תקופת הקורונה דרבנה את אבי טולדנו לנהל חשבון נפש עמוק עם עצמו, עם הקריירה, עם ההצלחות והכישלונות ועם הרגשות והזיכרונות. התמהיל שנוצר הפך לספר אוטוביוגרפי, “לחישות ברוח”, שלצורך הוצאתו לאור הוא מגייס כעת כסף במסגרת מימון המונים (קישור לתמיכה כאן).

“רק בתקופה של השבתה כמעט טוטאלית מפעילות, חוץ מכמה הופעות חצר, ניתן לי הזמן הזה לשבת ולהתבונן בעצמי”, מספר כעת טולדנו, 72. “במשך שנים מדי פעם חברים בשיחות כאלה ואחרות אמרו לי: ‘אתה חייב לכתוב פעם אחת ספר על חייך’. זה משפט שהדהד לי ככה, ויום אחד מצאתי את עצמי מול המחשב מתחיל לכתוב. לא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל, וזה פשוט הפך להיות בילוי של שש עד שמונה שעות ביום על המחשב, בתשוקה שלא חשבתי שמשהו חוץ ממוזיקה יכול לעורר בי בעוצמות כאלה. פשוט נשאבתי לתוך זה בהתרגשות מטורפת”.

איך ההרגשה לנהל חשבון נפש כזה?
“זה מסע שמצד אחד מאוד מטלטל ומצד שני יש בו סוג של ניקוי רעלים. פותח המון מגירות. תיבת פנדורה כזו. אני מתרגש מזה כמו ילד. בגילי המופלג זה מרגיש כמו התקליט הראשון שלי. הציפייה עצומה וההתרגשות באמת גדולה. זה לא תחום שחשבתי שאני אגיע אליו, ופתאום זה קורה”.

מדוע בחרת לקרוא לספר “לחישות ברוח”?
“כל החיים שלי הרגשתי שיש קול פנימי שסולל את דרכי ומכווין אותי בנתיב, מעין קול רוחני שלוחש ודוחף אותי, וגם כתיבת הספר נוצרה מאותה תחושה. אני מרגיש כאילו יש מלאכים שמלווים אותי בקולם כל הזמן”.

יש סודות שלך שלא הכנסת לספר?
“אני מדבר על הכל בפתיחות טוטאלית. בספר אני מדבר על הפן האישי, על הפן המקצועי, נותן את דעותיי ותובנות שלי לגבי כל דבר ודבר. אני כותב על המשברים, על העליות והירידות, סיפורים אישיים משתי מערכות נישואים עם שישה ילדים וחמישה נכדים, וכל מה שביניהם. יש שם הרבה מאוד אינפורמציה על עולם הבידור, על הפגישות המרגשות שהיו לי עם הרבה אמנים מוכרים – אם זה מייקל ג’קסון, סמי דייוויס ג’וניור או מייק ברנט, ואם זה חברים כמו דודו טופז או אנשים שעבדתי איתם כמו אהוד מנור, עפרה חזה ודודו דותן”.

אתה מגלה בו דברים שלא ידענו עליך?
“מיליון דברים. אף פעם לא הייתי איש של יחסי ציבור. גם בתקופת השיא לא הייתי מתערבב עם פמליות יחסי הציבור, ולכן גם לא חשפתי דברים שעשיתי. היינו, האמנים של אז, אנשים הרבה יותר פשוטים בעשייה שלנו, אבל זו טעות כי אם היצירה הכי גדולה בעולם נשארת במגירה ואף אחד לא מודע לה – אז היא לא שווה כלום”.

הספר ''לחישות ברוח'' של אבי טולדנו (צילום: עטיפה)הספר ''לחישות ברוח'' של אבי טולדנו (צילום: עטיפה)

הכל לטובה

טולדנו נולד ב־1948 במרוקו. בגיל 14 הצטרף לתנועת הנוער השומר הצעיר, וב־1965 עלה ארצה עם חבריו לתנועה ונקלט בקיבוץ רוחמה. כעולה חדש בקיבוץ, קיבל מהמוזיקאי שמעון כהן הזמנה להשתתף בתוכנית הכישרונות הצעירים של “קול ישראל”, “תשואות ראשונות”, עם שירים שיצר בעצמו.

