גיא מזיג תמיד מעניין בעיניי, לא רק כי הוא מוזיקאי מוכשר עם קול טוב וגרובי בעל שיק נוסטלגי (ואני חובב נוסטלגיה מושבע) אלא דווקא בגלל שהוא מהפרפקציוניסטים שיודעים לשלב בין העבר לבין ההווה בצורה מושלמת תוך שימת דגש על הרמוניה, על עושר מוזיקלי ועל השפעות מוזיקליות מגוונות שלרוב האוזניים שלנו רגילות לשמוע בלועזית ובפיו נשמעות לא רע גם בעברית.

לפני שנתיים אירחתי את גיא בתכניתי באולפן 103fm והוא סיפר על השיר "אנחנו" שיצא כסינגל באותו זמן וגילה כי הוא הושפע מאד מהסגנון המוזיקלי של חבורת "לול", חבורה שבפרץ היצירתיות שלה ייצרה בצורה הרמונית המנונים שאין ישראלי שלא מכיר.

מזיג לא התכוון להישמע בסגנונו של אריק (וטוב שכך, יש לו טביעת חותם משל עצמו) ובטח שלא הצהיר על היותו של השיר "המנון" אבל הלך הרוח של אותה תקופה ששמה את ה"ביחד" לפני ה"אני" והמוזיקה לפני האגו בולט מאד בשיר זה שגם פותח את אלבום הסולו החדש והשני שלו – "השחור החדש יותר" שיוצא כ-6 שנים אחרי קודמו ("השחור החדש") שהצליח ביותר.

השפעתו הניכרת של מזיג מאותו סאונד של שנות ה-60 וה-70 שהפך סימן היכר עבורו בולטת גם באלבום זה, כשהשיר הבא "קרן" הוא שיר אהבה שכתב לאשתו ואם בנותיו, קרן מזיג (המשמשת גם מנהלתו האישית) בשיר פופי כיפי, קצבי שאילו היה יוצא בסבנטיז, היה בקלות זוכה לריקוד מעונטז א-לה ג'ון טרבולטה.

ב"כיף לי איתה" הוא יותר מושפע דווקא מהאייטיז עם שיר רומנטי שממשיך את הקו הכיפי שאפיין את מזיג עוד מימי להקת "הדורבנים".

ב-"Preaching" הוא נושא אותנו אל אותם כמרים שחורים של הכנסיות שמטיפים תורה (במקרה זה חוכמה) כשהם מלווים בעוגב ומקהלת גוספל, מה שמזכיר לי במובן מסוים את ג'יימס בראון ב"האחים בלוז". השיר הבא "The Funky Zachen" משלב את הישראליות (אלטע זאכן) עם גרוב Fאנק מושקע ותפור היטב למידותיו של מזיג.  

הוייב היותר קצבי ופשוט מגיע עם "Dancing All The Way" שמושפע היטב מהרית'ם אנד בלוז עם פזמון קליט ושירה מלאת תשוקה ו"כמה אני אוהב אותך", פופ עם ערגה טקסטואלית נוסטלגית על זיכרונות אהבה ראשונים. 

"בעולם כזה" הוא שיר קאנטרי אמצע הדרך שמוציא צד אחר של מזיג משאר האלבום ומוכיח את הוורסטיליות שבו כמבצע ולא רק כמוזיקאי, וורסטיליות שבאה לידי ביטוי היטב בבלדה השקטה החותמת את האלבום (לפני שתי רצועות הבונוס הבאות) – "בא אלייך בלילה", השיר המושר בפשטות וללא אפקטים מיותרים אלא גיטרה, רגש וכנות (מה צריך יותר?). 

הבונוסים שמהווים רצועות 11 ו-12 הם "רואים רחוק רואים שקוף" ו"כלים שלובים" (בהתאמה) שזוכים לחיים מחודשים באינטרפרטציה "מזיגית" צפויה ומוכרת, כשיותר מ"רואים רחוק רואים שקוף" אהבתי את "כלים שלובים" כי בו הוא באמת לוקח את השיר ויוצק לתוכו את הדנ"א שלו בצורה יותר אישית ומרגשת שלא נופלת מהמקור.

לסיכום, מדובר באלבום גרובי וFאנקי שבו מזיג נע בתוך אזור הנוחות שלו ולא משנה את הפורמולה המצליחה והידועה שהעניקה לו את גדולתו כמוזיקאי: הוא רומנטי, הוא מרגש, הוא קליל ומהנה. הוא לא מתעסק בטקסטים נוקבים יותר מדי ולא מלאה אותנו במשנה חברתית מורכבת מדי אלא מגיע לעשות כיף ולהעביר את משנתו כאחד השגרירים הבולטים (ובצדק) של המוזיקה השחורה בישראל ובכך – מספק היטב את הסחורה.