הזמרת יפה ירקוני, שזכתה לכינוי "זמרת המלחמות" (כינוי אותו פחות אהבה), הייתה אחת הכוכבות הגדולות בישראל של שנות ה-40 וה-50, שנותיה הראשונות של המדינה. מי שהחלה דרכה כרקדנית, זכתה לפרסומה הראשונה כסולנית להקת "החישטרון" (הלהקה הצבאית של חטיבת גבעתי) בתקופת מלחמת העצמאות ופרצה לתודעה עם שירה הראשון – "עיניים ירוקות", שהפך אותו לכוכבת.
לאורך שנות ה-50 וה-60 סיפקה להיטי ענק שהפכו במרוצת השנים לקלאסיקות והכתירו אותה בין השאר גם כ"מלכת הריקודים הסלוניים", בהם: "אל נא תאמר לי שלום", "ארצנו הקטנטונת", "חביבי", "הסבתא בנגב", "באב אל וואד", "שחרחורת", "הן אפשר", "האמיני יום יבוא", "פמלה", "בערבות הנגב" ו"הפינג'אן".
ירקוני שרה שירי מלחמות, שירי קרבות ושכול לצד שירי ניצחונות, היא שרה גם על נופיה המרהיבים של ארץ ישראל וגם הייתה לאחת מכוכבות הילדים הראשונות במחוזותינו בשל שירים כ"עגלה עם סוסה", "דובון יומבו", "בובה בובתי" ובהמשך "אחותי הקטנה" ו"אן דן דינו" (שזכה במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים).
לצד הקריירה המפוארת שפיתחה גם בחו"ל, שם הקליטה אלבומים בשלל שפות (מאנגלית וצרפתית ועד ספרדית וגרמנית), ידעה ירקוני גם טרגדיות בחייה, כשהראשונה הייתה ששכלה את בעלה הראשון, יוסף גוסטין, איש הבריגדה היהודית, בקרב בשנת 1945.
לאורך השנים לא חסכה מהתבטאויות פוליטיות שאף חוללו לא פעם סערה והובילו לחרמות כלפיה מצד חוגים שונים וגם לא חששה להביע דעותיה בפומבי.
ירקוני הלכה לעולמה ב-1 בינואר 2012 בגיל 86 והותירה אחריה שובל עצום של מורשת תרבותית פורצת דרך בשלל תחומים: מוזיקה, אופנה, בידור וחברה.
לציון עשור לפטירתה, צלל חוקר המוזיקה דודי פטימר אל סיפורה ויצא למסע דרך השירים השזורים בתמונות חייה הפרטיים, מילדותה בגבעתיים, דרך התחלת הקריירה, הפריצה הגדולה וההצלחה המסחררת – ועד יומה האחרון.