המלחין משה וילנסקי, שהתרשם ממנו, הזמין אותו לתרום את שירו “זוהי יפו” לסרט תיעודי קצר על העיר הוותיקה. השיר זכה להצלחה רבה וסלל לטולדנו את הדרך ללהקת גייסות השריון. בסוף שנות ה־60 היה טולדנו לאחד מכוכבי הלהקה והוביל אותה עם להיטי ענק כמו “שלא לאהוב אותך”, “אחי הצעיר יהודה” ו”מי שחלם”.

עוד במהלך שירותו הצבאי הוציא בשלהי 1968 את אלבום הבכורה שלו, ועם שחרורו פצח בקריירת סולו מצליחה. הוא זכה ארבע פעמים בתואר “זמר השנה”, יצר שרשרת להיטים כמו “מה חשוב היום”, “בדרך חזרה”, “ידידי טינטן”, “עם רדת יום”, “למה ככה?”, “כל חיי”, “רקדי את הלילה”, “עוד נגיע” ו”אחרי החגים”, וגם זכה פעמיים ברצף במקום השני באירוויזיון: בשנת 1982 כזמר ומלחין עם השיר “הורה” ובשנת 1983 כמלחין השיר “חי”, בביצוע עפרה חזה.

הספר לוקח אותנו אל ימי ילדותו במרוקו, תחילה בעיר מקנס ובהמשך בקזבלנקה. “במהלך הכתיבה צפו בי זיכרונות ילדות שכבר שכחתי לגמרי, כמו למשל זיכרון מגיל 4 שסבתי נהגה לספר לי מעשיות והייתה משתמשת באבקת טבק הרחה ובכל פעם שהייתה מסניפה את הטבק, הייתי מתעטש למשך רבע שעה בגלל הריח”, הוא משחזר. “זה זיכרון שפרח ממוחי לגמרי ופתאום צף וחזר אליי”.

אבי, הילד שגדל במרוקו, שיער שהוא יגדל ויהפוך לאחד האמנים המוערכים בישראל?
“ביומן התלמיד הראשון שלי בגיל 8 כתבתי שכשאהיה גדול - אהיה זמר. אין ספק שידעתי שאני רוצה שהחיים שלי ינתבו אותי לכיוון הזה. כנראה זה ייעוד שנועד לי בגיל מוקדם. אני מספר בספר איך הקריירה שלי התחילה בתיאטרון ילדים במרוקו, איך קיבלתי את הגיטרה הראשונה שלי, ועל ההופעות הראשונות בפני המשפחה”.

על איזו מוזיקה גדלת? ממה הושפעת? עניין אותך ליצור מוזיקה אתנית מרוקאית?
“גדלתי מצד אחד על ריי צ’רלס, אלביס פרסלי ופינק פלויד, ומצד שני על כל השנסיונרים. מראש הלכתי לכיוון של הפופ והשנסון כי שם הלב שלי היה. אף פעם לא הייתי זמר אוריינטלי למרות שאמא שלי כעקרת בית כל היום שרה שירים של סמי אלמגריבי וסלים הללי. אני סינתזה של כל הסגנונות המוזיקליים ששאבתי וינקתי מילדות”.

במבט לאחור, מה רגע השיא של הקריירה שלך?
“היו כל כך הרבה, אני לא יכול להצביע על אחד. הרשימה ארוכה”.

איך התמודדת בזמנו עם הפרסום וההצלחה?
“הייתי צריך להילחם על הרבה דברים. תמיד הייתי אדם רגיש והשירים היו לי נחמה. אין אמן שהוא לא רגיש, והתכונה הזו מלווה אותך גם כשמבקרים אותך וקוטלים אותך, גם כשנותנים ביקורת מרושעת ולא צודקת או ביקורת בונה. קיבלתי בהבנה ביקורות בונות כי הבנתי שהן נכתבו על ידי אדם שאוהב את העשייה שלי ומחפש את החולשות כדי ללמד אותי, אבל לפעמים היו אנשים שהלכו בצורה בוטה וקשה”.

חששת שהשתן יעלה לך לראש?
“כשחזרתי מהאירוויזיון בשנת 1982 עם ‘הורה’, מצאתי את עצמי בהופעה בבאר שבע בפני 10 אלף אנשים, והייתה סוללת שוטרים ואמבולנסים שליוותה אותי והוציאה אותי משם. באותם רגעים, כמה שאתה צנוע באופי ובחינוך שלך, אתה מרגיש שיכולת להיות ראש ממשלה כי הקהל נותן לך תחושה שאתה כל כך אהוב ואהוד שאתה מתחיל ‘לאבד את הפדלים’. אבל קיבלתי בהמשך הדרך מספיק סטירות כדי להחזיר אותי לקרקע המוצקה”.

