על הנגנים. הכל הוא אומר ומסביר ברכות, עד שמגיעים לתוצאה הנדרשת. הוא חבר נהדר ועד היום בכל רבעון כל חברי דודה נפגשים במסעדה". למרות הציפיות, דודה לא שרדה וכבר ב־1981 התפרקה, כשמאחוריה אלבום אחד ("דודה", 1980) וכמה להיטים כמו "ערב אבוד", "שקט שקט", "לידיה הלוהטת" ובעיקר "אלף כבאים".
"אנרגיות שממלאות אולמות": קריירת הסולו
הניסיון הראשון של סנדרסון כסולן התרחש עוד ב־1971, כשהקליט תקליטון סולו ראשון שכלל שני שירים שכתב והלחין באנגלית: "Like To Tag "Along ו"Conspiracy" ובהקלטתו השתתפו גם אולארצ'יק ופניגשטיין. לאחר כישלונם, לקח לסנדרסון עשור להתפנות לטפח מחדש את קריירת הסולו כשהוציא באפריל 1982 את האלבום הראשון "גודל טבעי", שבו בלטו הלהיטים "פקששתי", "סיבה לחיות" ו"גלשן", שהפך לאחד מלהיטיו הגדולים.
"העבודה על האלבום הייתה נורא מעניינת, כי זו הייתה הפעם הראשונה שניגנתי והקליטו אותי באופן חצי דיגיטלי וחצי אנלוגי", אומר המתופף אלון הלל. "זה היה נורא חדשני ופורץ דרך מוזיקלית והפקתית". "לא הקלטנו באולפן אלא בבית קטן מיועד להריסה ליד שוק הכרמל בתל אביב. אני בכלל ניגנתי מתוך אמבטיה שבורה", הוא ממשיך. "כשסיימנו את ההקלטות והתחלתי לקפל את התופים, ראיתי שדני לא נינוח. 'מה נשאר מהתופים?' הוא שאל. אמרתי לו שהבייס דראם מחובר. 'תשמע, יש לי עוד שיר שלא תכננתי לשלב באלבום, אבל אולי אקליט אותו', הוא אמר לי. שאלתי אם הוא רוצה שארכיב מחדש את מערכת התופים, אבל הוא אמר שאין צורך ושנשתמש רק בבייס דראם. אז הוא שר וניגן את 'גלשן'. השיר כמעט לא נכנס לאלבום ובסוף סחב את כל האלבום אחריו".
עם צאת האלבום העלה סנדרסון את מופע הסולו הראשון שלו, שאליו גייס חבורת נגנים חדשה, בהם גם גיטריסט בן 24 בשם ארז נץ. "סבתי האהובה נפטרה והייתי בתקופה די מדוכדכת בחיים, כשדני פנה אליי", מספר נץ. "דני חיפש גיטריסט מקצועי שיבצע את הסולואים המורכבים ויעשה קולות ליווי כדי שהוא יוכל להתרכז בשירה. כשהוא התחיל לקיים את האודישנים, המתופף שלו השמיע לו קסטה שלי מנגן. דני התלהב, צלצל אליי ואמר: 'אני רוצה אותך למופע בלי אודישן. התקבלת!'. בגלל שהייתי בתקופה מבואסת, לא הייתה לי מוטיבציה לזה, אבל דני התעקש והפעיל עליי לחץ כדי שאצטרף. להקשיב לו ולבוא להפקה הזו היה אחד המהלכים הכי חשובים בחיי. דני פרגן לי ונתן לי סולו משלי במופע. זה היה מאוד לא מובן מאליו כשמדובר בהפקה המקצועית הראשונה שבה השתתפתי. המופע הזניק לי את הקריירה. הוא המנטור שלי, ועד היום אנחנו חברים טובים. עשינו שני אלבומים ושני מופעים מוצלחים ביחד. דני הוא בית הספר שלי לשואו ביזנס".
עד כה הקליט סנדרסון עשרה אלבומי סולו, שניפקו להיטים כמו "מה הדאווין שלך?" (פרודיה על המוזיקה הים תיכונית), "שיר רועים", "חושב עלייך", "הכיסא נמוך מדי", "הלא נודע", "זה הכל בשבילך" (עם מזי כהן) ו"חתונה", שהפכו במרוצת השנים לנכסי צאן ברזל בפסקול הישראלי. בשנת 2006 קיבל את פרס אקו"ם למפעל חיים.
"לעבוד עם דני זה עונג בלתי נגמר", אומר אריה וולניץ שניגן עמו. "דני הוא אחד האנשים הכי חכמים, רגישים, אנושיים ומצחיקים שפגשתי בחיי. לראות את דני עובד זה בית ספר לחיים. תמיד בא מוכן, התקשורת עם המוזיקאים סביבו תמיד מלווה בחיוך ובהומור איכותי, כך שזה מרגיש יותר כמו מפגש חברים מאשר עבודה. אבל אל תטעה, הוא פרפקציוניסט עד הצליל האחרון. אחד הדברים החשובים שלמדתי ממנו זה לא להתאהב ביצירה שלי. להיות מוכן להיפטר מחלק שלא עובד בלי לחשוב עליו כקדוש. ראיתי את דני עושה את זה פעמים רבות, עד שהיה פוגע בול".
על חוש ההומור של סנדרסון מוסיף המוזיקאי אילן וייל שעבד עמו בשנות ה־80. "אביה של אשתו נעמי ז"ל היה יקה ואמא שלה עיראקית, אז דני היה אומר במבטא גרמני כבד שאשתו אוכלת סחוג בדיוק ב־12 בצהריים", הוא מספר. "פעם התחיל לומר למישהו שהרגיז אותו 'מצדי אתה יכול להיכנס לי ל...' ופתאום שם לב שהבן אדם בריון, אז עצר עצמו ואמר 'להיכנס לי לסלון לשתות כוס קפה'".