אתה מרגיש החמצה כלשהי?
“אני לא חושב שיש החמצה. זו תהיה כפיות טובה מבחינתי לומר זאת, גם כלפי הבורא שאני מאמין בו וגם כלפי הקהל שהולך איתי מגיל 16 עד היום. אני יכול רק להגיד תודה על כל מה שקיבלתי וכל ההזדמנויות שנתנו לי והפריווילגיה לחיות את המקצוע הזה ולהגיע למקומות שהגעתי אליהם. אין בי שום צער. בספר אני מדבר על דברים שיכלו להתרחש אחרת, אבל אני כל כך מאמין שהכל לטובה”.

אבי טולדנו הופעה בפני חיילי צה''ל (צילום: שמואל רחמני)אבי טולדנו הופעה בפני חיילי צה''ל (צילום: שמואל רחמני)

החיים האמיתיים

לטולדנו שלושה ילדים מנישואיו הראשונים לליאורה ושלושה ילדים מנישואיו השניים לחגית, שהסתיימו ב־2014. “היום אני לבד לצערי”, הוא מספר. “לאחרונה סיימתי מערכת יחסים זוגית בת כמה שנים שלא צלחה. אבל אני בן אדם אופטימי וכמו שהשיר אומר: ‘אני הולך קדימה, לא מביט אחור’”.

מעבר לכתיבת סיפור חייו, את שנת הקורונה ניצל טולדנו, שמתגורר בגן יבנה, להקלטת שירים חדשים, בהם “אהבה בין הקירות”, “עד שהרוח תשוב” ו”לנוח”, לצד עבודה על דואט עם בתו, הזמרת ליהי טולדנו, שהשתתפה בריאליטי “הכוכב הבא לאירוויזיון” ומשרתת כיום בתיאטרון צה”ל. “בדיוק אני נוסע להופעה של התיאטרון שמוקדשת לפלמ”ח”, הוא מספר. “זה מרגש מאוד, ואני גאה בה. אנחנו מתכננים להקליט חידוש לאחד השירים הישנים שלי”.

לא מפריע לך שהיא בוחרת בתחום הזה?
“הטיפ שנתתי לה הוא ללכת עם הלב. עם מה שהיא רוצה באמת לעשות ומסב לה אושר. אין מסלול קל בשום תחום. גם לסנדלרים קשה”.

ליהי טולדנו (צילום: יח''צ)ליהי טולדנו (צילום: יח''צ)

עד כמה התחברת למחאת אנשי ענף התרבות?
“מאוד התחברתי. אני חושב על הנגנים ואנשי הסאונד שלי, על האנשים שעבדו איתי חמש־שמונה הופעות בחודש ופתאום מצאו את עצמם שנה שלמה מושבתים לגמרי וזה כואב לי מאוד. מאוד דאגתי להם, שאלתי אותם אם הם צריכים משהו והייתי מוכן לעזור להם בכל דרך אפשרית. אני מקווה שכל אחד מהם מצא פתרונות”.

מה דעתך על התנהלות הממשלה בנושא?
“מאוד רציתי שמדיניות הממשלה תהיה יותר מיטיבה עם אנשי התרבות. כל אנשי הבמה נפגעו קשות. אני לא חושב שנתנו לנו את כל התשובות והפתרונות”.

אתה אופטימי לגבי זה ששיא הקורונה מאחורינו?
“הלוואי. היום אספתי את הבת שלי מבית הספר וישבנו בבית קפה בשמש, וזה היה תענוג. החיים באמת מורכבים מהדברים הפשוטים ביותר. גם בספר אני כותב: בהופעות הגדולות האלה בעולם, גם בניו יורק, גם באטלנטיק סיטי, ב’אולימפיה’ בפריז וגם באירוויזיון - הדבר שהכי היה חסר לי זה לשבת בקפה ‘פינתי’ בתל אביב עם שניים־שלושה חברים וכל הסיפורים שלהם. אלה החיים האמיתיים”.

יש יעד שטרם השגת?
“יש עוד הרבה יעדים, רק התחלנו”.