"לעבוד עם דני זה כיף גדול, צחוק והשראה. הוא מקפץ על הבמה, והאנרגיות שלו יכולות למלא אולמות", מתארת היוצרת והזמרת אורית שלום, המופיעה עם סנדרסון בשנים האחרונות. "במקביל הוא לא מוותר על אף צליל, הוא ישים לב אם מישהו שר או ניגן תו אחד לא במקום, ויתקן אותו בדרכו הסנדרסונית. הבאלאנסים שלנו ארוכים, כי אנחנו פשוט אוהבים לנגן ולשיר. לפעמים בנסיעות ארוכות הוא משמיע לנו שירים שחשוב שנכיר, או שמישהו מוציא גיטרה ואנחנו שרים".
שיעור לחיים: שיתופי פעולה
לאחר שהתנסה לראשונה בכתיבה לאחרים במחזמר "קפוץ", החל סנדרסון לכתוב למיטב אומני ישראל. הלהיט הראשון שלו היה "זאת שמעל לכל המצופה", שכתב, הלחין ועיבד לשלישיית הגשש החיוור ב־1974 ושהעפיל למקום הראשון במצעד הפזמונים. בהמשך כתב לאריאל זילבר ("בדיעבד"), יהודית רביץ ("כמו עפיפון"), שלום חנוך ("הכוס בכיור"), שלמה ארצי ("כנרת"), ברי סחרוף ("לעולם לא תוכל לחזור") ועוד. חלק מהשירים קובצו לאלבומו "תולדות המים - שירים לאחרים", שיצא ב־2001.
"דני הוא מקור השראה שלי עוד לפני שנהייתי מפורסם", אומר אריאל זילבר. "אני מעריץ את סגנונו ואת חוש ההומור שלו, ושיריו תמיד מושרים אצלנו בבית. לא עבדתי לצדו על השיר 'בדיעבד', אלא תחתיו: הוא אמר לי מה לעשות, ואני שרתי בדיוק כפי שהנחה אותי. זה היה שיעור טוב בשבילי לראות את ההקפדה על כל הברה והברה בשיר. דברים שאני מעביר לא עברו אצלו".
"עצם זה שדני רצה שאעבוד איתו על שיר, זה היה סוג של אישור ומחמאה לעשייתי ומינימום הישג אולימפי", אומר המוזיקאי יהלי סובול שהקליט את שירו של סנדרסון "הרואה ואינו נראה". "כי דני הוא לא רק אחד הסינגר־סונגרייטרים הגדולים בתולדות המדינה, הוא גם אחד המוזיקאים והנגנים הכי נערצים שיש. פגשתי אדם מאוד מצחיק, שחוש ההומור זו השקפה קבועה עבורו. עבודה איתו הופכת אותך לערני, כי אתה נמצא קצת בעולם מוזר ולא מוכר ומצחיק. הרגע היחיד שנהיה שקט ורציני הוא הרגע שמנגנים".
אחד משיתופי הפעולה המוצלחים של סנדרסון היה עם היוצרת והזמרת רונית שחר בשירו של מאיר אריאל "בשדה ירוק". "דני הוא ים כישרון וקסם, וגם מקצוענות ורצינות ראויים להערכה", מציינת שחר. "הכישרון הנדיר שלו לכתוב מילים ומנגינה וגרוב ומשחקי מילים הופך אותו לתופעה חד־פעמית. כן, והוא גם גיטריסט נהדר".
נרגילה על החוף בסיני: התוכניות ברדיו ובטלוויזיה
בדומה לחברו הטוב גידי גוב, סנדרסון הנחה תוכנית אירוח אישית בטלוויזיה בערוץ הראשון בשנים 1995־1996, שבה אירח מוזיקאים וידוענים. אחד מרגעי השיא שלה היה איחוד להקת גזוז.
ב־1998 ולמשך שנתיים הגיש בגלי צה"ל לצד אבי אטינגר את התוכנית "ציפורי לילה נשאבות לתוך מנוע של מטוס ג'מבו". "התוודעתי לדני ב־1997, כשעבדנו יחד על כתיבה למופע שליווה את אלבומו 'הלא נודע'", מספר אטינגר. "נפגשנו וניהלנו שיחות פינג פונג ארוכות במטרה לפצח פאנצ'ים. אחרי כמה פגישות דני הציע שנעשה פיילוט לתוכנית 'ציפורי לילה'. דני הוא המנטור הראשון והכי משמעותי שהיה לי בהומור.
"הוא פרפקציוניסט בכתיבה קומית, מקפיד על כל מילה ובודק אין ספור זוויות של ניסוח עד שמגיעים לפאנץ'. כל מי שהיה בהופעה שלו או קרא את מילות השירים וקטעי הקישור יודע שהאיש קומיקאי ענק וחד כתער. ברדיו הוא היה מאוד משוחרר, והתחושה הייתה של שני אנשים שיושבים עם נרגילות על החוף בסיני ומתפלספים על החיים. למרות ששנינו לא מתים על סיני או על נרגילות. אחרי השידור היינו לפעמים יושבים בבית קפה וממשיכים לעבוד ולחפש תובנות מצחיקות נוספות. אני חושב שמה שייחודי אצלו זה שהוא אחד הראשונים שהביאו את הומור הנונסנס לישראל. ללא ספק זה קשור בהשפעות שספג מהשנים שגדל בארצות הברית. אני מודה לו על הזכות שהייתה לי לעבוד איתו. זו באמת זכות גדולה".